״כמה צרות שיש לי״, היא אומרת לי בפולנית, ״לא ישנתי כל הלילה״. כשאני מתעניינת ושואלת את סבתא שלי ממה היא כל כך מוטרדת, היא מספרת לי שלאחיינית שלי צומחות שיניים. נתעלם מהעובדה שהשתיים, ציפורה והילי, לא חולקות קיר משותף בין החדרים שלהן ואפילו לא גרות באותה הדירה, על צמיחת השיניים של הילי היא גילתה רק בבוקר שאחרי. סבתא שלי, אם כן, אינה רק נפש רגישה במיוחד אלא גם קוסמת. ייתכן שניסיון החיים הגדול שלה הביא אותה למסקנה שבכל רגע נתון משהו מטריד מישהו מהמשפחה שלה, וזו סיבה מספיק טובה עבורה להדיר שינה מעיניה.
בבוקר היא כבר תגלה מה קרה ותוכל למלא את סעיף ״הסיבה הרשמית״ בדוחות המעקב שלה. אבל הנקודה המרכזית בעיני היא כמובן היכולת שלה לנכס את צרותיהם של אחרים לעצמה. היכולת הזאת הצליחה לחלחל לכל דורות המשפחה, ואנחנו, כתלמידות מצטיינות, כמעט נהנות להיות מוטרדות מעניינים קטנים כגדולים שאינם שלנו, כדי שחלילה לא ניתקל במצב שבו אנחנו לא מודאגות מכלום. השבוע אמא שלי הצליחה להתעצב עד דמעות כשסיפרתי לה שאח של דרור, אשתו והילדים סיימו את ביקור המולדת שלהם ושבו לארצות הברית. היא עצמה לא ראתה אותם כבר שנתיים ולא ידעה שהם בארץ בכלל, אבל עצם המחשבה שההורים שלהם פוגשים אותם רק פעם בשנה מטרידה אותה כאילו היו בניה שלה.
זה רק חצי מצחיק (או עצוב). הדאגה היא דאגה אמיתית. אם לפני שנים הייתי נדהמת מעוצמת הרגשות של אמא שלי לעניינים שבכלל לא קשורים אליה, עכשיו אני מוצאת את עצמי באותה סערה בדיוק. כבר סיפרתי לכם שאני הופכת לאמא שלי? עוד מעט נגיע לניתוח הפסיכולוגי של דפוס ההתנהגות הזה, אבל רגע לפני כן - כוכבית. בשבועות האחרונים נשמעים דיבורים מכל מיני כיוונים במפה הפוליטית על קיצוב הקדנציות של אישי ציבור. בין שאתה חבר כנסת מן השורה ובין שאתה ראש ממשלה, זמנך בתפקיד יוגבל מראש, וכך, מקווים, יתמלא נבחר הציבור מוטיבציה לעשייה ציבורית מצד אחד ולא יתנתק מהעם שבחר אותו מצד שני.
יכול להיות שאני יותר מדי מתעסקת באקטואליה, כי איכשהו הכל חוזר לי לבחירות המתקרבות, אבל אני תוהה כמה מהשועלים הוותיקים שנמצאים במשכן כבר עשרות שנים, מסוגלים לנכס, להזדהות, אולי רק להבין את הצרות של מי שגר אפילו בשכונה שמעבר לכביש. כמה מהם נסעו באוטובוס בזמן האחרון? כמה מהם השוו מחירים בין חנות הירקות לסופרמרקט כדי לבדוק איפה קילו עגבניות עולה פחות? כמה מהם ניסו להשיג בטלפון מענה בשירות לקוחות של איזו חברה כדי לקבל תשובות? אני לא אומרת שזה בהכרח מדד לכך שהם משרתי ציבור טובים פחות או טובים יותר, אבל אני בטוחה שלהתנסות בחיים של ״פשוטי העם״ יש יתרונות כשצריך לייצג אותם בחקיקה. בהתחלה חשבתי שכל הקורבנות המוגזמת הזאת היא עוד סיבה למסכנות. אני לא מתנערת מהתיאוריה הזאת (אל תספרו לסבתא שלי, היא נורא תיעלב), אבל אם נעזוב לרגע את הלעג והציניות, היא לוקחת דברים קשה כי באמת כואב לה.
גם היא וגם אמא שלי וגם אחיות שלי ואני היום, באמת לא מסוגלות לשאת את העובדה שמישהו יקר נמצא בסיטואציה חסרת אונים ושאין לנו יכולת לעזור. גם אם לא מכירים את הנפשות הפועלות, חוסר צדק יכול לתסכל מאוד. נכון, הזווית שאנחנו לקחנו היא מעט דרמטית, אבל הכוונה היא טהורה וטובה. עכשיו איך אני נפטרת ממנה לפני שהיא משתלטת עלי באופן סופי, שלא לומר סופני? לקחתי מסבתא שלי ומאמא שלי הרבה דברים טובים. לקחתי מהן גם את התכונה הזאת שאני אינני מעוניינת בה, לא ברמה שהיא משפיעה עליהן ועלי עכשיו. הרגישות הזאת הולכת ומחמירה עם השנים ותופעות הלוואי שלה כוללות דמעות גדולות בפרסומות, הסתרת העיניים בקטעים מפחידים בסרטים והיעדר היכולת לשחרר ידיעות מחרידות מהעיתון.
זה השלב שבו כל המתמודדים מרגישים צורך לנשק תינוקות ולהיפגש עם צעירים בבארים ולרקוד בערבי חברה בבתי אבות ולקיים חוגי בית ביישובים בארץ שלא ידעו שהם קיימים בכלל. אחרי הבחירות הקרבה הזאת מסתכמת פעמים רבות בביקורים חטופים באירועים משפחתיים של חברי מרכז המפלגה וזה בהנחה שלמפלגה יש מרכז ופריימריז מדי פעם. לא מספיק לנו שאתם קוראים לנו אחי או אחותי, לא מרשים אותנו שאתם מסוגלים להעמיד פנים שאתם נהנים מהבירה שלכם אחר הצהריים עם אנשים רנדומליים שנבחרו בקפידה.
האם אתם בוכים בפרסומות? האם אתם צופים בפרסומות בכלל? ומה הדיל שלכם על חבילת האינטרנט בבית, כי אני בטוחה שאני יוצאת פראיירית... נראה לי שסדנה אחת של סבתא שלי בכל הקשור לדאגת יתר יכולה להיות פתרון לא רע תחת מה שקרוי בעגה הצה״לית ״תיקון תותחנים״. אין צורך שנבחרי הציבור ייקחו את כל הסיפורים שלנו ללב, כי אז באמת יהיה כאן כאוס מוחלט, אבל כל קשר בין מה שקורה עכשיו בהתנהלות שלהם לבין הציפיות שלנו מהם - מקרי בהחלט. היא גם עושה בר מצוות ואירועים אחרים. מרימה את האולם, באמת.