מלחמת הגרסאות בגולן: האם ישראל הולכת לשקוע בבוץ הסורי?

ביום שלישי אחר הצהריים ציטטה סוכנות הידיעות "רויטרס" "מקור ביטחוני בכיר בישראל", שאמר כי הגנרל האיראני מוחמד עלי אללה דאדי, שנהרג ביום ראשון בגולן, לא היה המטרה לתקיפה המיוחסת לחיל האוויר, שבה נהרגו 12 בני אדם – ששה אנשי חיזבאללה וששה אנשי משמרות המהפכה. כלומר, לפי המקור היעד לסיכול הממוקד היו אנשי חיזבאללה ובהם ג'יהאד מורנייה, בנו של עימאד, "שר ההגנה" של החיזבאללה שחוסל בפברואר 2008 בדמשק בהתנקשות שמיוחסת למודיעין הישראלי.
 

אם הדברים אכן נאמרו על ידי "מקור ביטחוני בכיר", כלומר כזה שמשמש היום בתפקיד רשמי ולא, נניח, פרשן בכיר או קצין צבא בדימוס או פקיד בכיר לשעבר – וספק אם רויטרס היו טועים באבחנה ובהגדרה – הרי לא היה מקום להעניק לכך אלא את הפרשנות הבאה: ניסיון להעביר מסרים מפייסים לאיראן כדי למנוע הסלמה - אולי עד כדי התלקחות כוללת עם חיזבאללה. אם אכן זו הכוונה, ניתן לראות בכך הודאה כי ישראל ביצעה את הפעולה.

שנית, במחיר הניסיון להרגיע את איראן ולהנמיך את הלהבות, יצאה הודעה הניתנת לפרשנות לפיה המידע המודיעיני, שעל בסיסו החליט מי שהחליט להורות על המבצע, היה חלקי בלבד. שלא היה ידוע למודיעין שהגנרל האיראני יהיה בשיירה שהופצצה.
 

ישנה כמובן אפשרות נוספת, שהיה ידוע שהגנרל היה באחד מכלי הרכב, אך הורה מי שהורה שכדאי לקחת את הסיכון, משום שהיעד לחיסול היה בעל ערך, וכי בסופו של דבר איראן תעבור לסדר היום גם על הרג קצין בכיר ומוערך של משמרות המהפכה. 
 

שעות אחדות לאחר הפרסום  ברויטרס, שהסתמך כאמור על "גורם בטחוני בכיר", העביר "גורם ביטחוני רשמי" כי "ישראל לא מתייחסת לאירוע בסוריה ולא לפרסומים אודותיו, אשר אינם מגיעים מגורמים מוסמכים". כלומר, "הגורם הביטחוני הרשמי", דגש על "רשמי", הפריך את דברי "הגורם הביטחוני הבכיר" שצוטט ברויטרס. בתרגום חופשי, "הגורם הרשמי מבקש לומר כי שום גורם רשמי אחר לא היה מוסמך להתייחס לפרשה ואולי בעצם לא קיים גורם כזה".
 

אך ישנה אפשרות נוספת, ששני הגורמים הם היינו הך ויש כאן כפל לשון. שמאחורי הכינוי "גורם ביטחוני בכיר" מועברים מסרים מפייסים באמצעות סוכנות ידיעות זרה לאיראן, ואחר כך לובש אותו גורם אדרת חדשה של "גורם ביטחוני רשמי", שמעביר מסרים דרך כלי התקשורת הישראליים לדעת הקהל בארץ. כלומר, מתנהלת כאן לוחמה פסיכולוגית של העברת מסרים סותרים או כפולים, כדי לרבע את המעגל: למנוע הסלמה אך גם לא להמשיך ולנסות לקיים את מדיניות הערפול והעמימות, וכל זאת בלי להודות שעצם ההחלטה על הפעולה הייתה טעות.
 

פוליטיקאים, בוודאי ראשי ממשלות או שרי ביטחון בישראל, אינם נוטים להודות במשגים, בוודאי לא ברמה אסטרטגית, ובוודאי לא בעיצומה של מערכת בחירות.

באופן כללי, תהליך קבלת ההחלטות והאישורים לגבי מבצעי סיכול סדורים מאוד בישראל. קהילת המודיעין – המוסד, אמ"ן והשב"כ – אוספת מידע במשך חודשים ולעיתים שנים, על דמויות מפתח בפיקוד הצבאי במדינות אויב או בארגוני טרור. המודיעין מכין תיקים שמכילים כל פיסת מידע שניתן ללקט עליהם. המידע יכול להיות מאושש מכמה מקורות והוא יכול להיות ספקולטיבי, בגדר של שמועות. לתיק יצורפו תמונות, אם הושגו כאלה. 
 

לצד האיסוף המודיעיני יצורפו לתיק גם הערכות של חוקרי מודיעין על מידת "מסוכנותו" של היעד לישראל, על מעמדו בארגון, על חשיבותו, על מעורבותו בפעולות עבר, ועל יחסיו עם מפקדיו ומנהיגיו. בצד כל זה מחברים גם חוות דעת על ההשפעה שעשויה להיות לחיסולו: עד כמה ייפגע הארגון (אם בכלל), מי עשוי להחליפו, והאם מחליפו יהיה מוכשר יותר מקודמו.
 

כשהתיק תופח ויש בו מידע "בשרני" הוא מועבר לעיון ולעתים גם לדיון בדרג בכיר. תיקי מודיעין כאלו יעשו את דרכם מחטיבת המחקר באמ"ן לראש אמ"ן, או מאגף המודיעין במוסד לראש המוסד, ומהם לדיון במטה הכללי בראשות הרמטכ"ל, לפורום ראשי אגפים ויחידות במוסד, ומשם לשר הביטחון ולראש הממשלה.
 

בדיונים אלה יכולים וחייבים אלופים במטה הכללי, או ראשי אגפים במוסד או בשב"כ שהם שותפי סוד, להביע את דעתם ולהשפיע על ההחלטה המתגבשת. השאיפה היא להגיע להסכמה פה אחד או לרוב ברור. לא פעם נתגלעו חילוקי דעות, אף חריפים ביותר. יהיו מי שיתנגדו למבצע מוצע ויהיו אלה שיתמכו. לדוגמה, כשהתקיימו ב-1,981 דיונים על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ראש המוסד יצחק חופי וראש אמ"ן אלוף יהושע שגיא התנגדו לתקיפה, ואילו סגניהם, נחום אדמוני וראש חטיבת המחקר באמ"ן אביעזר יערי, תמכו בפעולה. 
 

לא אחת, העמדות שמביעים משתתפים בדיונים הן השתקפות של מבנה אישיותם, תכונותיהם (זהירים או פזיזים, הססניים או נוטים ליטול סיכונים), ניסיונם ומעמדם במדרג הארגוני. גם לשאלה אם אלוף או ראש אגף חדש התמנה לאחרונה לתפקיד חשוב, יש חשיבות רבה. לדוגמה, לפני כמה שבועות התמנה אלוף הרצי הלוי לתפקיד ראש אמ"ן והחליף את אביב כוכבי, שהוא עתה אלוף פקוד הצפון. שניהם חדשים בתפקיד ונחשבים לאנשים זהירים ושקולים.

תהליך הזרימה הוא לרוב מלמטה למעלה, מהדרג הצבאי-מודיעיני לדרג המדיני. אם כי היו מקרים שהתהליכים היו הפוכים. ב-1997, לאחר שחמאס והג'יהאד האסלאמי ביצעו פיגועים בירושלים (במדרחוב ובמחנה יהודה), לחץ ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו על ראש המוסד דני יתום, והאיץ בו להביא בפניו תוכניות מבצעיות לפגיעה ביעד של חמאס מתוך "בנק המטרות" של הארגון. 
 

בכל מקרה, בין אם הדרג המדיני, קרי ראש ממשלה או שר הביטחון, דורשים פעולה ובין אם לאו, יש לראש הארגון המודיעיני-מבצעי - בין אם זה ראש מוסד, ראש שב"כ או רמטכ"ל - יכולת להשפיע על הדרג המדיני, עד כדי מניעת הפעולה. אם יתום חסר הניסיון וכמה מראשי אגפים במוסד, שהיו להוטים להוציא מבצע חיסול, היו טוענים באוזני נתניהו שאסור להסתכן על אדמת ירדן או שמשעל אינו בכיר בחמאס (אז הוא לא היה בכיר) - אפשר שהמבצע בבירת ירדן לא היה יוצא אל הפועל.

מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה במרץ 2011 גיבשה ישראל מדיניות של אי-התערבות. ההנהגה המדינית ומערכת הביטחון והמודיעין לא קבעו לעצמם את מי הם היו מעדיפים בשלטון בדמשק: את אסד או את המורדים. הגישה הייתה צינית, אף שלא הושמעה בפומבי. מלחמת האזרחים משרתת את ישראל ומחזקת את מעמדה האסטרטגי באזור. היא מחלישה את איראן, שתומכת באסד, וגורמת לחיזבאללה להקיז את דמו בשדות הקטל במדינה. 
 

רק לאחרונה, על רקע השתלטות דאע"ש על חלקים בצפון-מזרח סוריה וההשתלטות של ג'בהת א-נוסרה (הסניף הסורי של אל-קאעידה) על כל מרחב הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן, יש בצה"ל, באמ"ן ובמוסד קולות שסבורים כי עדיף שמשטר אסד יישאר על כנו, כי מבחינת ישראל הוא הרע במיעוטו. 
 

עם זאת, בשנתיים האחרונות ובניגוד לעמדת המוצהרת של אי התערבות, החלה ישראל לפעול בסוריה, כך לפחות על פי פרסומים זרים. בפרסומים נטען כי חיל האוויר תקף שיירות שהובילו כלי נשק איראניים וסוריים חדישים ומתוחכמים, בעיקר טילים ארוכי טווח, טילי יבשה-ים וטילי קרקע-אוויר, שהיו מיועדים לחיזבאללה. לפי אותם פרסומים, בשנתיים האחרונות בוצעו כעשר תקיפות של חיל האוויר. בתבונה רבה ישראל לא נטלה אחריות לפעולות שיוחסו לה וקיימה מדיניות של "עמימות". אף שהכל מעריכים שחיל האוויר הישראלי הוא שתקף את השיירות, לא נמצאה ראייה לכך והדבר אפשר למשטרו של אסד ולנותני חסותו האיראניים מוצא של כבוד.
 

המדיניות הישראלית, כפי שהגדיר אותה שר הביטחון משה יעלון בכמה הזדמנויות, הייתה שישראל "תשמור על ריבונותה": כלומר תגיב על ירי מכוון לשטחה בירי ארטילרי או בטילים לעבר מקורות הירי. היא הבליגה ובצדק כשהירי היה בשוגג, בין אם על ידי המורדים ובין אם על ידי צבא סוריה. כמו כן קבע יעלון כי ישראל שומרת לעצמה את "חופש הפעולה" בהגנה על האינטרסים החיוניים שלה. זה היה הרמז היחיד לכך שישראל לא תשלים עם העברת נשק שמוגדר "שובר שוויון" לחיזבאללה בלבנון.
 

בשנה האחרונה חלה התפתחות נוספת. השתלטות חזית נוסרה על קו הגבול חייבה את ישראל לנסות ליצור יחסים טובים עם השכנים החדשים. מעין רצון לחזור על מדיניות "הגדר הטובה" שהפעילה ישראל בשנות ה-70 בגבול לבנון בעת מלחמת האזרחים במדינה. וכך החלה ישראל, דרך פתחים בגדר הגבול בגולן, לקלוט פצועים מהקרבות בבתי חולים, להעביר ציוד הומניטרי כמו מזון, שמיכות ותרופות, ולפי כלי תקשורת באיראן ובלבנון גם לקיים מגעים עם ארגוני האופוזיציה, כולל נוסרה. 

כל הדברים האלה - השבת אש לירי לעבר ישראל, ההפצצות, הקשרים עם נוסרה – היו מובנים ונסבלים בעיני הסורים, האיראנים וחיזבאללה. אך בשלב מסוים הסתמן כי ישראל מתחילה לחרוג מהפרמטרים שהציבה לעצמה ונוטה לקחת סיכונים גדולים יותר.
 

זה התחיל בפברואר 2014, בתקיפה של שיירת טילים שעשתה דרכה מסוריה. אומנם השיירה הותקפה בקרבת הגבול, אך עדיין על אדמת לבנון. בעיני הנהגת חיזבאללה בראשות חסן נסראללה זו היה שינוי בכללי המשחק וחציית קווים אדומים, שגובשו בשתיקה אך בהבנה בין שני הצדדים.
 

חיזבאללה הגיב בכמה פיגועים באזור הר דב בואכה חרמון ולאורך גדר הגבול בגולן. בתחילה אימץ נסראללה את הגישה של מדיניות העמימות המיוחסת לישראל, ולא נטל אחריות לפיגועים. אך אחר כך כבר הודיע רשמית שאנשיו עמדו מאחורי אחד הפיגועים. על רקע זה הוחלט גם בחיזבאללה, בתיאום כמובן עם כוח קודס בראשות גנרל קאסם סולימני (שאגב, אין אישוש לידיעות לפיהן נפצע בקרבות בעיראק) של משמרות המהפכה, שאחראי לקשר עם הארגון השיעי מלבנון על הקמת "פיקוד גולן".
 

אומנם, לוחמי חיזבאללה וקציני משמרות המהפכה, יחד עם קציני מודיעין איראניים, נכחו מעת לעת בגולן הסורי – המורדים אף כבשו כמה בסיסי מודיעין של צבא אסד שהופעלו במשותף עם איראן – אך ההערכה היא כי להחלטה על הקמת "פיקוד גולן" הייתה משמעות שונה ורחבה יותר: חיזבאללה ואיראן החליטו להרחיב את הנוכחות שלהם בקרבת הגבול ולהקים שם בסיסים ותשתיות למקרה של מלחמה עתידית. בכך יוכלו בעת מלחמה מול ישראל בלבנון לפתוח חזית שנייה בגולן. האחריות להקמת הפיקוד הוטלה על ג'יהאד מורנייה בן ה-25.
 

וכך, החליט מי שהחליט השבוע שהגיע הזמן לסכל את ההתארגנות של חיזבאללה ונותני החסות מטהרן. ספק רב אם מורנייה, הגנרל האיראני ואנשיהם עונים על ההגדרה הקלאסית של "פצצה מתקתקת". הם לא עסקו בשיגור רקטות ולא בתכנון של פיגוע מיידי; הם ככל הנראה היו בסיור בשטח לקראת הרחבתו של הפיקוד שביקשו להקים בגזרה.
 

נראה גם שמורנייה לא היה כנראה היעד לחיסול. לאחר הפעולה הזדרזו מקורות מודיעין מערביים להפיץ מסר לתקשורת בישראל שביקש להעצים את מעמדו ויכולותיו של מורנייה ינוקא. אך האמת שונה. הוא אומנם היה סמל חשוב בחיזבאללה, בן טיפוחיו של נסראללה ויקירם של בכירים במשמרות המהפכה ובלשכתו של המנהיג העליון עלי חמינאי, אך מעמדו הצבאי לא היה בכיר במיוחד בשל ניסיונו המועט. 
 

יחד עמו השתתף בסיור אבו עלי טבטבאי, שנחשב למפקד בכיר שהקים, טפח ופיקד על יחידה שמשמשת כ"הכוחות המיוחדים" של חיזבאללה. זהו הכוח שבידיו תופקד בעת מלחמה המשימה להעתיק את הקרבות לשטח ישראל, לכבוש ישובים או להשתלט על שטחים בגליל. כך שטבטבאי יכול היה להיחשב ליעד ראוי לחיסול, במיוחד בשל המבנה הפיקוד של חיזבאללה.

ביניים: נסראללה והכשלונות

חיזבאללה הוא ארגון מאוד היררכי עם מבנה ארגוני-צבאי. הוא מאוד מושפע ומהווה העתק בזעיר אנפין של כוחות אל קודס. הדבר מתבטא בתפיסת עולם מבצעית ובדוקטרינת לחימה המבוססת על אל קודס עם התאמות לבנוניות. 

מבחינה זו, חיזבאללה הוא יוצא דופן בסביבת המזרח תיכונית ביחס לארגוני טרור כמו חמאס, דאע"ש או אל קאעידה. מדובר בארגון מסודר ומאורגן שאין בו כמעט אלתורים ואינו פועל במתכונת של כנופיות או חמולות. יש בו שרשרת פיקוד ברורה ובאופן יחסי מדובר בכוח צבאי ממוכן ודי מתקדם מבחינה טכנולוגית, שאולי אף עולה על חלק מצבאות ערב.
 

שרשרת הפיקוד, בניגוד לארגוני טרור אחרים, לא נגזרת לרוב מקשרים אלא מכישורים, אם כי בכל קבוצה חיזבאללה ישנם עימותים שנובעים ממאבקי כוח ומרגשות. סדר הכוחות שלו לא גדול – כ-30 אלף איש, רובם אנשי מילואים שנקראים לאימונים או למבצעים ומקבלים בתמורה שכר.
 

הצמרת הצבאית קטנה יחסית ונבחרה בקפידה. לשדרת הפיקוד הבכירה והבינונית אין ממלאי מקום ראויים, ולכן יש משקל סגולי רב לעומדים בראש, במיוחד למפקדים שממלאים פונקציות מקצועיות. פגיעה בהם יכולה לגרום לזעזוע לארגון. כל פגיעה, והארגון מתקשה למצוא מחליפים ראויים. 
 

כך לדוגמה, על סמך פרסומים בעולם, לפני כשנה חוסל ליד ביתו בביירות חסן לקיס. ההתנקשות בחייו יוחסה למוסד. לקיס ריכז מספר רב של תחומים טכנולוגיים כמו פיתוח מל"טים, רכש בחו"ל של ציוד מתקדם והקמת מערכי תקשורת מוצפנת. הוא אגר הרבה מהמידע על הפרויקטים בראשו, ולא בכספות או במאגרי מידע ממוחשבים. חיסולו גרם לטראומה לארגון, וגם כיום, כשנה לאחר חיסולו, החיזבאללה מתקשה להתאושש. אם עימאד מורנייה היה המוח המבצעי של חיזבאללה, לקיס היה המנוע הלוגיסטי. 
 

כמובן שהמכה הקשה ביותר הונחתה על חיזבאללה בחיסולו של מורנייה האב. מחליפו וגיסו, מוסטפא באדר א-דין, מתקשה להיכנס לנעליו הגדולות. למרות לפחות 20 ניסיונות ב-7 השנים האחרונות לנקום על מותו של מורנייה, כולל תוכניות לפוצץ שגרירויות ישראליות ברחבי העולם, מתקשה חיזבאללה להוציא פיגועי "איכות". אובדן חלק מיכולותיו נובע לא רק ממותו של מורנייה אלא גם ממותם בשנים האחרונות של מפקדי מפתח בארגון – פעולות שמיוחסות לישראל.

גם מותו של טבטבאי, שרק הגיוני להניח כי במודיעין הישראלי הכירו ועקבו אחר התקדמותו, יכול לגרום לחיזבאללה נזק הדומה לחיסולו של לקיס. 

לחיסולים כאלה, מעבר לאפקטיביות הטקטית-צבאית שלהם, יש אפקט מוראלי. הארגון מרגיש פריך ונקלע לתחושת חוסר ביטחון וחשדנות, שמתעצמות בזמן האחרון בשל הפרסומים בלבנון לפיהם הצליח המודיעין הישראלי לגייס בקרב החיזבאללה סוכנים, חלקם ביחידות ממודרות ביותר כמו "כוח 910", מנגנון פיגועי חוץ.
 

לא פלא שעל רקע זה מעמדו של נסראללה נחלש, גם בעיני בכירים במשמרות המהפכה ובסביבתו של חמינאי. ארגונו ספג שרשרת של כישלונות מבצעיים, הוא מתקשה להוציא פיגוע משמעותי מאז מלחמת לבנון השנייה, ובשנים האחרונות כוחותיו מדשדשים בבוץ הסורי. סוד "הקסם" שהילך נסראללה על האיראנים הולך ומתעמעם. תורמת לכך גם העובדה שחיזבאללה מתקשה לספק את הסחורה בסוריה ולהדוף את כוחות האופוזיציה. 

על אף כל זאת, קשה לנתח בשלב כה מוקדם אם ההחלטה לפגוע בשיירה תוכיח עצמה כמוצדקת. ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, מועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון, אמר השבוע כי במבצעים שכאלה "לא בודקים דרכונים", ובכך התכוון כי אולי לא היה ידוע שבשיירה יהיו גם אנשי משמרות מהפכה ובהם הגנרל. אבל יש אנשי מודיעין רבים שחולקים עליו. איש מודיעין בכיר לשעבר אמר לי כי ישנה אפשרות שסיור בכירים כזה, כפי שערכו מפקדי החיזבאללה ועמיתיהם האיראניים, היה מתוכנן יחסית זמן מה מראש ולא נעשה בהפתעה ברגע האחרון.
 

אם מי שהיו צריכים לדעת לא ידעו, הרי שמדובר בכישלון מודיעיני. ואם ידעו ולמרות זאת החליטו ליטול את הסיכון, יש לקוות שלא יתברר כי נעשה מקח טעות.

חלק מההערכות מדברות על כך שחיזבאללה ואיראן, כפי שהבטיח מפקד משמרות המהפכה, יגיבו. ייתכן וינסו להוציא פיגוע גדול נגד יעד ישראלי בחוץ לארץ, לפגוע באסדות הגז של ישראל בים התיכון או לנקוט בשורה של פיגועים ברמת הגולן. אך ההערכה היא שבכל מקרה לחיזבאללה ולאיראן אין עניין במלחמה כוללת, או אף מוגבלת, נגד ישראל בלבנון.