בלוז לחורף הגדול

בכתבה סמכותית בנושא תחבורה אווירית שקראתי שבועות אחדים קודם לכן ב״ניו יורק טיימס״, נקבע ברצינות הראויה כי הסיבה לכך שיותר טיסות אמריקאיות מגיעות ליעדן מטיסות אחרות היא שחברות תעופה אמריקאיות מקפידות, קלה כחמורה, בתנאי מזג האוויר בנמל היעד. הן אינן חוששות להרגיז את נוסעיהן הנאמנים בדחייה משמעותית של מועד הטיסה, אינן מהססות לבטל טיסות כליל אם היכנשהו בנתיב הטיסה או באזור הנחיתה מצטיירת אפשרות של מזג אוויר פחות מאידיאלי. הן אינן דופקות חשבון כאשר הדחיות הללו מייצרות אפקט דומינו של עשרות ומאות אלפי נוסעים נדחקים לאיחור משמעותי בהגעתם שבגללו נאלצות החברות להקים רכבת אווירית כדי לפנות אותם מהנמלים העמוסים להתפקע בתהליך שנמשך ימים.
 

לכן בחורף הזה נראים שדות תעופה בינוניים כמו בשארלוט, קרוליינה הצפונית או בפילדלפיה כ-JFK ביום גרוע. ניק היווני היה יכול לעשות מכה גדולה בשער 8 בטרמינל 3 באותו ערב בתחילת פברואר, אבל מיינרים הם נוסעים שראו הכל בחיים והם היו עסוקים בשלהם בשלווה שהייתי משלם עבורה ממון רב.

למרות עשר שנים במיין אינני מיינר ולעולם לא אהיה. אפילו מיינרים דור שלישי נחשבים from away, כלומר לא ממיין, כך שזה לא אישי ולמרות דברי המשיח בנימין, זה גם לא אנטישמי. האיום המוחשי בלילה נוסף במלון בפילדלפיה לא עלה אצלי כאפשרות. המושבים בשער 8 היו ללא מסעדים ובעיני רוחי ראיתי כיצד אצליח לשכב לאורכם עם מעילי הדק מקופל לכרית מתחת לראשי, ממתין לטיסה הבאה. אחרי שבועיים על המיטות בקובה נראו המושבים כארבעה כוכבים לפחות, הכספומט פלט דולרים ירוקים מהדפוס, ובמקרר השתייה היו שישה סוגים שונים של משקאות קלים.
 

אבל שני דברים נדירים במתיקותם קרו אותו ערב: בתוך סדרה ארוכה של סופות חורף אימתניות שכל אחת מהן התחרתה עם רעותה על התואר סופת המאה וגרמה לחזאים ולחזאיות לצאת מגדרם בתיאור צבעוני של נבזותן, נלכדה מיין בנבדל אקלימי נדיר שהותיר חור של שלווה מעליה. והנתון השני והחשוב אף יותר, בנגור הוא שדה התעופה שממנו יוצאות הטיסות של חיילים אמריקאים למלחמות מעבר לים, והמסלולים בו ארוכים ורחבים במיוחד. הטיסה ארכה שעה ותשע דקות, וכדי להספיק להגיש קפה ומשקאות קלים רצו הדיילות מקצה המטוס ועד קצהו עם העגלה שלעולם אינה מחמיצה את ברכי. לא עניין גדול משום שבברך יש כבר גיד קרוע, היא מיועדת לניתוח, וקצת כאבים לא הרגו איש. ודאי לא מי שבכיסו חופן כדורים נגד כאבים מהזן שאפשר להגיע איתו לבנגור ללא מטוס.
 

אלה ימים של בלבול סלולרי גדול באוויר. אף נוסע כבר אינו מכבה את מכשיריו האלקטרוניים. כולם קוראים בטאבלטים, צופים בסרטים ומשחקים משחקים, ואני חושד שחלקם שולחים טקסטים ללא חשבון ואף משוחחים מהאוויר. כך יכולתי להודיע לנעמי שהיא יכולה לצאת לדרך. אחרי שבועיים של 30 מעלות צלזיוס, חריץ ישבן משקשק כקסטנייטה ושובו של עומס החום אחרי עשור נהדר בלעדיו, הייתי ממש בסדר. המטוס היה בסדר, הטייסים היו בסדר והנחיתה הייתה בסדר. בזה הסדר. עד שיצאתי מהטרמינל למכונית שחיכתה בחוץ.
 

נעמי הביאה את מעיל פרוות הכבש שלי שפעם טעיתי והצטלמתי איתו לכתבה נשען על האסם בחולצת פלנל כמו איש המרלבורו מקראקוב, אבל המעיל מחמם בחסד אלא אם כן בחוץ מינוס 20 מעלות ורוח ערנית. עשר שנים אני נוחת וממריא מאותו שדה, ואני מכיר את הטופוגרפיה של האזור כמו את כף ידי, אבל באותו לילה הרגשתי בבנגור כמו שהיה מרגיש באז אולדרין אילו הייתה נאס״א שועה להפצרותיו ומרשה לו לשוב בגילו המתקדם לירח והוא היה נוחת ראשון (ניל ארמסטרונג מת) והיה מגלה שמישהו הזיז ב-46 שנות היעדרו את גבעות האבק, את ים השלווה והדיונות והוא לא היה מזהה דבר. אני חי בשלג שנים רבות ומעולם לא עשיתי משלג עניין - כאמור אני חושב שלכתוב על מזג אוויר זה עניין נחות למדי - אבל במהלך השעה וחצי שלקח לנו להגיע הביתה היה נדמה לי שמישהו עם יד גדולה וחזקה במיוחד ניער את מיין מכף רגל ועד ראש או הפך באלימות את כדור הזכוכית הקטן שמיין לכודה בתוכו. לצדי הכבישים הרימו המפלסות סוללות ענק גבוהות של שלג שהסתירו את הנוף והיו אחראיות לדיסאוריינטציה מהסוג המבלבל ביותר. נקודות ציון שאני משתמש בהן כדי לוודא שאני בדרך הנכונה, נעלמו כלא היו. נכון שנמנמתי קצת פה ושם אבל כל פעם שפקחתי את עיני היה נדמה לי שאני בסרט על שלג שטרם ראיתי.

•••

צייצתי לאחרונה שמזג האוויר מזכיר לי את אדאמו, והתשובה שקיבלתי הייתה מי זה אדאמו. שום דבר החורף הזה, לא כל הסופות שהאקלים החדש משליך עלינו, לא ההרים הגבוהים של השלג החתוך כמו בסכין גילוח שהמפלסות אינן מצליחות לדחוף, לא המעלות שנדדו דרומה ואפילו לא פיסות העור שהשארתי דבוקות לשמשת המכונית, הרגיזו אותי כל כך כמו מי שלא ידעו מי זה אדאמו. אני יודע שאני זקן ולא זאת הבעיה. אני מכיר גם את החכמולוג שרץ לגוגל וגילה שאדאמו היה זמר צרפתי ממוצא בלגי משנות ה-60, אבל את הנזק המוחי והרגשי אי אפשר לתקן עם גוגל. דם, אדם, אדאמו. כאשר אדאמו ו"השלג נופל" היו להיט ענק בתל אביב, לא היה לי מושג מה זה שלג. אני מעדיף לא להתייחס לטיול המשפחתי לחרמון אחרי המלחמה, כי הפקק נעצר במג׳דל שאמס שבה היה השלג קל ודליל במיוחד והכי רחוק שאבי היה מוכן להגיע אליו. מאז תקרית אדאמו טוויטר פחות בית עבורי משהיה, מכיוון שאינני במיטבי בחברת מי שאינם מכירים להיטים צרפתיים היסטריים משנות ה־60. לך דע מתי ומי ישאל אותי מי זה נינו פרר.
 

יש אפשרות נוספת שאינני מקל בה ראש, שהאיש שלא ידע מיהו אדאמו היה בסדר וזה אני שהיה לפות בציפורניה של קדחת בקתה, מחלה אמיתית התוקפת מי שנמצאים זמן רב מדי בתנאי מצור כמו שלג שאינו מרפה ואינם יכולים לצאת מהבית. אנשים גורסים שקדחת בקתה (Cabin Fever) היא שם נרדף לבאסה. אחרי עשר שנים במיין אני מנוסה יותר. אנשים עם באסה־לייט לא הולכים לפסיכולוג פעמיים בשבוע ורואים בפגישה איתו את ההיי־לייט של חייהם בחורף. מיליוני אמריקאים לוקים בקדחת בקתה כל חורף. בהתפרצות האחרונה הגדולה בינואר־פברואר 2011 שתדמה למשחק ילדים בהשוואה לחורף 2015, סגר השלג דרכים, בתי ספר, משרדים וחנויות ב־28 מדינות. אנשים רבים כל כך חלו בקדחת בקתה עד ששירותי הבריאות קרסו תחת הלחץ. שמה הקליני של הקדחת הוא Seasonal Affective Disorder או בקיצור SAD. אכן שם הולם. התסמינים למי שחושד שהסופות בישראל משפיעות עליו, כוללים חוסר סבלנות, עייפות כרונית, חוסר מוטיבציה, עצבות ודיכאון, חוסר ריכוז, כמיהה לסוכר, הפרעות שינה, עצבנות והתנהגות אנטי־חברתית. תסמינים שאני סובל מהם גם באביב. סימפטומים חמורים יותר הם היעדר תקווה, אנהדוניה, האטה בפעולות הגוף ובמטבוליזם, ירידה במשקל או השמנה ושינויים בדחף המיני. כמו שאמרתי, כל הדברים שאני סובל מהם גם באביב.

•••

בחורף רגיל ניתן לראות מחלון חדר העבודה שלי עד קו העצים שדרכו ניבטים קרעים של האגם הקפוא. בשבועיים האחרונים היתמר מפלס השלג לאמצע החלון, כך שבישיבה התחושה היא שהשלג מונח לי על הפנים והשמשה הדקה העומדת בלחץ אדיר, היא הדבר היחיד המפריד בין השלג לביני. את צדו האחורי של הבית מקיף דק מעץ שעליו ניצבים הגריל והערסל, וההימור של הזוג המתגורר בבית הוא שהדק הנהדר יקרוס מתישהו, השאלה רק מתי.

כמי שהעביר את ילדותו ברמת גן והר נפוליאון היה פלא הטבע הגדול בחייו, שלג עבורי הוא שילוב מנצח של תופעת טבע נפלאה בחזותה אך מאיימת ותובענית בנוכחותה המעיקה. החורף הארור הזה הוא שורה ארוכה של סופות שלג כבדות שכל אחת מהן משאירה מאחוריה כמויות בלתי סבירות של אבקה לבנה הנערמת במהירות ואחר קופאת בתצורות מרתקות, בעיקר כסטילטו קרח מושחזים התולים מהמרזב ומהגג ומחכים למישהו שיעבור תחתיהם כדי לבצע רצח מושלם.

ביל, שבקיץ יש לו שתי ספינות לובסטרים ואינו יכול לצאת לים, הוא מפלס השלג שלנו. פילוס שלג אינו קורה מעצמו בזמן שאתם ישנים. נעמי, שסובלת מחיבה בלתי ברורה לשלג ומצוידת בלבוש מתאים, מחכה לו במה שהייתה בקיץ החניה ומזיזה את המכוניות כדי שביל יוכל לפנות גם היכן שעמדו. כך גילינו שהג׳יפ שלי, שלפני נסיעתי הותקנה בו סוללה חדשה, אינו מתניע. אין טעם בשאלה מדוע אינו מתניע. אלה המכוניות שכן מתניעות שמעוררות פליאה בעיני. מפליא אותי שמשהו שקשור בסוללה ובחשמל עובד כלל בתנאי האקלים הקפוא. את הג׳יפ אי אפשר היה להתניע אפילו באמצעות כבלים, וכעת אני מחכה ליום שני בבוקר לקחת אותו, שוב, למוסך באלסוורת' הסמוכה, שהפך בחודשים האחרונים לחדר הקריאה שלי.
 

כבר עשור אני מופתע מעוצמת החורף ומכמות השלג. האמת היא שהשנה כולם מופתעים ומסתובבים בסופר בהבעה עגומה על פניהם כמי שהחלטה אקלימית כבדת משקל והרת גורל נפלה בהיעדרם. השלג כאן הוא מצב רוח, סגנון חיים, סוג של קיום. אבל אני דבק ב״לי זה לא יקרה״. לי לא יהיה קר אף על פי שכבר קפאתי. אינני זקוק לכל הבגדים המיוחדים שמוכרים ב-L.L. Bean ושאנשים באים לקנותם מכל העולם. אין לי זוג מגפיים ראוי אחד. יש לי כמה מגפי בוקרים שאינם נחשבים, מכיוון שאין להם אחיזה. אני חי בהכחשה מוחלטת. הכל בחיי ארעי אך נמשך שנים. אין מצב שמתקפת החורף הזאת תעבור ללא הפסקות חשמל מאסיביות, אבל מאז שקנינו גנרטור גדול וכל מה שצריך כדי שיעבוד, החשמל זורם בכפות ידינו. לא בצחוק אמרו לנו שהדרך הטובה ביותר להימנע מהפסקות חשמל טורדניות היא לקנות גנרטור. הוא כמו חמסה שעלתה 6,000 דולר. על הצלחת של האינטרנט צריך לדפוק כל שעה בערך כדי שהשלג והקרח יצנחו ממנה בחתיכה אחת.
 

כמובן שהשלאגרים הגדולים במיין הם הסרטים על פי ספריו של סטיבן קינג המקומי כמו ״הניצוץ״, שבו לוקה ג׳ק ניקולסון בקדחת בקתה קלאסית במלון שעליו הוא מסכים לשמור בחורף. ״פרגו״ מתרחש במינסוטה שהיא ישימון מושלג עם מבטא מצחיק ושלג בנשמה. ושני הסרטים עם וולטר מתאו וג׳ק למון המתאהבים באן מרגרט ובסופיה לורן. ו״מיזרי״ עם המג׳נונה קאתי בייטס המתאהבת בסופר הפצוע במיטתה. אבל הכי אני אוהב את ״היום אחרי מחר״. אף שמדובר בסרט הרפתקאות בינוני, הוא מכיל היבט נבואי שחזה את התוצאות הטרגיות של ההתחממות הגלובלית המתרחשת ברגעים אלה ממש נוכח עולם הלוקה בשכנוע עצמי שלפיו איראן ודאע״ש מהווים סכנה קיומית גדולה יותר מגאות הימים והאגמים עד שיטביעו את קליפורניה ויכסו את מנהטן. אני מאמין שמכחישי ההתחממות יתעוררו בצעקות כאשר האוקיינוס יכסה את מסעדת הסושי אהובה עליהם.
 

אם בודקים את הספרות והקולנוע דרך הפריזמה המושלגת, מגלים שהשלג היה דמות מרכזית ביצירות גדולות וראויות ושיוצרים משתאים יותר מהשתוללות הטבע בימי חורף וקור מאשר בימי חמסין. זה סביר בעיני, כי מה אפשר לכתוב על קיץ חוץ מאשר חם, מזיע, רטוב ולח. אין שום דבר רומנטי באנשים מזיעים. אבל חורף. ״פארק גורקי״ מאת מרטין קרוז סמית' למשל שהשיק את הקריירה הנפלאה של החוקר הרוסי ארקדי רנקו. או ״שלג יורד על ארזים״. משניהם עשו סרטים. ״דוקטור ז'יוואגו״ של פסטרנק, ״חוש השלג של העלמה סמילה״, ״אנה קרנינה״, ״חדשות הספנות״, ״פנג הלבן״, ״הנערה עם קעקוע הדרקון״. הקומדיה האהובה עלי ביותר היא ״מטוסים, רכבות ומכוניות״ עם ג'ון קנדי וסטיב מרטין, סרט שכולו מזג אוויר הניצב בדרכם של השניים הללו חזרה הביתה. וכמובן ״הקלפן והיצאנית״ של רוברט אלטמן עם וורן בייטי וג׳ולי כריסטי, המערבון המושלג בהיסטוריה שתפס את חוויית השלג טוב יותר מכל סרט אחר.

•••

אחת מהוראות השעה המחמירות של הורי כאשר הייתי ילד הייתה לא לצאת מהבית בראש רטוב. עד היום אינני מבין את הגיונה, בעיקר משום שנאמרה באותה מידת רצינות בקיץ ובחורף. פעם שאלתי והתשובה מעורפלת בזיכרוני. משהו בדבר הקשר בין שיער רטוב ודלקת קרום המוח. אני מעריך שאין קשר, אבל כאשר אני יוצא מהבית בשיער יבש לחלוטין ותוך דקות הוא מתכסה בשלג רטוב, אני נזכר בהורי. זה לא היה לרוחם. כמו שתאונת הדרכים שכמעט הרגה אותי באחד החורפים הראשונים שלי במיין לא הייתה לרוחם.
 

יחסית למי שנשבע שלא ימות בתאונת דרכים זאת הייתה החלטה מטומטמת ששילמתי עליה בגדול. הזמן והשלג מכסים את הפרטים. בג'יפ החדש בחיי על כביש צר בעיצומה של סופת שלג אימתנית לפני המפלסת. תלולית שלג שלא ראיתי השליכה אותי למסלול הנגדי ולתוך מכונית שבאה ממול. הרעש המחליא של פח נקרע ומתכווץ. הסיבובים על השלג. החבטה במעקה הביטחון ומראה הג'יפ שנמעך כולו חוץ מהכוך הקטן של הנהג שנשאר איכשהו שלם. שעה שהמתנתי שיחלצו אותי עם המכשיר שמנסר דלתות לא זכור לי שעשיתי עסקאות עתידיות עם בורא עולם. הוא יוציא אותי שלם ואני... מה בעצם? אבל זה היה הרגע שבו הוגדר יחסי לשלג. מאז מתקיימים בינינו יחסים של כבוד הדדי. הוא כוח טבע ואני לא.

[email protected]

[email protected]