שר החוץ אביגדור ליברמן הודיע ברגע האחרון שהוא בעצם לא מעוניין להיכנס לקואליציה, והשאיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ימים ספורים לפני תום המועד להרכבת ממשלה, עם הרוב הדחוק ביותר.
 
 הרבה גבות הורמו באשר למהלך ולעיתוי שלו, הרבה שאלות נוקבות נשאלו. וליברמן ענה. הוא הסביר שזה בגלל שבמשא ומתן הקואליציוני בוטל חוק הלאום, והתמרמר על ביטול פסקת ההתגברות מול בית המשפט. הוא דיבר על התקציבים האדירים שהובטחו לחרדים, שלא על מנת לעודד תעסוקה או לימודי ליבה, אלא על מנת לשמר את המצב הקיים.

בנוסף הוא הצביע על המגמה לביטול חוק המשילות המגביל את מספר השרים ל-18, כאשר בה בעת "מבקשים מהציבור להדק חגורה", כינה את הממשלה המתגבשת "ממשלה שהיא התגלמות האופורטוניזם" והסביר שבחר שלא להיות חלק מגוף כזה, אלא "לשרת את העם מהאופוזיציה". 
 
ליברמן דיבר על העקרונות שהוא מאמין בהם, שנרמסים לדבריו. על הקפאת הבניה דה-פקטו בהתנחלויות, על ממשלה שמעבירה כסף לפלסטינים, ועל רפיסות כללית מול החמאס. העובדה שהוא ישב בממשלה שעשתה את כל אלו – נשכחה בלהט הנאום. 
 

כל זה נכון ומשכנע את מי שלא מכיר את ליברמן. כלומר, זה הכל נכון, אבל זאת לא האמת. האמת היא ששר החוץ כבר מזמן אינו השותף הטבעי של הליכוד, כפי שנטינו לחשוב. הוא וראש הממשלה ממשיכים להתקדם במסלולים הפוכים זה מזה, להתרחק ולצבור טינות אחד נגד השני. זה הכל אישי, זה הכל אופורטוניסטי.  
 
ליברמן הוא איש חזק מאוד. גם ח"כ נטול אגו ירגיש חנוק באופוזיציה, קל וחומר שר החוץ המתפטר. האמת חייבת להיאמר: ח"כ יכול לעשות מעט מאוד באופוזיציה, וכפי שאני מכירה את ליברמן – הוא לא ישהה הרבה זמן במשכן. הוא יבנה את כוחו מבחוץ ויתכונן למערכה הבאה. אל תמהרו להספיד אותו.