זה הזמן בפוליטיקה האמריקאית שבו נשיאים מכהנים שחצו את קו האמצע של הקדנציה השנייה מתחילים לבחון פיסות נדל׳׳ן אטרקטיביות להקים עליהן את הספרייה המפוארת על שמם באתר סמלי הקרוב ללבם, שתכיל את המסמכים, המתנות והשמונצעס ההיסטוריים שנאגרו במהלך שמונה שנים. זה הזמן שבו עמלה ועדת היגוי מיוחדת המאוישת במיטב המוחות היצירתיים, ההיסטוריונים וכותבי הנאומים המוכשרים ביותר על הגדרת מורשתו ההיסטורית של הנשיא טרם שיגדירו אותה אחרים. המורשת שעליה יתווכחו דורות רבים בעתיד ללא קשר לתוכנה וכאשר ניתן עדיין לעשות דבר או שניים בזירה הלאומית והבינלאומית, כמו להכריז על יוזמת שלום חדשה במזרח התיכון אחרי הבחירות בישראל, שתיראה טוב ברזומה הנשיאותי.
זה הזמן שבו הבולטים והמובילים בין המועמדים לנשיאות בשתי המפלגות נדחפים ונגררים בידי התקשורת לזירת התגוששות הבוץ, כמו גלדיאטורים שטרם השלימו את אימוניהם והם עורכים גישושים מקדמיים לבדיקת הטמפרטורה של המים תוך כדי הבעת מחאה קולנית. כל זה קורה, מדווח בעיתונות בידיעות המבצבצות כסנוניות ראשונות בעמודים הקדמיים כחלק בלתי נפרד מכללי הפולחן הפוליטי. אבל הרביכה המסמיכה על האש עדיין אינה חלק אינטגרלי משגרת יומו של הבוחר הפוטנציאלי שנובמבר 2016 רחוק עבורו בערך כמו תאריך נישואיה של בתו שטרם מצאה את בחיר לבה.
ועדיין, אם יש רגליים לסברה שהאמריקאי הממוצע הוא גם חיה פוליטית, מן הסתם שיחה קטנה בארוחת ערב פרברית נשמעת בערך כך: ״ג׳ו יקירי?״, ״כן, דלעת מתוקה שלי?״, ״דיברנו היום בהפסקת הצהריים בעבודה על הילרי...","הכלבה מבנגזי?״, ״ג׳ו, הילדים!״, ״סליחה, מתוקתי, הדוברמנית מבנגזי?״, ״התרשמתי שכמה מחברותי שוקלות ברצינות להצביע עבורה״. ״אני יכול לנחש מי, דורותי עם התחת הגדול?״, ״ג'ו, באמת!״, ״הפואנטה, דובשנית שלי, היא שאני מתקשה לקחת ברצינות אנשים ששוקלים להחליף נשיא שחור שהתנהג אלינו כמו אל מפגרים שהשכלתם אינה מספקת כדי לרדת לסוף דעתו, באישה מרירה, דעתנית ושקרנית המתייחסת לשיטה הפוליטית שלנו כאל מונרכיה ומאמינה שאין דבר שאנו משתוקקים אליו יותר מאשר להחזיר אותה ואת בעלה הלא רכוס לבית הלבן כדי למרוח את הקירות בחדר השינה של לינקולן באצבעות משומנות מצ'יפס בדיוק אחרי שגמרו לסייד אותו. אני חושש שלא, אהובתי״.
זה הזמן שבו הבולטים והמובילים בין המועמדים לנשיאות בשתי המפלגות נדחפים ונגררים בידי התקשורת לזירת התגוששות הבוץ, כמו גלדיאטורים שטרם השלימו את אימוניהם והם עורכים גישושים מקדמיים לבדיקת הטמפרטורה של המים תוך כדי הבעת מחאה קולנית. כל זה קורה, מדווח בעיתונות בידיעות המבצבצות כסנוניות ראשונות בעמודים הקדמיים כחלק בלתי נפרד מכללי הפולחן הפוליטי. אבל הרביכה המסמיכה על האש עדיין אינה חלק אינטגרלי משגרת יומו של הבוחר הפוטנציאלי שנובמבר 2016 רחוק עבורו בערך כמו תאריך נישואיה של בתו שטרם מצאה את בחיר לבה.
ועדיין, אם יש רגליים לסברה שהאמריקאי הממוצע הוא גם חיה פוליטית, מן הסתם שיחה קטנה בארוחת ערב פרברית נשמעת בערך כך: ״ג׳ו יקירי?״, ״כן, דלעת מתוקה שלי?״, ״דיברנו היום בהפסקת הצהריים בעבודה על הילרי...","הכלבה מבנגזי?״, ״ג׳ו, הילדים!״, ״סליחה, מתוקתי, הדוברמנית מבנגזי?״, ״התרשמתי שכמה מחברותי שוקלות ברצינות להצביע עבורה״. ״אני יכול לנחש מי, דורותי עם התחת הגדול?״, ״ג'ו, באמת!״, ״הפואנטה, דובשנית שלי, היא שאני מתקשה לקחת ברצינות אנשים ששוקלים להחליף נשיא שחור שהתנהג אלינו כמו אל מפגרים שהשכלתם אינה מספקת כדי לרדת לסוף דעתו, באישה מרירה, דעתנית ושקרנית המתייחסת לשיטה הפוליטית שלנו כאל מונרכיה ומאמינה שאין דבר שאנו משתוקקים אליו יותר מאשר להחזיר אותה ואת בעלה הלא רכוס לבית הלבן כדי למרוח את הקירות בחדר השינה של לינקולן באצבעות משומנות מצ'יפס בדיוק אחרי שגמרו לסייד אותו. אני חושש שלא, אהובתי״.
***
החודש הבא הוא המועד המשוער שבו טוענים יודעי דבר שהילרי רודהם קלינטון אמורה להכריז על מועמדותה לנשיאות. כדרכם בקודש של הקלינטונים החל מ־1991, נשרפים זבובי חורף שמנים ואטיים בקול צריבה חשמלי מעל שולחן ארוחת הבוקר שלהם וצונחים מתים על הביצים הקלות והטוסטים נטולי הגלוטן. ב־7 במרץ נטפלה מורין דאוד, הפובליציסטית האדמונית הנחשבת מה״ניו יורק טיימס״ למה שתירשם כנראה כיריית הפתיחה וההכרזה על פתיחתה הרשמית של עונת ציד הקלינטונים המקדימה בחצי שנה את עונת ציד הצבאים.
דאוד כבר אינה הקפצון הלוהט שהייתה אחרי כמה תקלות משלה, אבל היא עדיין אחד הקולות המקוריים והאטרקטיביים בעיתונות. דאוד זינבה בפולו־אפ עוקצני בסיפור שולי אך אינדיקטיבי לגורל הקלינטונים שתחילתו ב״פילדלפיה דיילי ניוז״, העיתון ששוחח עם הצייר נלסון שנקס על דיוקן של ביל קלינטון שצייר בהזמנת המצויר ועל העובדה שהציור שוכן במרתף המכון הסמיתסוני ולא בגלריית הדיוקנאות ההיסטוריים שעבורה הוזמן. מסתבר ששנקס, ממזר שכמותו, הכניס לציור צללית שנועדה להעלות באוב את שמלתה הכחולה והמוכתמת בתמצית הנשיא של מוניקה לוינסקי וכי טבעת הנישואים של הנשיא נעלמה מאצבעו.
שנקס לא הכחיש את סמליות צללית השמלה, אך טען כי שכח את הטבעת. בכל מקרה, כתבה דאוד, בידי שנקס נמצא מייל מהילרי קלינטון שבו היא מודה לו על הציור היפה וכי ״אל לו להיבהל מסערה בכוס מים״. הטענה הרשמית נגד הציור, כתבה דאוד, היא שהפונקציונרית הקלינטונית הבכירה שהזמינה את הדיוקן חשבה שקלינטון נראו בו יותר כמו ״טד קופל (מגיש חדשות פופולרי לשעבר - ר״מ) משלומפר״ מאשר כביל קלינטון. זה נכון, אגב, אבל גם בימים כתיקונם הייתה התקרית הנ״ל מיותרת לחלוטין בדרכה הארוכה והלא קלה של גברת קלינטון לבית הלבן. קל וחומר כאשר התקרית נפרשה במקביל לגילוי ב״ניו יורק טיימס״ כי במהלך הקדנציה שלה כמזכירת המדינה לא השתמשה גברת קלינטון בשירות המייל של הממשל בהתאם לתקשי״ר, תקנה שנועדה לשמר את כל המיילים בארכיון נגיש, ובמקום זאת השתמשה בשרת מייל פרטי.
שרת המייל הפרטי מסונף לביתה בצ'פאקווה, ניו יורק. במקום למסור לממשל את כל המיילים ששלחה וקיבלה בעת ששירתה כמזכירת המדינה, מסרה גברת קלינטון מבחר גדול של להיטים אך לא את האוסף המלא. מכיוון שאירועים מסוימים, בעיקר בעולמם של הקלינטונים, באים בשלשות, דיווח ה״וול סטריט ז'ורנל״ כי בקרן הבינלאומית שהקים ביל קלינטון ושעושה רבות ונצורות להיטיב את חייהם של אומללים רבים ברחבי העולם, התקבלו 26 מיליון דולר מ־60 חברות כלכליות שונות שמפעילות שדולות במשרד החוץ כאשר קלינטון עמדה בראשו, כסף שהיא עצמה העבירה לקרן.
***
בני הזוג קלינטון, שהוכיחו תכונות שגם עוף החול יכול להתקנא בהן בכל שקשור ליכולתם הפנומנלית להתרומם ממפלות, תקריות ותקלות שהיו משמידות את שאיפותיהם הפוליטיות של אנשים חלשים מהם, אינם מזהים בשלשה שהושלכה על שולחנם בעיה המצריכה תשומת לב רבה מדי או חלילה דאגה אמיתית למועמדותה של גברת קלינטון. אבל אלה ימים מכוערים להפליא בוושינגטון, ימים שבהם עולה צחנה עזה וכיתתית מהמפלגה הרפובליקנית המסנוורת מכוחה ומשליטתה בקונגרס ובסנאט, ולכן אין זה מפתיע כלל ש״מיילגייט״ קנתה אחיזה באדמת הבירה הקפואה.
האינסטינקט הקלינטוני השגור להתעלם מהגלל הריחני שבו דרכו, החזיק מעמד ימים ספורים בלבד. מהרגע שהילרי קלינטון זיהתה את תדירות ועיקשות השיחות הנכנסות, היא מיהרה לנדב את העובדה שהורתה לאנשיה למסור למזכירות המדינה 55 אלף מיילים ששלחה וקיבלה בעת שירותה. אלא שהמיילים הללו לדבריה, אינם כוללים את אלה שהיא מכנה ״אישיים״ ונמעניהם היו חברים ובני משפחה כבת צ׳לסי, הבעל וויליאם ורבים אחרים.
יתרה מזאת: ממזכירות המדינה נמסר שיעברו חודשים רבים עד שהפקידים המסורים יעברו על כל המיילים, יקטלגו אותם וידעו להשיב על השאלה אם יש ביניהם כאלה שעוסקים בהתקפה הקטלנית והשרויה במחלוקת על השגרירות האמריקאית בבנגזי, אירוע שאת האחריות לו ששים הרפובליקנים לגלגל לפתחה של גברת קלינטון. יותר משנה וחצי לפני הבחירות וקצת פחות לפני הפריימריז במפלגה הדמוקרטית, מדובר במהלומה מיותרת, אומללה וכזאת שגברת קלינטון אינה זקוקה לה.
בסוף 2014 הייתה קלינטון המועמדת ״הבלתי נמנעת״ של מפלגתה לנשיאות עם 73% תמיכה, התמיכה הגדולה ביותר שממנה נהנה מועמד דמוקרטי בתולדות המפלגה. כעת היא ירדה לפחות מ-60%. בעוד בעבר הקרוב נחשבה קלינטון למועמדת הרלוונטית היחידה מטעם הדמוקרטים ובעיני רבים President elects לפני הבחירות, כעת מתרחב הדיון וכולל מועמדים נוספים, בעיקר מהאגף השמאלי. מועמדים כמו אליזבת וורן האנרגטית והמוערכת ממסצ'וסטס שנכון לעכשיו דבקה באמירה שאינה רצה. כמו מרטין אומאלי הצעיר (54), מושל מרילנד לשעבר, וג׳ים ווב, סנאטור לשעבר וגיבור מלחמת וייטנאם.
יתרונה המשמעותי הגדול של קלינטון היה תקף כל עוד לא קרא אף אחד ממפלגתה תיגר על מועמדותה. במגרש חיוור להפליא של מועמדים רפובליקנים כמו ג'ב בוש, מיט רומני, רנד פול העצמאי ואחרים הייתה קלינטון הפיג'מה של החתול. במגרש צפוף יותר היא מאבדת מהאטרקטיביות שלה. היא תהיה בת 69 בשנת 2016, מבוגרת בהרבה מברק אובמה בסוף נשיאותו. היא מגיעה לקמפיין אחרי שנים רבות, אולי רבות מדי, בזירה הפוליטית ואחרי נוכחות מתמידה ומטרידה מול עיניו של ג׳ו, הבוחר הממוצע.
התבונה המצטברת של הדורות האחרונים מעידה כי המנצחים הגדולים היו מועמדים שהגיחו משומקום, כמו ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורג' וו. בוש וברק אובמה. קלינטון מעידה על עצמה כי לא נהגה במכונית מ-1996 בעת שניסו לשווק אותה כסבתא הנשיאותית, שילוב כמעט בלתי אפשרי של זוהר, חזון, כריזמה ושאפתנות. הכריזמה, אגב, היא של בעלה ולא שלה.
הילרי קלינטון נמצאת במרכז הזירה הלאומית מ-26 בינואר 1992, הלילה שאחרי הסופרבול, שבו הופיעה ב"60 דקות" כשהיא אוחזת ביד בעלה בניסיונם לגרש מעליהם את השמועות בדבר נטייתו של מושל ארקנסו לשעבר לקפוץ על כל דבר עם דופק ולבגוד ברעייתו באופן סדרתי. נוכח הכריזמה והשרמנטיות של הנשיא לשעבר היו מי שההסבר היחיד עבורם להתנהגותו הנלוזה היה העובדה שגברת קלינטון הינה לסבית, פריג'ידית כמו חורף באנטרקטיקה ונואפת בעצמה.
במהלך השנים שחלפו נחבט קלינטון, פעם אחר פעם, בסיפורי רכילות עסיסיים. מ"טרופרגייט", השוטרים ששמרו עליו בהיותו מושל וסיפרו על מעלליו המיניים. דרך פרשת פולה ג'ונס שהייתה הרקע להדחתו ב-1998. החבלה המסיבית שהסב למוניטין שלו הרומן בבית הלבן עם המתמחה העגלגלה מוניקה לווינסקי, שהידרדרה לדיון מביך בפרטים שיעזרו לזהות את הפין הנשיאותי ובדיון הסמנטי, המביך לא פחות, בשאלה האם מציצה היא חלק מיחסי מין או רק משהו שנ-שיאים יכולים להכריז שלא. הרשימה ארוכה מכדי למסור אותה במלואה, אבל ראוי להזכיר את התאבדותו של עורך הדין וחבר המשפחה וינס פוסטר שנמצא ירוי ונאמר עליו שהיה לו רומן עם גברת קלינטון. מקרה שעליו הכריז ברדיו השדר הימני ראש לימבו ש״פוסטר נרצח בדירה בבעלותה של הילרי קלינטון״. מי שיקליד בתיבת החיפוש בגוגל את המילים ״הילרי קלינ-טון״ ו״לסבית״ יקבל 5.6 מיליון מענים.
***
לפני שנתיים כתבתי כאן שלא ברור אם האמריקאים מוכנים לקפיצת מדרגה נוספת, מנשיא שחור על ראשוניותו המרגשת של הרגע לנשיאה אישה. אני חושש שהמוכנות התיאורטית הזאת, אם בכלל, סופגת חבלות עזות ברגעים אלה ממש. לקלינטונים יש היסטוריה מוכחת: מה שמתחיל כלא-נושא ונדמה כהתנכלות נוספת לנוכחותם בזירה הפוליטית הופך בהמשך לדיון סוער, עקרוני ורב משתתפים. בשיאו של החורף המקפיא והמשתק הזה לא מניחים הרפובליקנים, והתקשורת לצדם, ל״מיילגייט״ לגווע. הנושא אינו יורד מהעמוד הראשון כבר ימים, והכותרות הולכות וגדלות. אחרי שתיקה מתארכת שהוכחה כמדיניות שגויה, נדרשה קלינטון לנושא בעצמה ומסרה את גרסתה. ״לא שלחתי מיילים מסווגים וחסויים בחשבון המייל הפרטי שלי״, אמרה גברת קלינטון, ״אני מודעת היטב לחוקי הסיווג״.
האמריקאים ראו נשים רבות מכהנות כמנהיגות. כריסטינה קירשנר בארגנטינה, הלה שמיט בדנמרק, קמילה גונל בפינלנד, אנגלה מרקל בגרמניה, מרגרט תאצ'ר באנגליה, גולדה מאיר בישראל, אינדירה גנדי בהודו, בנזיר בוטו בפקיסטן. שתיים נרצחו במהלך כהונתן. שתיים ניהלו מלחמות. אחת מצטיירת כנוכלת. זה לא שונה כמובן מהרקורד של גברים, אבל לא בכל נושא ועניין האמריקאים הם הצעקה האחרונה של הטבע.
האפשרות שסגן הנשיא ג׳ו ביידן, ההוא עם הפה המתגלגל ופלגיאטור מתועד שהתכוון לרוץ לנשיאות כבר ב-1988, יראה עצמו כמועמד אם קלינטון לא תרוץ, תומכת בשאיפותיה של קלינטון. היא תהיה בת 70 בתחילת כהונתה. ביידן יהיה בן 700. במקביל לבולענים שהקלינטונים מועדים לתוכם, נהנים השניים מאהדה גדולה של הממסד ההוליוודי שמקיף אותם כחומה בצורה. בשנים האחרונות ביטלה הוליווד מיני-סדרה וסרט על קלינטון, ולארנק שמעמידה התעשייה לרשות קלינטון אין תחתית. תומכיה החריפים מדברים גבוהה על משימתה הלא גמורה. ״שבירת תקרת הזכוכית היא המשימה הלא גמורה של המאה ה-21״, אמרה קלינטון בשבוע שעבר בכנס גדול במיאמי. היא אינה מתכוונת לתקרה מעל ראשי הנשים אלא לכל תקרות הזכוכית באשר הן.
בעיצומו של החורף הזה, כשאין מה לעשות מחוץ לבית אלא אם כן אתה עוסק בפינוי שלג, בחרתי להעביר חלק מזמני בצפיית בולמוס ב״הבית הלבן״, סדרת הטלוויזיה הוותיקה של ארון סורקין. זה מה שאני עושה שעה שכולם מדברים על ״בית הקלפים״. ״הבית הלבן״ היא סדרה שעושה לי נעים בכל הגוף. בעיקר משום שהיא מתעקשת לדבר בשפה שצריך לחשוב עליה רגע נוסף כדי לקלוט את הרבדים השונים שבה היא מתקשרת. מכיוון שהנשיא הוא מרטין שין הנערץ ורוב מה שמתנהל באגף המערבי הוא מה שהייתי רוצה שיקרה במסדרונות שלטון באשר הם. המציאות הזאת, חלופית אני מודה, עדיפה בעיני על פני הנכלוליות הבלתי נסבלת של הזוג אנדרווד ואשפת השטיקים המלוכלכת שלהם.
״הבית הלבן״ שודרה בשלהי כהונתו של קלינטון ולא הייתה הגזמה בדמיון שניתן היה לזהות בין הקלינטונים לברטלטים. זה סביר לחלוטין שבמציאות טלוויזיונית היה מחליט סורקין על ספין-אופ שבו הייתה מככבת סטוקרד צ'אנינג הדעתנית כנשיאה. הסדרה היחידה שניסתה להציג אישה כנשיאה, עם ג׳ינה דיוויס, שרדה שמונה פרקים לפני שבוטלה. הסדרה ״גבירתי מזכירת המדינה״ עם תיאה ליאוני, רצה יפה.
תופעה נוספת שמצטיירת היא התמודדות אפשרית בין שתי שושלות נשיאותיות: בוש וקלינטון. ג׳ב בוש מפלורידה שואף להיות הבוש השלישי בבית הלבן והילרי הקלינטון השנייה. הייתה שושלת נשיאותית מוצלחת אחת בשם רוזוולט. תיאודור רוזוולט היה נשיא נערץ, ופרנקלין דלאנו רוזוולט היה הנשיא היחיד שכיהן שלוש קדנציות. הקנדים ניסו לחזור על ההישג, אך רוברט קנדי נהרג כפסע מהבית הלבן. אמריקה לא אוהבת את מרוץ השליחים הנשיאותי. בעיקר משום שזה גורם לדמוקרטיה הגדולה בעולם להיראות כמונרכיה, ומשום ששושלת בוש מיצתה את עצמה עד זרא ובעניין קלינטון השאלה המרכזית היא האם מעוניינים האמריקאים לקבל את ביל קלינטון, אומנם מודל משופר, חזרה בבית הלבן, שבו יהיה מן הסתם מעורב בענייני המדינה עד גבותיו הלבנות.
מה שהיה לפני שנתיים נושא כמעט סגור, לפחות במפלגה הדמוקרטית, נראה עכשיו כמרוץ שנפתח. הרבה תלוי בשאלה כמה מהר תצליח קלינטון לנקות את סדר היום הפוליטי מ״מיילגייט״. כרגע זה נראה כעניין לא קל שתופח וממלא את החדר. המועמדות שעליה היא אמורה להכריז באפריל קיבלה תפנית מכוערת. צפויה, אבל מיותרת. ואולי אין זה מובן מאליו כלל שהילרי קלינטון מחויבת למרוץ. תנאי הפתיחה השתנו דרמטית.