אבא שלי לא קורא עיתונים, הוא אומר שכל מה שכתוב זו סתם קונספירציה של השמאל. כשאני שואל אותו מה זו קונספירציה, הוא עונה שאני קטן מדי בשביל לדעת, וכשאגדל אבין הכל. אז אני שותק.
אגב, גם על המילים ציוויליזציה, מונוגמיה ופיקציה הוא ענה לי את אותו הדבר: "כשתגדל, תבין". פעם אחת, אמא שלי אמרה לי לא לשאול אותו כלום. הוא ישב בסלון ופיצח גרעינים. כששמע את דבריה צעק "למה שלא ישאל? הילד רוצה לדעת!" אז לקחה מגבת, ניקתה ידיה מהבצל שקילפה, הלכה אל הסלון בהליכה התוקפנית ששמורה רק לה ואמרה לו "למה? אני אגיד לך למה, כי אין לך מושג! אתה כולך רוח וצלצולים".
התרומם אבי מהכורסא שקיבל בירושה מאמו, ניקה את עצמו מהגרעינים ואמר "אני רוח וצלצולים? אני?? אני מרחם על המוח של הילד. מה הוא צריך לדעת את כל המילים הקשות האלה? קודם כל שילמד דברים בסיסיים".
"כמו מה?", שאלה אותו אמי.
"כמו איך לדעת להתחתן עם האישה הנכונה", ענה, "חבל לא לימדו אותי!".
ושקט בבית, שקט מפחיד.
שמעתם פעם שקט כזה? לא אחד רגוע, עם ציוצי ציפורים ואוויר הרים צלול כיין. שקט אחר. כזה של לפני ירייה, בין הפצצה להפצצה. אולי בעצם, השקט הזה בסרטים של היצ'קוק, רגע לפני שהוא פותח את הווילון במקלחת ודוקר אותה כמה פעמים.
אל תתגרשו!
עזבו.
הכי קל, השקט הזה של שפיכת כוס מיץ על הרצפה רגע אחרי שאמך עשתה ספונג'ה, ורגע לפני שצריכים להגיע האורחים מצרפת. מספיק לכם? אז כזה שקט היה בבית, שקט איום ורע.
ואז, כמו במטריקס, בהצגת הבכורה, פסעה אמי לכיוונו של אבי, פסיעות איטיות, עיניה עיני נץ ועל מצחה אגלי זיעה ראשונים. אם לא ראיתם את עיניו של אבי באותו הרגע, לא ראיתם פחד מימיכם.
אני, בעיניי, ראיתי גבר יוצא צנחנים מפוחד ואישה עם סינר וריח בצל זועמת. ראיתי איך ניגשת אליו, מביטה אל אישוניו ואומרת לו "ביום ראשון, אני ברבנות"
דמיינתי לעצמי איך ביום שני אני הופך להיות ילד חד-הורי. פעמיים בשבוע אצל אמא, ועוד לפני שאני מספיק להסתגל - אני נוסע אל דירתו המבולגנת של אבי והולך לישון כשקליפות גרעינים מעטרות את מיטתי. דמיינתי איך צוחקים עליי בבית הספר, איך בחגים המשפחה של אמא מספרת בדיחות על אבא, והמשפחה של אבא אומרת דברים רעים על אמא
.
.
דמיינתי איך אבי לא מצליח להתמודד עם המזונות ואמי לא מצליחה לקנות לנו אוכל. ראיתי אותי ואת אחותי שוכבים באמצע ראשון לציון, שרים שירי מולדת ומוכרים דגלי ארץ ישראל בחמישה שקלים.
אז פרצתי בבכי. "אל תתגרשו!", צרחתי, "בבקשה, אל תתגרשו! לא מעניין אותי מה זה קונספירציה! זה בכלל של שמאלנים ואנחנו אוהבים את בגין!"
אמי נתנה מבט אחרון באבי אמרה לו "ככה? אין דבר". אבי מלמל משהו מפוחד וחזר לשבת. אמי חיבקה אותי וכך הלכתי לישון.
צעקות טובות
ילדות לא קלה הייתה לי בראשון לציון, ילדות של מריבות, של "ביום ראשון אני ברבנות", של ניתוקי חשמל ואנשים שמנים מהוצאות לפועל. "תיקחו את הטלוויזיה, במילא יש רק שידורים חוזרים" - כך היה אומר להם אבי.
לא יודע להגיד לכם אם הוריי שנאו אחד את השנייה. בואו נניח שהם לא חיבבו במיוחד. הם התחתנו באולמי דולפין ברמלה. אמי הייתה כבר בחודש השלישי להריונה ולאבי הייתה בלורית מוזרה שלא הסכים לקצוץ עקב אהבתו המוזרה לדני זוקו בגריז.
יום לפני החתונה לקחו את הסובארו שלהם לאיזו חנות פרחים בכפר ערבי כדי לקשט אותה, ואל האולם נכנסו עם סובארו ישנה שקושטה בחמניות ועל האנטנה שלה הודבקה ברכה בערבית.
מאוד מרגש, מומלץ בחום.
אבל מה? שרדו. כשהיו באים אורחים, אחזו ידיים, החלו לדבר בעברית גבוהה וכדי לתבלן הוסיפו "מאמי" "יפה שלי" ו"אהוב שלי" כשהיו לאבי ערבי חברה, אמי הייתה עושה רולים יום לפני, מתאפרת שלוש שעות לפני, ומתבשמת שעה לפני. העיקר להיות הכי יפה, להרגיש איך זרועו של אבי נחה על גבה התחתון ומציגה אותה בפני הרבים.
בין שלל הצעקות, היו גם צעקות טובות. אני קצת מובך כשאני כותב לכם את זה. אבל היו ימים, בעיקר בסופי השבוע, אחרי הקידוש, בו ידעתי שהלילה לא אשן, הלילה אצחקק אל הכר וכשאחותי תשאל אותי לפשר הצעקות אגיד לה "זה סרט, אמא ואבא רואים סרט".
אהבתי את הלילות האלה, בהם ידעתי שאבא אוהב את אמא כמו שמגיע לה שיאהבו אותה. דלת חדרי הייתה נפתחת וחריץ של אור היה בוקע ממנה. אבי היה מסדר עלינו את השמיכה, מנשק אותי בראשי ולוחש "הגבר שלי אתה". אחר כך את אחותי, מסדר את שיערה, שלא יפריע לה לנשום ולוחש "יפה כמו אמא שלך" ויוצא מן החדר.
הולך אל אמה, אמנו.
בלילות האלה ניגנו לי סימפוניה של סולחה, של השלמה, ושל אהבת המציאות, ואהבת המוסד הזה, הקרוי נישואין. בבוקר, כמובן, הצעקות היו חוזרות כשגרביו של אבי היו זרוקות על הרצפה ואיתם האיומים ברבנות וגירושין.
עצמאות
ערב אחד, אני חושב שזה קרה בעצמאות, לבשנו לבן, אמי הפעילה את הטלוויזיה ואבי חתך מלון. ישבנו כולנו בסלון וצפינו בטקס הדלקת המשואות.
"רק אשכנזים מדליקים! " צעק אבי "זו חתיכת אפליה!!".
"מה זו אפליה אבא?" שאלתי.
"כשתגדל תבין" ענה.
"מתי נלך לראות את הזיקוקים?" שאלה אחותי.
"עוד מעט, עוד מעט" ענתה אמי ושזרה לה צמה.
כשהסתיים הטקס, כיבינו את הטלוויזיה, אבי הוציא תחת המזרון כמה שטרות ויצאנו החוצה. ראש העיר אמר כמה מילים על זה שאנחנו כבר לא איזו עיירת פיתוח, שראשון היא אחת מהמובילות בארץ ושבקרוב יוקם מתנ"ס חדש ושאין לזה כל קשר שיש עוד חודש בחירות - ונתן הוראה להפעיל את הזיקוקים.
בזיקוק הראשון קרו שני דברים. אחותי צעקה "וואו!! השמיים צבעוניים!", ואמי צעקה "כואב לי" וצנחה ארצה כשידה אוחזת בחזה.
כמה שנים סעד אותה אבי, האכיל אותה, קילח אותה וניקה את לכלוכה. בחיים לא פצה פה, לא התלונן ולא בכה. "גבר צריך להתלכלך לפעמים" היה אומר לנו כשהיה מחליף לה חיתול.
שתקנו.
****
מה אגיד לכם, אני לא יודע מי אתם, לא יודע למה אתם קוראים בכלל את סיפור חיי ולא מבין למה אני מספר לכם אותו. שמונה שנים אחרי שצנחה אמא ארצה, השתחררתי מהצבא וטסתי לניו יורק. רציתי שם משפחה משלי, רציתי כסף בחשבון הבנק ורציתי לקבל תשובות על דברים שהארץ שלי מפחדת לשאול. עשיתי את כל זה. השארתי פה את הוריי ואחותי וטסתי.
אתמול בלילה חזרתי לביקור המולדת השנתי שלי, בדיוק ביום העצמאות. נחתתי רגע אחרי הצפירה. בשדה התעופה אישה אחת צעקה "מה תעזור הצפירה? שיחזירו לי את הילד שלי!". וכשיצאתי ממנו, ראיתי איך הארץ מקושטת דגלים ושרשראות עם אורות צבעוניים מחכות לערב, להדלק. בערב הגעתי הביתה, בידי שקיות מלאות שוקולדים וכמיהה, התגעגעתי אליכם אבא ואמא. אבל אין אבא ואין אמא. יש רק שקט.
"אבא!" צעקתי. "אמא?" שאלתי.
ושקט, כמו השקט הזה, עם המריבה השטותית באמצע קילוף הבצל, זוכרים? "הם בזיקוקים, מה איתך? זה היום שלהם!" עמדה מאחוריי בחורה עם מטפחת ומקל.
"איפה?" שאלתי.
"בכיכר, עם כל העיר, תלך, חבל תפסיד!" ענתה לי.
רצתי, לא יודע למה, בטח שלא מהפחד להפסיד את הזיקוקים. רצתי כאילו אני במרתון, כאילו אני מבקש סליחה, כאילו אני מייצג את העם, את המדינה ואת הוריי המבוגרים שנבלעו בהקמתה.
הגעתי. בכיכר כבר החלו הזיקוקים. המון אדם צובא על הדוכנים הקטנים וגברים חסונים מרימים ילדיהם על הכתפיים. היה ריח מוזר, לא של זיקוק ולא של שריפה. היה ריח של ארץ ישראל.
אבל איפה הם? יא ריבון העולמים, איפה אמא ואבא? ואז, כמו בסרט, כאילו החזירו לי את מטריקס, רק בהילוך מהיר יותר, נפתח ההמון לשניים - והנה שם, על יד הגדר, מטר ליד הסדרן עם האפוד הזוהר, עמד איש זקן עם מכנס מורם מדי ואישה זקנה עם שיער מלבין, ישובה על כסא גלגלים. ההורים שלי. והוא רוכן מטה, אוחז בידה ואומר לה "תראי, זיקוקים, את אוהבת נכון?".
והיא לוחשת לו "אוהבת, כמו שאוהבת אותך"
ההורים שלי, אוהבים. כן, ההורים שלי יודעים אהבה! והזיקוקים מאירים להם עליה!
הגעתי מאחוריהם, דמעות נקוו בעיניי. "יום הולדת שמח מדינת ישראל!" צעק הכרוז ורגע אחר כך הגיע עוד זיקוק.
הוריי מחאו כפיים והבחינו בי. לא אמרו כלום, רכנתי מטה. אבי הניח ידו על ראשי "ברוך הבא ילד שלי" אמר, ואמי נשקה אל לחיי. "תראה איך יפה", אמרה לי, "הזיקוקים עושים לך אור על הפנים!".
בדרך הביתה, כשאני סוחב את כסאה של אמי, הביט בנו אבי. עיניו זרחו כשאמר "תדעו לכם, הזיקוקים האלו, הם קונספירציה של השמאל, אבל אין דבר, העיקר שהיה יפה".