ניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה וכל התור הזה בסופרמרקט יכול להוציא אדם מדעתו: פעם חשבתי שנו, ערב-חג, אבל אז גיליתי שהמוני בית ישראל גודשים את הסופרמרקטים גם בחול-המועד כמו הליחה במערות האף בגלל הפריחה האביבית הזאת: הבן אדם רק פותח חלון בבוקר וכבר מתחיל למשוך באף כאילו היה איזה ברוקר שחלק את בונוס חג-המולד שלו עם הדילר השכונתי.
איפה הייתי לפני ששיחקתי אותה הזאב מוול-סטריט? אה, כן בסופרמרקט, עם מיליון ילדים ועם כל מי שידו אינה משגת כרטיס טיסה מכאן – שהרי מן המפורסמות היא שלא באו חופשות אביב לעולם, אלא כדי לומר לאמא שלך או לאמ-אמא שלה, מיד עם תחילת הטלמרקטינג לקראת ליל הסדר ש"מצטערים, אבל אנחנו השנה בחו"ל" - הטיעון שתמיד לוקח במדינה הקדושה הזאת שבאופן ביזארי מפרגנת תמיד למבדילים בין קודש לחו"ל.
אלא שגם בריחה לחו"ל אינה פתרון, שהרי שם אולי לא תצטרך לסבול במשך ארבע שעות את הדודות שלך, אבל לעומת זאת תהיה מוקף במשך 24 שעות ביממה בילדים שלך שדורשים פרוטקשן באירו.
אז כן, אתה באמצע היום, באמצע הסופרמרקט, באמצע החיים ובראש אתה מתחיל לחשוב שאולי כל העסק הזה של חג-האביב הוא המהתלה הפרטית של אלוהים על חשבון הגבר הנשוי. ככל הנראה היה זה בפעם שבה יצא ערב פסח בדיוק באחד באפריל והאל הטוב השקיף עלינו מלמעלה וחשב שנמאס לו כבר לרופף למיכאל ואריאל את הפקק של המלח ושמאז המצות הטיפשיות האלה לא הצליחה לו אף מתיחה – ואז הוא המציא את הרווקה התל-אביבית בשמלה האביבית הקצרה.
כמו בכל מתיחה, בהתחלה לא חשדנו בשום דבר. השבוע שלפני פסח היה, כרגיל, מטורף: המון דברים שחייבים להספיק עד לערב החג, הפרויקט ההוא והרמות-הכוסית האלה שבהן יין רע וחמים נמזג לכוסות פלסטיק והבוס אומר דברים סרי-טעם על זה שהמקום הזה הוא בית ושכולנו כמו משפחה (כמובן שבמשפחה האמיתית שלו הבת שהתחתנה קיבלה במתנה דירה בצפון הישן, והבן שלומד בבוסטון - כרטיס טיסה בביזנס הלוך-חזור כדי שיהיה בבית לליל-הסדר. אנחנו קיבלנו יין פושר ועוגיות מקוקוס, בלי תווי-שי בגלל הקיצוצים. העיקר שכולנו משפחה) והקניות שהבטחת לאישה לעשות בדרך הביתה ו...
סוף סוף הגעת לערב החג ועם כל העצבים על הפקקים ועל הילדה ששוב הקיאה באוטו ועל הגפילטע של חמותך שגורם לך לרצות לעשות בדיוק את אותו הדבר ועל הבדיחה המסורתית של הגיס הדביל שלך שמתעקש להסביר לכולם למה יש ביצה קשה על שולחן הפסח – כאילו לא עשה את כבר בכל פסח מאז יציאת-מצרים, עם כל אלה שרדת איכשהו – שהרי בשביל מי אנחנו חיים אם לא בשביל המשפחה.
סוף סוף הגעת לערב החג ועם כל העצבים על הפקקים ועל הילדה ששוב הקיאה באוטו ועל הגפילטע של חמותך שגורם לך לרצות לעשות בדיוק את אותו הדבר ועל הבדיחה המסורתית של הגיס הדביל שלך שמתעקש להסביר לכולם למה יש ביצה קשה על שולחן הפסח – כאילו לא עשה את כבר בכל פסח מאז יציאת-מצרים, עם כל אלה שרדת איכשהו – שהרי בשביל מי אנחנו חיים אם לא בשביל המשפחה.
ואז, כשאתה בטוח שבעוד שנייה יודיעו לך שזכית בתואר "בעל השנה", כולל הפרס ההוא שלא יפה לכתוב בעיתון, מתברר לך שהיא גמורה (?!) ושהנסיעה עשתה לה רע ושמחר חייבים לקפוץ לחברה ההיא שלה עם הבעל המעצבן ששואל אותך למה אתה לא מתאמן – ומיד מתחיל לספר חוויות ממרתון ברלין האחרון, עד שבא לך לשאול אותו אם יש כוסיות בקבוצת ריצה שלו (שהרי עם כל הכבוד לאנדרופינים, החומר הפעיל היחיד שמוציא גבר מהמיטה לריצה בחמש בבוקר הוא הורמונים), אבל אתה מתאפק.
ואם כל זה לא מספיק, ממשיכה האישה לחפור על אף שהיא גמורה, הילדים בשבוע הבא בחופש ואולי זה הזמן להוציא אותם קצת מהבית – ולפני שאתה תוהה אם זה לא קצת קיצוני לרשום אותם לפנימייה, מתברר לך שהיא מתכוונות שאתה תצא איתם מהבית, מה יש? כל-כך יפה בחוץ.
ומה שהן לא מבינות, הנשים, היא שאנחנו גם ככה על הקצה. שגם ככה אנחנו שואלים את עצמנו שלוש פעמים ביום של מי החיים האלה לעזאזל ומה פתאום יש בהם בכל ערב את אותה אישה ואת האנשים הקטנים שקוראים לך אבא ואת הבוס שאומר שאתם כמו משפחה ואת ההיא בשמלה האביבית... הו כן, כי אם לא די בזה שאלוהים החליט לעמת אתך בחודש אחד עם התא המשפחתי שלך ועם ההיסטוריה הלאומית שלך, הוא זימן את ההיא בשמלה האביבית.
ההיא שתמיד תהיה בדיוק בגיל שבו זה מפסיק להיות מופרך לדמיין אתכם ביחד והיא תמיד תבוא בשמלה אביבית קצרה, עם כתפיות דקות ופרחים קטנטנים על רקע בצבע קרם ועם חיוך כובש ותכאב לך בלב עד שתרצה למות, עכשיו, בין הבשר למדפים המכוסים של הפסטה, ברגע שבו הבנת שיש דברים שלא יקרו עוד לעולם.