בהגדה של פסח אנו שרים "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו ורק הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם". זה מופיע לא רק כנרטיב היסטורי אלא גם כמעין נבואה היסטורית; בישראל של היום זו מדיניות ממשלה עכשווית.
לעם היהודי אכן לא היו חסרים אויבים שאיימו להכחיד אותו, לפגוע בו ולשלוט עליו. אנחנו אחד העמים הרדופים ביותר בהיסטוריה. גורל זה עמד בשורש הציונות, כדי ליצור בית לאומי בטוח, לתקן את היחסים עם העולם הלא יהודי ולרפא את טראומת הרדיפה, לצאת מהגטו ולהוציא את הגטו מתוכנו.
מבחינות רבות הצלחנו. ישראל היא כיום אחת המדינות החזקות בעולם מבחינה צבאית, מעצמה טכנולוגית וחברה דמוקרטית משגשגת. אויבים יש לנו, אך אנחנו כבר לא בסכנה קיומית: העולם הערבי העוין, בחלקו הגדול יותר, הסתגל לקיומנו כאן; יש את איראן וגרורותיה הספוגות בשנאה אנטישמית ובכוונה לפגוע בנו. אך ההבדל הוא שאנו יכולים לאויבינו, או מסוגלים להפוך את חלקם לשותפים אינטרסנטים, כפי שעשינו עם מצרים.
התפנית הציונית הזו זרה לבנימין נתניהו. הוא רואה בכל שכנינו אויבי נצח ששואפים לכלותינו, ובאיראן סכנה קיומית; הוא גם רואה את ידידנו האירופים דרך משקפת העבר, כאשר הוא אומר שאירופה לא למדה דבר מן העבר.
אם הייעוד הציוני הוא להפוך עם חלש לעם חזק, עם מנודה לעם משתלב, עם טראומטי לעם בטוח בעצמו, ראש הממשלה הנוכחי עושה בדיוק ההפך. מבחינה זו הוא פרה־ציוני.
הוא מזכיר לנו כמעט מדי שעה שאורבת לנו סכנה קיומית מצד הערבים והמוסלמים, שכל העולם נגדנו מצרפת ועד ברק אובמה. ישראל של נתניהו היא גטו ממוסד חזק ומפוחד, עם ששוכן לבדו ולנצח על החרב.
זוהי תפיסת עולם מסוכנת בכמה מישורים:
בעולם זוהי נבואה המגשימה את עצמה. אירופה מפנה עורף לישראל המאמינה רק בכוחה ולא מוכנה לפשרה עם הפלסטינים, וגם המשבר החמור עם הנשיא אובמה הוא גורל של המדיניות שלנו.
האימפקט החמור ביותר הוא כלפי פנים, כלפי האוכלוסייה הישראלית, שבחלקה הגדול מהופנטת מהפרנויה ומהקסנופוביה של ראש הממשלה.
נתניהו צורב בעם את הטראומה ההיסטורית עמוק יותר, אם מתוך אמונה, ואם כדי להיבחר מחדש. על כן כיום, כשישראל החזקה היא בת 67, הסכנה מבית גדולה מהסכנה מבחוץ.
אורי סביר הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת יאללה מנהיגים צעירים