ביום שישי שעבר הגיעה לביתי חבורת ילדים מבית ספר בגבעתיים כדי לצלם סרט דוקומנטרי על תופעת הריטלין. באיזשהו שלב הם שאלו אותי אם אני מתגעגע לחיק הכדורים. אמרתי שכן, אני מאוד מתגעגע. אז איך זה שאתה לא חוזר לזה? הם שאלו אותי. זה הכל עניין של מתמטיקה, אמרתי להם והתחלתי להסביר בפניהם את עקרונות הת־ פיסה שלי לגבי החיים. ״מה שעושה את ההבדל בין ילד לבין בוגר הוא הידיעה שלא משנה מה יקרה לך בחיים, אתה תמיד תצא מפסיד. החיים תמיד ינצחו אותך. ברגע שאתה מבין את זה, אתה עושה את צעדיך הראשונים בעולם כבוגר, ולכן עדיף שתבין את זה כמה שיותר מהר. אני הבנתי את זה יחסית מאוחר, רק בגיל 28״.
עד גיל 28 חשבתי שאני יכול לכופף את המציאות לתנאים שלי. הייתי ער במשך ימים, וכשהלכתי לישון נרדמתי לימים שלמים, בלי שום התחשבות בלו״ז כלשהו. אמרתי מה שאני רוצה, למי שאני רוצה. ייסדתי, שיקמתי והחרבתי מערכות יחסים על בסיס הצרכים והחשק שלי בלבד, לא שילמתי חשבונות לשום דבר, התנהלתי מיום ליום ללא כל מחויבות, והדרך שבה התמודדתי עם כל מי שאמר לי שהמציאות בסוף תכופף אותי, הייתה להגיד לעצמי שהוא אומר את זה כי הוא מקנא בי, כי הוא עצמו חי חיים משעממים, בורגניים ואומללים, וכשהוא רואה אותי חי את חיי, כפי שאני רוצה לחיות אותם, בלי להתפשר על שום דבר, הוא פשוט לא יכול לעצור את פרץ הקנאה שלו. נשבע לכם שזה מה שחשבתי.
ואז, בגיל 28, גיליתי שמה שלא מתכופף, נשבר. והשבר היה גדול. הגעתי בלי אגורה אחת בחשבון הבנק, בלי אדם אחד שלא ניצלתי אותו איכשהו, בלי הישג משמעותי שאוכל לזקוף לזכותי, ועם המון חובות - למכון גמילה בארצות הברית, שבו הסבירו לי שלא רק שלא ״חייתי את החלום״, אלא שבזמן שחשבתי שגיליתי צורת חיים חדשה מתקדמת וייחודית, הייתי בעצם בדיחה מהלכת. במבט מפוכח פתאום גיליתי שההתמכרות לא מגניבה כמו שהיא נשמעת בשירים של ג׳ים מוריסון, כמו שהיא נקראת בכתבים של דור הביט, כמו שהיא נראית במבט של ג'ים בלושי ב״האחים בלוז״ ובצילומי הארכיון של סיד וישס. אפילו, ואת זה היה לי הכי קשה לקבל, הבנתי שזה שאני מדבר כמו נרקומן, צורך סמים כמו נרקומן ומתנהג כמו נרקומן, לא הופך אותי לאסי דיין. יום אחד, אני זוכר, התקשרתי לאבי מארצות הברית ואמרתי לו שהבנתי סוף־סוף שאנחנו שונים, ושהטעות המרכזית שלי הייתה שחשבתי שאם אעשה סמים כמוהו, אהיה הוא. אני מצטער על זה, הוא אמר לי אז, זו טעות שלי כאבא, הייתי צריך להיות אחראי יותר.
כל הרעיונות שהיו לי בראש התפוצצו לאט־לאט באמריקה, בתהליך החלמה אטי שנמשך שנה וחצי. ואם לרגע שכחתי את הקונספט החדש, עצם זה שלא יכולתי לחזור לארץ בלי להיעצר (בגלל חובות עצומים לביטוח הלאומי ולעירייה) היווה לי תזכורת תמידית לכך שנחלתי הפסד מוחץ במערכה נגד המציאות שלי.
ההבנה הזאת כי הפסדת בקרב, ושלעולם לא תוכל לנצח את החיים, זה השלב הראשון. ככל שתקדים להגיע אליו, כך יהיה לך פחות סבל בחיים. אין דבר יותר מסוכן מהאמביציה המטורפת לכבוש את העולם, שאיתה מגיעים למציאות נערים שסיימו את הצבא ונפלטו לחיים. הפיזיקה של הדבר לעולם לא משתנה: גודל האגרוף שתקבל מהחיים כשתבין שהם לא מה שחשבת, יהיה בגודל האמביציה שלך.
כיום יש לי בן קטן, וכשאשתי אומרת לו שהוא יוכל להיות מה שירצה כשיהיה גדול, אני מיד מתקן ואומר לו: ״זה לא בדיוק נכון, זה תלוי בהרבה גורמים והרבה משתנים״. ואז תמיד אשתי אומרת לי לא להגיד לו דברים כאלה. בפעם האחרונה ניסיתי להסביר לה בכלים הכי פשוטים, שלהגיד לו שהוא יוכל להיות מה שירצה זו אמירה לא נכונה. שקר.
״כהן בבית המקדש, למשל״, אמרתי לה, ״הוא לא יכול להיות. אין לו את שם המשפחה הנכון, לא קוראים לו ארד כהן״.
״על מה אתה מדבר? אין בכלל בית מקדש בימינו״.
״בדיוק. זו עוד סיבה לכך שהוא לא יוכל להיות כהן בבית המקדש״, אמרתי.
•••
״מכאן, ברגע שהבנת שאתה חסר אונים מול כוחות המציאות״, אמרתי לחבורת הילדים, ״אתה יכול לעבור לשלב הבא - שלב המתמטיקה. אתה יכול להתחיל בשלב החישובים״.
הבטתי עמוק בעיניהם של כל אחד מהילדים שאכלסו את הסלון שלי, והדלקתי סיגריה. ״אתם מבינים? אתם רואים אותי כאן מולכם -יושב על ספה מאיקאה בצבע קרמי עם כוס קפה שמונחת על שולחן מלבני, שנקנה מחנות בשם 'רטרו־רהיט', שמזייפת רהיטים שאמורים להיראות כאילו יצאו משנות ה־70 בלונדון, אבל הם בעצם יצאו מבית חרושת בסין לפני שבועיים. על הברכיים שלי יש כלב שאני מוציא לטיול ארבע פעמים ביום, כל שש שעות. מאחורי יש ספרייה שלמה של ספרים שאת רובם לא קראתי, אבל הייתי רוצה שאנשים יחשבו שקראתי. עוד מעט אשתי תתקשר אלי כדי שאעזור לה להעלות את הילד במדרגות, ובזמן שאני אלך לעזור לה ואשאיר אתכם כאן לבדכם, אתם תתלחששו ביניכם ותגידו אחד לשני ׳לא ייאמן שהדבר הזה שהיה פעם מסניף כל דבר אפשרי, והיה בכל המקומות הנכונים עם כל האנשים הנכונים, הפך לבן אדם כל כך אפור'. ואני יודע שכשאני נפגש עם אנשים שמכירים אותי מהימים ההם שלפני הגמילה, הם מתאכזבים לגלות שאני לא המופע שהייתי אז. אני רואה להם את זה בעיניים. אני יודע שבימים ההם מדי פעם, בחסות הכימיקלים שניגנו לי קונצרטים במערכת העצבים המרכזית, הגעתי לרגעי אושר מפוארים, אופוריה מוחלטת, ושבגרסה הבורגנית שאני חי בה כעת לעולם לא אגיע לרגעי אושר כאלו. אני יודע שאני מתפשר על חיים בסגנון יותר בנאלי, יותר שבלוני, ואם אתם חושבים שאני שלם עם זה במאה אחוז, אז לא, אני לא שלם עם זה במאה אחוז, ואני יודע שאני מפסיד הרבה דברים כשאני בוחר לחיות בצורה הזאת. אבל כשאני עושה את החישוב המתמטי, אני מגלה שבגרסה השנייה, הג'אנקית, אני מפסיד יותר. זה הכל מתמטיקה פה. מתמטיקה עצובה שיוצאת מהנחת היסוד שבכל מקרה ובכל מצב אתה תפסיד, השאלה היא איפה תפסיד פחות. זו המתמטיקה של החיים וזה סוד הקיום האנושי בעולם המודרני - לבחור איפה אתה מפסיד פחות.
״אז נכון שיש לי געגועים גדולים לכדורים, והייתי מת להתמסטל קצת ולשכוח מכל הבולשיט שממלא את חיי, אבל כאדם בוגר אני עסוק בחשבונאות, ואני יודע שאם אקח כדור אחד, מהר מאוד זה יהפוך למאתיים כדורים ואחזור להיות ג'אנקי במשרה מלאה. מה שאומר שבסופו של דבר אפסיד הרבה יותר. אפסיד דברים שאני לא מוכן להפסיד וחשובים לי אפילו יותר מההנאה הרגעית של הסמים: המשפחה שלי, האהבה הבלתי תלויה בדבר של אשתי, היצירה שלי, הכתיבה. אז כל פעם שבא לי להתמסטל, אני חושב על זה, עושה את החישובים, ובוחר כל פעם מחדש לחיות את החיים האלו בגרסה הזאת. זה הכל מתמטיקה״.
הילדים היו בהלם. יכולתי לראות במבט שלהם, שהם הבינו שעשו טעות שהגיעו לכאן היום. והאמת היא שבנקודה זו יכולתי להרפות מהם ולא להכניס אותם עוד יותר עמוק אל תוגת החיים, אבל ידעתי שאני עושה להם שירות גדול ואומר להם את האמת שהוריהם, אחיהם, מוריהם ותוכניות הטלוויזיה ושלטי החוצות, מסתירים מהם. ״אין מילה שאני שונא יותר מהמילה 'התפשרות'״, המשכתי להגיד, ״אבל אין מה לעשות, זו המילה החשובה ביותר בחיים של האדם. זו האמת שעומדת בבסיס ההישרדות של כל אדם בעולם. לא קל לי להגיד לכם את זה, אבל גם אתם תגדלו ותתפשרו על דברים שלא האמנתם שתתפשרו עליהם - אתם תתפשרו על בני הזוג שלכם, על העבודה שלכם, על התחביבים שלכם, על שעות השינה שלכם, על הרעיונות שלכם, על החלומות שלכם, ותמצאו את עצמכם יום אחד בסופרמרקט עם קופונים, קונים כל מיני דברים שאתם לא בטוחים שאתם צריכים, אבל הקופונים טוענים שאתם צריכים. אין מה לעשות, זה מה שיקרה לכם. כי אתם תבינו שבשביל לסדר לעצמכם את המציאות הטובה ביותר, אתם צריכים להתפשר, כי אין דבר כזה מציאות מושלמת״.
צלצול טלפון נשמע. זו הייתה אשתי. ״אני צריכה שתרד לעזור לי להעלות את ארד במדרגות, טוב?״.
״אין בעיה״, אמרתי וסימנתי לילד שהחזיק את המצלמה להפסיק לצלם. ״אני תכף חוזר״, אמרתי ומיהרתי לכיוון המדרגות. ״בינתיים לכו למטבח ותשתו קצת מים, אתם נראים חיוורים״.
[email protected]
עד גיל 28 חשבתי שאני יכול לכופף את המציאות לתנאים שלי. הייתי ער במשך ימים, וכשהלכתי לישון נרדמתי לימים שלמים, בלי שום התחשבות בלו״ז כלשהו. אמרתי מה שאני רוצה, למי שאני רוצה. ייסדתי, שיקמתי והחרבתי מערכות יחסים על בסיס הצרכים והחשק שלי בלבד, לא שילמתי חשבונות לשום דבר, התנהלתי מיום ליום ללא כל מחויבות, והדרך שבה התמודדתי עם כל מי שאמר לי שהמציאות בסוף תכופף אותי, הייתה להגיד לעצמי שהוא אומר את זה כי הוא מקנא בי, כי הוא עצמו חי חיים משעממים, בורגניים ואומללים, וכשהוא רואה אותי חי את חיי, כפי שאני רוצה לחיות אותם, בלי להתפשר על שום דבר, הוא פשוט לא יכול לעצור את פרץ הקנאה שלו. נשבע לכם שזה מה שחשבתי.
ואז, בגיל 28, גיליתי שמה שלא מתכופף, נשבר. והשבר היה גדול. הגעתי בלי אגורה אחת בחשבון הבנק, בלי אדם אחד שלא ניצלתי אותו איכשהו, בלי הישג משמעותי שאוכל לזקוף לזכותי, ועם המון חובות - למכון גמילה בארצות הברית, שבו הסבירו לי שלא רק שלא ״חייתי את החלום״, אלא שבזמן שחשבתי שגיליתי צורת חיים חדשה מתקדמת וייחודית, הייתי בעצם בדיחה מהלכת. במבט מפוכח פתאום גיליתי שההתמכרות לא מגניבה כמו שהיא נשמעת בשירים של ג׳ים מוריסון, כמו שהיא נקראת בכתבים של דור הביט, כמו שהיא נראית במבט של ג'ים בלושי ב״האחים בלוז״ ובצילומי הארכיון של סיד וישס. אפילו, ואת זה היה לי הכי קשה לקבל, הבנתי שזה שאני מדבר כמו נרקומן, צורך סמים כמו נרקומן ומתנהג כמו נרקומן, לא הופך אותי לאסי דיין. יום אחד, אני זוכר, התקשרתי לאבי מארצות הברית ואמרתי לו שהבנתי סוף־סוף שאנחנו שונים, ושהטעות המרכזית שלי הייתה שחשבתי שאם אעשה סמים כמוהו, אהיה הוא. אני מצטער על זה, הוא אמר לי אז, זו טעות שלי כאבא, הייתי צריך להיות אחראי יותר.
כל הרעיונות שהיו לי בראש התפוצצו לאט־לאט באמריקה, בתהליך החלמה אטי שנמשך שנה וחצי. ואם לרגע שכחתי את הקונספט החדש, עצם זה שלא יכולתי לחזור לארץ בלי להיעצר (בגלל חובות עצומים לביטוח הלאומי ולעירייה) היווה לי תזכורת תמידית לכך שנחלתי הפסד מוחץ במערכה נגד המציאות שלי.
ההבנה הזאת כי הפסדת בקרב, ושלעולם לא תוכל לנצח את החיים, זה השלב הראשון. ככל שתקדים להגיע אליו, כך יהיה לך פחות סבל בחיים. אין דבר יותר מסוכן מהאמביציה המטורפת לכבוש את העולם, שאיתה מגיעים למציאות נערים שסיימו את הצבא ונפלטו לחיים. הפיזיקה של הדבר לעולם לא משתנה: גודל האגרוף שתקבל מהחיים כשתבין שהם לא מה שחשבת, יהיה בגודל האמביציה שלך.
כיום יש לי בן קטן, וכשאשתי אומרת לו שהוא יוכל להיות מה שירצה כשיהיה גדול, אני מיד מתקן ואומר לו: ״זה לא בדיוק נכון, זה תלוי בהרבה גורמים והרבה משתנים״. ואז תמיד אשתי אומרת לי לא להגיד לו דברים כאלה. בפעם האחרונה ניסיתי להסביר לה בכלים הכי פשוטים, שלהגיד לו שהוא יוכל להיות מה שירצה זו אמירה לא נכונה. שקר.
״כהן בבית המקדש, למשל״, אמרתי לה, ״הוא לא יכול להיות. אין לו את שם המשפחה הנכון, לא קוראים לו ארד כהן״.
״על מה אתה מדבר? אין בכלל בית מקדש בימינו״.
״בדיוק. זו עוד סיבה לכך שהוא לא יוכל להיות כהן בבית המקדש״, אמרתי.
•••
״מכאן, ברגע שהבנת שאתה חסר אונים מול כוחות המציאות״, אמרתי לחבורת הילדים, ״אתה יכול לעבור לשלב הבא - שלב המתמטיקה. אתה יכול להתחיל בשלב החישובים״.
הבטתי עמוק בעיניהם של כל אחד מהילדים שאכלסו את הסלון שלי, והדלקתי סיגריה. ״אתם מבינים? אתם רואים אותי כאן מולכם -יושב על ספה מאיקאה בצבע קרמי עם כוס קפה שמונחת על שולחן מלבני, שנקנה מחנות בשם 'רטרו־רהיט', שמזייפת רהיטים שאמורים להיראות כאילו יצאו משנות ה־70 בלונדון, אבל הם בעצם יצאו מבית חרושת בסין לפני שבועיים. על הברכיים שלי יש כלב שאני מוציא לטיול ארבע פעמים ביום, כל שש שעות. מאחורי יש ספרייה שלמה של ספרים שאת רובם לא קראתי, אבל הייתי רוצה שאנשים יחשבו שקראתי. עוד מעט אשתי תתקשר אלי כדי שאעזור לה להעלות את הילד במדרגות, ובזמן שאני אלך לעזור לה ואשאיר אתכם כאן לבדכם, אתם תתלחששו ביניכם ותגידו אחד לשני ׳לא ייאמן שהדבר הזה שהיה פעם מסניף כל דבר אפשרי, והיה בכל המקומות הנכונים עם כל האנשים הנכונים, הפך לבן אדם כל כך אפור'. ואני יודע שכשאני נפגש עם אנשים שמכירים אותי מהימים ההם שלפני הגמילה, הם מתאכזבים לגלות שאני לא המופע שהייתי אז. אני רואה להם את זה בעיניים. אני יודע שבימים ההם מדי פעם, בחסות הכימיקלים שניגנו לי קונצרטים במערכת העצבים המרכזית, הגעתי לרגעי אושר מפוארים, אופוריה מוחלטת, ושבגרסה הבורגנית שאני חי בה כעת לעולם לא אגיע לרגעי אושר כאלו. אני יודע שאני מתפשר על חיים בסגנון יותר בנאלי, יותר שבלוני, ואם אתם חושבים שאני שלם עם זה במאה אחוז, אז לא, אני לא שלם עם זה במאה אחוז, ואני יודע שאני מפסיד הרבה דברים כשאני בוחר לחיות בצורה הזאת. אבל כשאני עושה את החישוב המתמטי, אני מגלה שבגרסה השנייה, הג'אנקית, אני מפסיד יותר. זה הכל מתמטיקה פה. מתמטיקה עצובה שיוצאת מהנחת היסוד שבכל מקרה ובכל מצב אתה תפסיד, השאלה היא איפה תפסיד פחות. זו המתמטיקה של החיים וזה סוד הקיום האנושי בעולם המודרני - לבחור איפה אתה מפסיד פחות.
״אז נכון שיש לי געגועים גדולים לכדורים, והייתי מת להתמסטל קצת ולשכוח מכל הבולשיט שממלא את חיי, אבל כאדם בוגר אני עסוק בחשבונאות, ואני יודע שאם אקח כדור אחד, מהר מאוד זה יהפוך למאתיים כדורים ואחזור להיות ג'אנקי במשרה מלאה. מה שאומר שבסופו של דבר אפסיד הרבה יותר. אפסיד דברים שאני לא מוכן להפסיד וחשובים לי אפילו יותר מההנאה הרגעית של הסמים: המשפחה שלי, האהבה הבלתי תלויה בדבר של אשתי, היצירה שלי, הכתיבה. אז כל פעם שבא לי להתמסטל, אני חושב על זה, עושה את החישובים, ובוחר כל פעם מחדש לחיות את החיים האלו בגרסה הזאת. זה הכל מתמטיקה״.
הילדים היו בהלם. יכולתי לראות במבט שלהם, שהם הבינו שעשו טעות שהגיעו לכאן היום. והאמת היא שבנקודה זו יכולתי להרפות מהם ולא להכניס אותם עוד יותר עמוק אל תוגת החיים, אבל ידעתי שאני עושה להם שירות גדול ואומר להם את האמת שהוריהם, אחיהם, מוריהם ותוכניות הטלוויזיה ושלטי החוצות, מסתירים מהם. ״אין מילה שאני שונא יותר מהמילה 'התפשרות'״, המשכתי להגיד, ״אבל אין מה לעשות, זו המילה החשובה ביותר בחיים של האדם. זו האמת שעומדת בבסיס ההישרדות של כל אדם בעולם. לא קל לי להגיד לכם את זה, אבל גם אתם תגדלו ותתפשרו על דברים שלא האמנתם שתתפשרו עליהם - אתם תתפשרו על בני הזוג שלכם, על העבודה שלכם, על התחביבים שלכם, על שעות השינה שלכם, על הרעיונות שלכם, על החלומות שלכם, ותמצאו את עצמכם יום אחד בסופרמרקט עם קופונים, קונים כל מיני דברים שאתם לא בטוחים שאתם צריכים, אבל הקופונים טוענים שאתם צריכים. אין מה לעשות, זה מה שיקרה לכם. כי אתם תבינו שבשביל לסדר לעצמכם את המציאות הטובה ביותר, אתם צריכים להתפשר, כי אין דבר כזה מציאות מושלמת״.
צלצול טלפון נשמע. זו הייתה אשתי. ״אני צריכה שתרד לעזור לי להעלות את ארד במדרגות, טוב?״.
״אין בעיה״, אמרתי וסימנתי לילד שהחזיק את המצלמה להפסיק לצלם. ״אני תכף חוזר״, אמרתי ומיהרתי לכיוון המדרגות. ״בינתיים לכו למטבח ותשתו קצת מים, אתם נראים חיוורים״.
[email protected]