הרצוג, אל תציל את נתניהו מעצמו

נפתח במכתב אישי ליצחק הרצוג: אתה הולך לאופוזיציה, וטוב שכך. זהו גזר הדין של הבוחר, ועליך לקיים אותו ככתבו, כלשונו ובמלואו. ביום שני, או ביום רביעי, בטח תישא בכנסת נאום אופוזיציוני מפואר. מוטב מאוחר (היית קצת חסר בשבועיים האחרונים). 

השאלה היא מה תעשה בעוד כמה שבועות, או חודשים, כשהחיים האופוזיציוניים האפורים יתחילו לשעמם והמרחק מכיבודי ומנעמי השלטון ימשיך להעיק. יש לידך לא מעט חברים רעבים וצמאים שיחתרו, לאט ובהתמדה, לכיוון המשוער של עטיני השלטון. כתינוק שזה עתה נולד, ידריך אותם האינסטינקט הקיומי האנושי הבסיסי וריחו המתוק של חלב האם החמים.

ומה אתה תעשה, בוז'י? איך תבלום את היצר הישן נושן ההוא למכוניות שרד, מאבטחים עם אוזניות, מינויים, דיונים והשפעה? אף פעם לא היית חובב של מדבריות האופוזיציה. אצל אהוד ברק, בממשלת נתניהו השנייה, ישבת עד הרגע האחרון. האם אתה מסוגל להפוך לאופוזיציונר לוחם, בלתי נלאה, חרוץ ומתמיד?

הם כבר מאותתים לך. "בכירים בליכוד" מדווחים שהמגעים תכף ומיד מתחילים (כאילו לא התחילו מזמן), שביבי יהיה מוכן להציע לך את תיק החוץ ועוד חבילת תיקים, הטבות ופינוקים, ואולי אפילו רוטציה של שנה או שנה ורבע בסוף הקדנציה, העיקר שתבוא להציל אותו מהמטורפים שבהם הקיף את עצמו. כמו שאני מכיר אותך, בוז'י, אתה תסכים. אתה תגיד ש"יש כאן גם מדינה", ושאסור לתת למדינה הזו להתרסק, וחייבים לעשות הכל כדי למזער את הנזק, ולהשפיע מבפנים, וכל אותה המנגינה שחיברה במשך דורות שלמים את עסקני מפא"י למנעמי השלטון והפכה את התנועה עצמה לדינוזאור מאובק ומתפורר עמוס זיכרונות ונטול בוחרים.

אל תצטרף לממשלת נתניהו, יצחק הרצוג. לא היום, לא מחר ולא מחרתיים. אל תשקול את זה אפילו. אל תקשיב להצעות ולפיתויים ולהבטחות ולתפקידים. יציעו לך רוטציה. שאל את עצמך מה הסיכויים שתגיע לרוטציה הזו. תעשה רשימה של כל מה שהציע נתניהו לאנשים פוליטיים בשני העשורים האחרונים, ומה קיים. רוב האנשים עדיין חיים בינינו, הם יוכלו לספר. אבל לא זו הסיבה שבגינה אסור לך להצטרף לממשלה הזו. אסור לך לעשות את זה ברמה המוסרית והעקרונית הבסיסית ביותר.

אסור להציל את נתניהו מעצמו. הגיע הזמן שפעם אחת הוא יאכל את הדייסה שבישל. צריך לתת לימין הזדמנות להוביל את המדינה הזו. נדמה לי שזו תהיה הפעם הראשונה. מאז ומעולם נהגו מנהיגי ימין לרפד לעצמם את השלטון עם עלי תאנה מזדמנים, שכיסו על ערוותם וסייעו להם לצלוח את האתגרים הבינלאומיים והלאומיים שמסביב איכשהו. הגיע הזמן לשים לתופעה הזו סוף. נתניהו הפך, בחודשים האחרונים, לגלגול רהוט ומסוכן של ימין קיצוני ואלים. הוא לא היסס להשתמש בכל התרגילים הכי מלוכלכים כדי לקושש עוד כמה מנדטים מירכתי הימין ולזכות בבחירות. הוא כינה את מנהיגי המחנה הציוני כ"פוסט־ציונים", הוא הסית נגד ערביי ישראל, הוא שבר ימינה בפראות רק כדי לחסל יריבים אידיאולוגיים בימין והוא לא לקח שבויים. זו זכותו. 

אם אתה, הרצוג, תיעתר עכשיו לקריאתו ותחלץ אותו ממצוקתו בעוד כמה חודשים, זה יאפשר לו לעשות את אותם הדברים גם בפעם הבאה. זה יהיה רישיון רשמי להמשיך את נשף המסיכות שכובל את המדינה לסטטוס קוו הרעיל שבו היא נתונה. הגיע הזמן לבדוק, ברצינות, את דרך הימין. אם היא נכונה, כולנו נרוויח. אם היא שגויה, אז ראוי שגם הציבור יבין את זה. הגיע הזמן להגיד את האמת לציבור. להגדיר בבירור את האלטרנטיבות ואת השלכותיהן השונות. נתניהו הצהיר שיקים את ממשלתו הטבעית, וכך עשה. צריך לתת לטבע לעשות את שלו ולממשלה למשול. צריך להתפלל להצלחתה, אבל אסור להתערב בתהליך. תוצאותיו חשובות לכולנו. גם אם זה יצריך איפוק, אורך נשימה וישיבה באופוזיציה.

איילת שקד. צילום: פלאש 90
 

2. הבית ברחוב בלפור
 

נדמה לי שאין בעברית מילים שיתאימו לתיאור משמעות מינויה של איילת שקד לתפקיד שרת המשפטים, בכל הקשור למשפחת נתניהו בכלל, ולעומדת בראשה בפרט. פיגוע אסטרטגי, שבירת טאבו, פגיעה בקודש הקודשים, כל אלה קלישאות נבובות. אם אביגדור ליברמן יעזוב את הבית, יתחתן עם חנין זועבי ויתגורר בג'יסר אל־זרקא, זה יטלטל פחות את משפחת ליברמן ממה שקרה השבוע למשפחת נתניהו. 

יש בישראל כמה עשרות אנשים שמבינים, מקרוב, את העניין הזה. אולי כמה מאות. כל השאר לא יאמינו, ובצדק. כדי להבין, צריך לראות ולשמוע, לפחות פעם אחת, את המראות והקולות. מנעד הדציבלים אינו מוגבל, ועומק האובססיה אינסופי. היא גרמה לכך שאחרי הבחירות הקודמות, נולדה ברית האחים ההיא בין בנט ליאיר לפיד רק כדי שלא תהיה שום אפשרות להשאיר את בנט בחוץ. בכל סיטואציה אחרת, הוא היה נשאר בחוץ. הדבר היחיד שמנצח את האובססיה הזו, הוא יצר הקיום. רק כשמתברר, באופן סופי, שכדי לשרוד בשלטון חייבים לשתות את כוס התרעלה, זה קורה. הפעם, זו תרעלה מפוארת.

גם היום, שנתיים אחרי שהצטרף לממשלת נתניהו וכיהן בה כחבר בכיר וחבר קבינט, עוד לא זכה בנט לדרוך על סף המפתן של הבית ברחוב בלפור והוא עדיין לא קיבל, אפילו פעם אחת, כרטיס עלייה למטוס ראש הממשלה, אף על פי שלא פעם טסו לאותו מקום, באותה שעה. והנה, בניגוד מוחלט לתוצאות הבחירות, בהיפוך גמור למה שקרה במו"מ עד אותו רגע, הפך בנט השבוע למי שמחזיק את סלע קיומה של משפחת נתניהו במעון המלכותי בין אצבעותיו, מוסר אותו רגע לאיילת שקד, שצוחקת ומוסרת אותו בחדווה לשלום שלמה, שמקפיץ קצת וכן הלאה. 

זו הייתה הסיבה לפרצי הצחוק ההיסטריים שעלו, בכל שעה עגולה, מהחדרים או מזללות השווארמה שבהם הסתופפו החברים בנט, שקד ושלמה. שלושתם פליטיה הישירים של הגברת נתניהו. בנט היה ראש המטה של ביבי, שקד הייתה המזכירה ומנהלת הלשכה, שלום שלמה היה היועץ הפוליטי. שלושתם גורשו בבושת פנים, נמחקו מהפרוטוקול, טואטאו אל תעלה לצד הדרך, שלא על מנת לחזור. אבל הם חזרו. ועוד איך חזרו. ישר לתוך הקבינט. מילא הקבינט, משרד המשפטים. המקום שבו מוחזק הגביע הקדוש של שלטון נתניהו, הלא הוא מינוי היועץ המשפטי לממשלה הבא. 

ניחוש: אין מצב שנתניהו ייתן לשקד לשלוט על התהליך הזה. אם יהיה צורך, כהונת היועץ הנוכחי תוארך בשנה, או שנתיים, או עשור או שניים, עד ששקד תתפוגג משם ואפשר יהיה לנשום לרווחה.

רבים שואלים מהם שורשי שנאת העולם הקמאית, העזה כל כך, שרושפת מכיוונה של רעיית ראש הממשלה לעבר הצמד בנט את שקד. ההסבר מורכב ונדרש כאן גם דרג מקצועי, אבל בקווים כלליים הסיפור פשוט: כשבנט היה ראש המטה ושקד הייתה מנהלת הלשכה, סירבו השניים לקבל את מרותה של הגברת נתניהו כמחליטה וכפוסקת האחרונה בסוגיות השונות. הם לא האמינו שזה יכול להיות בכלל. בנט אף הגדיל לעשות פעם, ונופף באצבעו אל מול הגברת, כשניסה להסביר לה, בפגישה בבית קפה, שהיא לא יכולה להתערב ככה בעבודה המקצועית של הלשכה. ובכן, זו הייתה פגישתם האחרונה. 

כל הדברים הללו אמורים גם במקרה של שקד, עם תוספת בונוס, ששקד היא אישה צעירה ומצודדת. ככזו, אף אחד לא האמין איך הצליחה מלכתחילה להשתחל לעמדה כל כך קרובה לנתניהו. אחר כך גילתה הרעיה שבעלה משלם לשניים תוספות שכר מכיסו ("על חשבון האוכל של הילדים שלי"), וכל השאר היסטוריה. הם הפכו לצמד שטני, אם כל חטאת, שורש כל רע, שניים רק ל"נוני" המיתולוגי ולקומץ עיתונאים. מאותו רגע יצאה ההוראה, והם הוגלו לארץ גזירה. אסור היה לנתניהו לפגוש אותם, לדבר איתם או אפילו לחשוב עליהם.

רצה הגורל, והם חזרו. לפני פחות משלוש שנים עוד התלבטה שקד מה לעשות: להתפקד לליכוד, או להצטרף למפד"ל ולנסות להשפיע משם. בליכוד, אמרה למי שאמרה, הגברת תעשה הכל כדי להכשיל אותי. מצד שני, במפד"ל יהיה לי קשה להתקדם כאישה. היא ובנט התפקדו לליכוד, אבל אז הבינו שהסיכויים שלהם להתקדם שם די אפסיים, כל עוד הגברת חיה ובועטת. אז הם החליטו להשתלט על השלד הבורסאי של המפד"ל. כל השאר היסטוריה. הגברת נתניהו מצאה אותם שוב, מולה, וביתר שאת. 

הם בעצם הגרסה הישראלית, הכפולה, של מוחמד דף: ככל שיפציצו אותו כן יעלה וכן יפרוץ. עכשיו, בזכות כישורי ניהול המו"מ העילאיים של נתניהו, הצליח שלמה, האסטרטג הערמומי של בנט ושקד, לשתול את איילת בלבו של מרכז העצבים של אבן הראשה של סלע הקיום של משפחת נתניהו לדורותיה: משרד המשפטים. מלא־מלא. זה ייגמר בבכי.

3. מניצחון לתבוסה
 

אז איך הפך נתניהו את ניצחונו הגורף בבחירות לתבוסה המהדהדת במו"מ הקואליציוני? מדוע לא הצליח להוון את 30 המנדטים לכוח פוליטי, תיקים בממשלה וקואליציה יציבה? על השאלה הזו מנסים רבים בליכוד לענות, ללא הצלחה. ראשית, מדובר בהיבריס הקבוע. הזחיחות שמגיעה אחרי המלחמה. במקרה הנוכחי, זה היה גרוע בהרבה, כי נתניהו ניצח בניגוד לכל הסיכויים, אחרי שכבר צרר את צרורו והתכונן לפנות את לשכת ראש הממשלה. הוא השתכר מהמנדטים והשתכנע שהוא, אכן, כל יכול וכולם עכשיו יעשו במהירות וביעילות מה שיגיד להם. טעות.

ממשלת נתניהו הרביעית היא סך כל פחדיו. התקלה הראשונה, משק כנפי הפרפר שהפעיל את אפקט הדומינו שטלטל את מעשה המרכבה כולו, היה הוויתור לכחלון על מינהל התכנון. ברגע שכחלון הצליח לקלף את המינהל החשוב הזה ממשרד הפנים, החלו הצרות. הנה השלשלת כולה: ביבי פחד מכחלון, כי כחלון החזיק את המפתחות לקואליציה כולה. אז ביבי ויתר על מינהל התכנון לטובת כחלון. דרעי סירב לקבל את משרד הפנים בלי מינהל התכנון. אז ביבי, שפחד מדרעי, נתן לו את משרד התחבורה. אבל אז הגיע ישראל כץ, שסירב לוותר על תיק התחבורה. ביבי פחד (מאוד) מכץ, שלא הסכים לוותר על משרד התחבורה, אז הוא ויתר לו, ופתאום ליברמן פרש. בום. מה פתאום ליברמן פורש? ביבי, שמפחד מאוד, אבל מאוד, מאביגדור ליברמן, החליט מיד להיכנע לדרעי כניעה טוטלית ולתת לו את הכל, כולל הדתות, כולל הוועדה למינוי דיינים, כולל הכל. אבל אז בא נפתלי. ומכיוון שגם מנפתלי ביבי פחד, הוא התקפל ונתן לאיילת שקד את משרד המשפטים. ולמי לא נשאר? לחברים בליכוד.

עוד לא דיברנו על ליברמן. היה לו שבוע טוב. מי שחושב שהוא החליט ברגע האחרון לתקוע את הסכין בגבו של נתניהו, טועה. לדעתי, המהלך של ליברמן היה מחושב ומתוכנן לאורך זמן. אין בישראל אדם שמכיר את נתניהו טוב ומקרוב כמו איווט. הוא הולך איתו מהיום הראשון, והוא נשבע עכשיו להחיש את היום האחרון (פוליטית, כמובן). ליברמן מכיר את ריח זיעתו של נתניהו, את חולשותיו, פחדיו, סיוטיו ויתרונותיו. במובנים רבים, איווט הוא שהמציא את נתניהו ובנה את האופרציה הפוליטית שלו מיומה הראשון. הוא הבולדוזר מאחורי קמפיין 96', הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה (עד שהתפטר בזעם ונשבע לחזור עם מפלגה), הוא שותף קואליציוני בגלגולים הפוליטיים השונים והוא זה שהעניק לנתניהו את השלטון ב־2013, עם האיחוד ההוא ערב הבחירות.

בניגוד להילה שצמחה סביבו, ליברמן הוא לא גאון פוליטי. הרזומה שלו עמוס שגיאות ומהלכים מוטעים, לצד הצלחות לא מועטות. חלק ממהלכיו קשה לפענח ולפעמים המניעים שלו נותרים סמויים (כך, למשל, כניסתו לממשלת אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה). מצד שני, מילה שלו היא באמת מילה, והוא לא יסלח על בגידה. ליברמן מאמין שנתניהו תפר לו את התיק נגד ישראל ביתנו ערב הבחירות, בזכות שליטתו במערך שלטון החוק. ליברמן לא יסלח לנתניהו על צוק איתן ועל דברים שהודלפו נגדו במהלך המבצע הזה, שלפיהם הוא לא רציני, לא יושב בישיבות קבינט ולא מתעניין במהלכי המבצע. ליברמן הושפל על ידי נתניהו לאורך כל הקמפיין, ומאז יום הבחירות הוא נאלץ לקרוא מדי בוקר את הכותרת היומית ב"ישראל היום" על כי ביבי ישאיר את איווט לסוף המו"מ, רק אחרי שיגמור עם כולם. אז ליברמן החליט שלא עוד. הוא חושב שנתניהו הוא הצגה חלולה ופומפוזית ללא מהות אמיתית, רהב ללא כיסוי ומי שיכול רק לדבר, אבל מתקשה לעשות.

סיפור התפטרותו של ליברמן מתפקיד המנכ"ל של נתניהו בקדנציה הראשונה מדגים את היחסים ביניהם: זה קרה משום שנתניהו נבהל והתחרט באמצע מהלך פוליטי רגיש. ביבי וליברמן החליטו אז להחזיר את הכוח למרכז הליכוד. מכיוון שהיה להם גרעין שליטה במרכז הליכוד, הם יכלו בדרך הזאת לרסן את שרי הליכוד הסוררים ולהחדיר בהם משמעת. היו אלה הימים העליזים של ביתן 28 בגני התערוכה, ועל המהלך נמתחה ביקורת ציבורית קטלנית. נתניהו תפס רגליים קרות, שוחח בטלפון עם ארתור פינקלשטיין והחליט להימלט מהאופרציה בעודה מתנהלת. אגב, זו לא הייתה הפעם הראשונה, או האחרונה, שביבי נקט דפוס התנהגות כזה, זגזג וביטל דברים ברגע האחרון כי מישהו או משהו הבהיל אותו. ליברמן שם את המפתחות והלך. מאז, אם שינה את דעתו על נתניהו, זה היה לרעה. עד שעשה מה שעשה ביום שני השבוע.

בשיחה שקיימתי איתו שלשום, השווה ליברמן את נתניהו לאבו מאזן. מי שמבין בליברמנית, יודע שמדובר בהשוואה המשפילה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: "הפער בין היכולת התיאורטית של נתניהו לבין הביצוע המעשי גדול מאוד", אמר איווט ל"מעריב־סופהשבוע", "רואים את זה בכל התחומים: התחום האיראני, הפלסטיני, וכל דבר". 

שאלתי אותו איך הסכים להיות חלק מדפוס ההתנהגות הזה עד עכשיו? מה גרם לו פתאום לראות את האור? "אני ראיתי את זה ודיברתי על זה לא מהיום", אמר ליברמן, "ניסיתי לשנות את זה, נלחמתי מבפנים. הדוגמה הכי טובה זה צוק איתן, אבל לא רק. היום רואים שצדקתי. היום רואים איך חמאס בונה מחדש את המנהרות, את התשתיות, ביקרתי בנתיב העשרה וראיתי מתוך החלונות של התושבים את הביצורים שחמאס בונה, הם שומעים שם את התרגילים הצבאיים באש חיה שחמאס מתרגל".

"נתניהו", אמר ליברמן, "מזכיר לי את אבו מאזן. בדיוק כמו שאבו מאזן אף פעם לא יילחם בנו, אף פעם לא יחתום איתנו על הסדר ואף פעם לא יתפטר, כך גם הוא. כל מה שמעניין אותו זה לשמור על הקיים". 

שאלתי אותו אם הוא מתכוון באמת להיות חבר כנסת מן השורה באופוזיציה. "כן", אמר ליברמן, "אני אהיה חבר כנסת מן המניין, אני אגיע לכנסת ביום שני בתשע בבוקר ואצא ביום רביעי בתשע בערב". השיחה הזו התקיימה ביום שלישי בבוקר. שאלתי את ליברמן אם יש סיכוי שנתניהו לא יצליח להקים קואליציה עד מחר בחצות. "אין סיכוי כזה", אמר, "הוא יקים קואליציה". שאלתי אותו כמה זמן הממשלה הזו תשרוד. "אני לא רוצה להעריך ולהתנבא", אמר. שאלתי אותו אם דיבר עם יצחק הרצוג אחרי שהודיע על ההתפטרות. "בכניסה לשירותים בכנסת פגשתי את ישראל כץ, ביציאה פגשתי את הרצוג, אבל לא הייתה שום שיחה מהותית".

אביגדור ליברמן. "כל מה שמעניין את נתניהו זה לשמור על הקיים". צילום: מרק ישראל סלם
 

4. אלף ואחת תוכניות
 

הרגע שבו כינס ליברמן את מסיבת העיתונאים והודיע על פרישתו מקואליציית נתניהו עוד בטרם הוקמה, היה הרגע המכונן של המו"מ הקואליציוני. באותו רגע נראו לשכת ראש הממשלה בירושלים כמו גם הבית בבלפור כאילו הוטלה לתוכם פצצה רבת עוצמה. לרגעים השתלטה על נתניהו ועל אנשיו המחשבה שמדובר במהלך מתוכנן של היישות המסתורית והשטנית המכונה "נוני".

טלפונים החלו להתעופף באוויר, שמועות התעופפו בעקבותיהם. הדיבור היה שליברמן יידה את האבן הראשונה, ועכשיו כולם יצטרפו. כחלון יבטל את ההסכם, דרעי יגמגם, בנט יבריז. בצוק העתים והפאניקה, הורה נתניהו לאנשיו לסגור מיד עם דרעי, ולתת לו כל מה שהוא רוצה, פלוס פלוס. זה מה שעשו. דרעי זכה בכל הקופה וחתם. ההנחה של נתניהו הייתה שלבנט יהיה קשה יותר מאשר לדרעי למנוע את הקמתה של ממשלת ימין.

הבעיה הייתה ההשפלה. הוויתורים לדרעי, שבאו על חשבון בנט (הוועדה למינוי דיינים), פוצצו את הבית היהודי לרסיסים ועוררו תסיסה רבתי בקרב פעילי ומצביעי המפלגה. על ההזדמנות הזו עט שלום שלמה. הוא לא אחד שיפספס דבר כזה. קודם כל, הוא לקח פסק זמן של 24 שעות. לתת לתבשיל להתחמם על אש קטנה. בזמן הזה נרקמו אלף ואחת תוכניות להפלת נתניהו, בין כולם לכולם. כל סיעה בקואליציה העתידית ניסתה לשכנע את הסיעה השכנה שתעשה מעשה. כחלון היה שמח מאוד אילו הממשלה הזו לא הייתה קמה, כי הוא המועמד המרכזי לריסוק איברים. דרעי לא באמת סובל את נתניהו. בנט, כבר אמרנו. אבל אף אחד לא היה מוכן לעשות את המעשה, אחרי ליברמן. 

בינתיים, וידא שלמה שהשטח של הבית היהודי רציני ושיש לבנט לגיטימציה להרים את הרף וללכת על כל הקופה. ביום שלישי התברר שזה אמיתי. מלא־מלא. עלתה השאלה מה לדרוש. הוחלט ללכת על הצד הערכי. את הסיפור הדתי הפסידו לדרעי, את ההשפעה הכלכלית לכחלון. מה שנותר זה העניין הערכי, קרי תיק המשפטים. איילת שקד בנויה לתיק הזה, ולא מפחדת מאף אחד. בנט אישר. אורי אריאל גמגם ולא האמין. אבל זה קרה. שקד היא שרת המשפטים הבאה. נראה אם יצליחו לתפור (גם) לה תיק.

סוף דבר: הניצחון בבחירות הפך לניצחון פירוס. השפלת השותפים הקואליציוניים עלתה לנתניהו ביוקר. הממשלה הוקמה על חוט השערה, ברגע האחרון, אחרי שלא מעט אנשים מנוסים ונבונים ניבאו שזה יהיה "כמו סכין בחמאה" ושנתניהו יכול לסגור עניין תוך שבועיים־שלושה. 

אני נזכר בקטטת טוויטר שהתפתחה למחרת הבחירות בין כמה עיתונאים ופרשנים, כולם צייצנים מוכשרים ובקיאים. מצד ימין, לעגו כמה פרשנים לחבריהם שלא ממש זרמו עם 30 המנדטים של נתניהו והעזו לתרחש תרחישים מוזרים, שאינם עולים בקנה אחד עם המציאות החד־משמעית. החברים משמאל התגוננו. מאז חלפו 42 ימים סוערים. נדמה לי שהוויכוח הוכרע. בסוגיה הזו, החברים משמאל צדקו. אילו הבחירות האלה היו נגמרות בתיקו, רוב הסיכויים שנתניהו לא היה מרכיב ממשלה, אלא הרצוג. התיאורים התקשורתיים על הטינה שרוחשים מנהיגי סיעות הימין ורוב חבריהם לנתניהו, לא היו מופרכים. מצד שני, גם ההספדים על בנימין נתניהו נישאו מוקדם מדי. אז מי טעה בסוף? כולנו. כל אחד בתחומו.

אני נזכר בקטע שכתבתי כאן בנובמבר 2013, על המרוץ לתפקיד פרקליט המדינה ומינויו של שי ניצן. חשפתי את העובדה שכמה בכירים בעולם המשפט הריצו לתפקיד היוקרתי הזה את השופט צבי סגל מבית המשפט המחוזי. ביניהם היה גם עו"ד רונאל פישר, שנפגש לפחות עם שניים מחברי ועדת האיתור והפעיל עליהם לחץ, וגם כתב מאמרים בנושא. היום אני יודע שגם עורכת הדין רות דוד בחשה בסוגיה הזו, והרימה טלפונים למען השופט סגל. בסוף זה לא הצליח, וניצן מונה. תארו לעצמכם שזה היה מצליח. היה יכול להיות להם עכשיו גם פרקליט מדינה (אם כי אני לא מטיל כאן ספק ביושרו של השופט סגל).

ועוד משהו: פרשת רונאל פישר, שהחוקרים מגרדים עכשיו את קצה הקרחון שלה, שמה קץ לויכוח על נחיצותו של מוסד הביקורת על פרקליטי המדינה למיניהם. נדמה לי שעכשיו כבר כולם מבינים את חיוניותו של המוסד הזה. נדמה לי שהעובדה שהפרקליטות מסרבת להעביר לנציבת הביקורת, השופטת הילה גרסטל, את התיקים והחומרים שבהם היה מעורב רונאל פישר כדי לבדוק אותם בדיעבד ולברר אם הייתה בהם גם מעורבות של רות דוד, בתפקידה הקודם, היא לא יותר מחוצפה, עזות מצח וטיפשות. הגיע הזמן לנקות את האורוות האלה.