אני רוכבת כחצי שעה על האופניים לכיוון תחנת הרכבת של אמסטרדם. יושבת על הרמפה האחורית של אופן חורק במיוחד, אוחזת חזק ביד אחת במוט המחבר בין הכיסא לגלגל, גופי נוטה שמאלה ושתי רגלי באוויר. אני מבוהלת מהסיטואציה, אך נדהמת ממראה התעלות שבהן אני חוזה לראשונה. הוא לא פגש אותי לפני כן. אני הגעתי אליו במקרה דרך חברה. כמה שיחות באינטרנט הלא מפותח של תחילת המילניום והוא הזמין אותי להתארח אצלו. אני עדיין
סטודנטית. חופשת סמסטר. מתחשק לי לברוח למקום רחוק מכאן, אבל אין לי אומץ. אמא משכנעת אותי לנסוע. אני יודעת שהיא מפחדת בדיוק כמוני, אך לא אומרת מילה מלבד "צאי אל העולם". והנה, אני בחופשה הראשונה שלי לבד. לגמרי לבד. במטוס אני מכינה פתק ומצפינה אותו בתיק, למקרה שהחבר הזר הנחמד יתגלה כחוטף עם מרתף חשוך. "את צופה ביותר מדי סרטים", אני אומרת לעצמי תוך כדי גרירת המזוודה אל עבר שער היציאה מהשדה. הוא מחכה לי שם. מחייך. אני בעיקר מפחדת לשכוח מילים חיוניות באנגלית. שבוע שלם בילינו יחדיו בעיר הזאת, שבאופן מעט מוזר הרגשתי בה כמעט כמו בבית. למה מוזר? כי האמרה הזאת, ״מרגיש כמו בבית״, תמיד נראתה לי כמו פיקציה אחת גדולה. אי אפשר באמת להרגיש בבית, כשאתה לא בבית.
בתחנת הרכבת באמסטרדם עומדים עשרות אנשים בתור ארוך ומסודר. וגם שני זרים שהספיקו להכיר בשבוע שחלף זה את סיפור חייה של זה, לדבר על כל נושא בעולם, ועם זאת עדיין לא לדעת דבר איש על רעהו. כולם מחכים לקרון שיבוא וייקח אותם לאנטוורפן. "גדלתי שם", הוא מספר ואומר שיש שם אוכל טוב. אחרי הנסיעה ברכבת ונסיעה קצרה באוטובוס, אנחנו בנוף ילדותו של זה שהיה גם זר וגם קרוב כל כך. 17:00 אחר הצהריים, גשם זרזיפי של סוף ספטמבר. בארץ בדיוק מתכוננים לחודש החגים. ירדנו במרכז העיר האפרורית, שהצליחה להוציא ממני את כל שמחת החיים שספגתי בשבוע האחרון באמסטרדם. אני מחפשת מהר מקום מסתור מאדי הקור והגשם, ונכנסת למקום המזמין הראשון הפתוח. "מסעדה אקזוטית", סיפר שלט קטן ואני פנטזתי על קוקטייל וחוף בזנזיבר. הוא מבקש יין, ואני מחפשת משהו לאכול ומזדעזעת מכך שהאוכל האקזוטי הוא בעצם אוכל יהודי. אל השולחן מגיעה צלוחית גדולה עם מרק
ושברים של לחם יבש. אני אוהבת מסעדות עממיות, תמיד מרגישה שם בבית. אלא שאני מוצאת את עצמי נדהמת מכך שדווקא במסעדה היהודית האקזוטית אני מרגישה הכי זרה. מבט אחד הצדה ואני רואה איש מבוגר שטובל את הלחם במרק. אני רואה בכך אישור ועושה זאת אל מול עיניו ההמומות של הבחור, ששואל אם אני רוצה להישאר עוד שבוע ואולי שבועיים. הוא מציע לי חדר בדירה ואופניים, מדבר ברמיזות מנומסות על אהבה. אני מסרבת. אהבה מנומסת נגמרת תמיד רע. מצחיק שכל אישה חולמת בשלב זה או אחר של חייה על רומן סוחף עם זר מוחלט. אלא שלנצח זה יהיה מרגש ומרטיט עד הרגע שבו
הרומן הזה הופך למציאות. בינתיים, גילויי אהבה דביקים פומביים בשולחן לצדנו. עדיין לא הצלחתי לשים את האצבע במדויק אם זה מעצבן או מביך יותר לצפייה.
בדרך לתחנת האוטובוס אני מספרת לו שמדהים אותי בכל פעם מחדש עד כמה אוכל יכול להעלות בך כל כך הרבה רגשות. עדיין לא מצליחה לשפוט אותם. אחר כך נזכרת ברוקח שגר קומה אחת מעל הורי. פעם בחודש היו שולחים אותי אליו כדי לגבות ממנו את כספי הוועד. פחדתי ממנו פחד מוות. הוא היה פותח את הדלת עם שרשרת הביטחון, מציץ דרך החריץ ומעביר דרכו את השטרות. פעם אחת השרשרת נפלה ודלת הבית נפתחה לרווחה. הסלון היה ריק. רק טלוויזיה קטנה, כיסא בודד ושולחן פורמייקה משובץ של מסעדות פועלים. על השולחן הייתה מונחת קערה ולצדה צלחת עם לחם שנקרע לגזרים. הילדים בשכונה צחקו עליו, היו מצלצלים בפעמון דלתו ומתחבאים, רק כדי לראות את שערו המלבין מציץ דרך החריץ בדלת שלא הייתה מותקנת בה עינית. יום אחד עמדתי מאחוריו במכולת כשקנה כיכר לחם, וכשהושיט את ידו לשלם ראיתי שחרוט לו מספר על היד. ומאז הפסקתי לפחד.
אחרי הסעודה האחרונה שלנו באנטוורפן הרגשתי שזה נגמר. כל המילים שבקוסמוס לא הצליחו להגיע ללב. בארוחת הבוקר למחרת הוא אחז בידי בנימוס המרגיז הזה, ניסה לשכנע אותי להישאר ולא הרפה. שיקרתי לגבי שעת הטיסה חזור והגעתי כשבע שעות לפני הזמן לשדה התעופה, מנסה למצוא תנוחה נוחה על אחד מספסלי הפלסטיק. מסביבי אנשים בודדים שטסו לבד ומחכים לטיסה שתיקח אותם לאנשהו. ערב ראש השנה, אני נזכרת. ולפתע לא רציתי לברוח יותר. לא רציתי הרפתקה רומנטית. רק רציתי לחזור הביתה.