אתם בוודאי מכירים את השיחות הקולניות שנקלעים אליהן מבלי לרצות בכך. אלו שלא דורשות מאיתנו לקחת חלק פעיל אך מערבות אותנו בפרטי פרטים, ובעל כורחנו. השיחות הללו תופסות אותי בדרך כלל באוטובוס או בבית קפה או בתור כלשהו. כזה שמתמשך ואין ברירה אלא לשחק בסמארטפון, לבהות בחלל, להסתכל על עוברים ושבים כי בכל זאת ״יש לך טור שבועי לכתוב״, אני אומרת לעצמי ומלקטת סיטואציות ופיסות חיים של אנשים אחרים, שאולי יאירו בי דברים שאני נוטה לא לראות.
ואז ישנה ההיא שיושבת בדיוק מאחורייך, יש לה צלצול טלפון שמזכיר לך את הצלצול שהיה לו, לזה שהיה פעם איתך, ולבך מחסיר לרגע פעימה. אלא שאת נזכרת שכבר עבר הרבה זמן, מספיק זמן כדי להתעלם מהצלצול הזה ולהכניס אותו למגירת הצלילים ההיסטוריים בזיכרון. אלה שתמיד מזכירים לך משהו, מישהו, מתישהו. והיא עונה, ולא כל כך שומעת, אז היא מחליטה להגביר את הקול. אחר כך היא תתחיל לספר לזו שמעבר לקו, שבוודאי רק התקשרה לדבר על משהו דחוף (כי על מה מדברים היום בטלפון אם לא על דברים דחופים) - כל מה שעבר עליה בלילה ההוא, בערב הסילבסטר. עם זה שאמר לה שהוא אוהב אותה, אבל הוא לא בטוח שזה לא מסובך לו מדי.
חמש דקות ארוכות אל תוך השיחה, והיא כבר תשכח שהיא אוחזת בידה פתק שעליו כתוב מספר אינסופי בתור לדואר. ואני, שאמורה להיות בתור בדיוק אחריה, איאלץ לשמוע את כל הסיפור על הערב ההוא שגרם לה לא לחזור לעצמה מאז. רבע שעה בתוך השיחה, וכעת כשכבר נשאבתי לתוך סיפור חיים שבו אני מאזינה במעמד צד אחד בלבד, אני לפתע מקווה שהתור יחלוף לאט. זה נעשה משמים ומרתק באותה נשימה, אולי כי בשלב מסוים בתוך הסיפור האינסופי שלה, התחלתי לחשוב גם על עצמי. מכירים את זה שכשמרגישים לא טוב ועושים גוגל על התסמין, מגלים שעונים על כל הקריטריונים של מחלה סופנית שתירפא רק על ידי כריתת איבר? אז כך גם אני הרגשתי. פתאום כל משפט שנאמר, התחבר לי.
ואז היא שתקה. מלחשושים מעברו השני של הקו הבנתי שהחברה שלה שבוודאי מתעסקת בוזמנית במשהו אחר לגמרי, משננת לה מנטרות של חברות. מנטרות קבועות שנועדו להיאמר לרישום פרוטוקולי בלבד שיישלף אחר כך בבית הדין ל״אמרתי לך״. היא ענתה שהיא רוצה להיפרד אבל מפחדת. ובחיי שרציתי להסתובב ולומר לה שעדיף להיפרד מאשר למשוך עגלה שבורה עד אינסוף. כי אין לזה סוף ותמיד יהיו דברים לפחד מהם. ולו היה כפתור אנושי שמאפשר לשחזר זוגיות על פי הגדרות היצרן בדיוק כמו בסלולרי שלנו, אולי היה לנו הרבה יותר קל בחיים. אך משום מה הקדמה הטכנולוגית אינה מסנכרנת את ההתפתחות האנושית שלנו כבני אדם. בסופו של דבר, גם אם נפתח סניף של ארומה על הירח, וניסע בכל בוקר במכוניות שעפות כמו במטריקס, עדיין נישאר אותם יצורים פשוטים בעלי צרכים בסיסיים ביותר, שחיים על קפאין ופחמימות ומחפשים אהבה וחושבים שהיא תפתור לנו את כל הצרות.
ואהבה היא כמו מלכוד 22, כי לפעמים קורה נס, וצרות היא באמת פותרת. בעיקר כשיש מזל, היא הופכת את כל הסיוטים הבירוקרטיים הקטנים בחיים, אלו שמצליחים להשמיד כל פיסת יצירתיות והשראה, לנסבלים. אפילו ארגון החומרים להכנת הדוח השנתי למס ההכנסה יכול לא להיות נורא כל כך, אם יש לך מישהו שיושב מאחורייך ומשחק לך בשיער, כשאת מבינה כמה כסף הוצאת על מוניות פלוס 300 כוסות קפה בחודש, לעומת מה שהכנסת. נשים תקליט של הביטלס ונשכח שאנחנו במוצאי שבת, בשעה הכי מדכדכת בשבוע. זו שאלוהים לא חשב עליה כשברא את העולם. ״נשקיע מאמצים בשישי בצהריים״ הוא אמר לעצמו, ושכח שבני האדם האומללים זקוקים למנה קטנה של פרוזאק קוסמי גם בשבת בערב. ואז כשכבר שכנעתי את עצמי כל כך שאם יש מלכוד שכדאי להסתכן ולהיכנס לתוכו הוא בדיוק זה, רציתי שוב להסתובב ולהגיד לזו שעדיין בטלפון, שאולי לפני שהיא נפרדת כדאי שתבדוק שוב, ולא סתם תפרק חבילה כי האבולוציה של היחסים גרמה לה להתחיל להתעצבן מכל התכונות המיוחדות שכל כך התאהבה בגללן.
50 דקות של ציפייה, והנה התור המיוחל הגיע. ״אני צריכה לסיים״ היא אמרה לחברה, והוסיפה שנראה לה שתציע לו לקחת הפסקה. ״זה לא יעבוד״, אמרתי, וכמעט שנפלט לי בקול רם. אולי כי בדיוק כשם שההנאה מיום חופש גדולה יותר כשיש לך עבודה קבועה, כך גם הלבד מענג יותר כשמצב הצבירה הבסיסי הוא זוגי.
