מרסל ממתקים: סיפור על השכנים שכונת עג'מי

כשבאים אלי אורחים, מאהבים לעת מצוא או סתם שליחים עם שטויות שהזמנתי באינטרנט, השאלה הראשונה שהם שואלים היא “מה, לא מפחיד לך פה?".

“לא", אני עונה, “למה שיפחיד?", ומנופפת לאחד השכנים, כדי להראות שלום, אחווה ורעות.
 

לא אשקר, השכונה היא לא שיא הנורמטיביות. לא תמצאו אחת כזו בתל אביב, ואולי זה מה שיפה בה. הקירות מתקלפים, כביסה תלויה על חבלים חצי קרועים באמצע הסמטה, וקולו של המואזין מתערבב יפה עם צלילי עבד אל־ווהאב. מעלי גר צייר יהודי, לצדי שחקנית ישראלית מפורסמת, ובין כולנו משפחה מוסלמית דתית מאוד.
 

לא כל אחד יכול לגור פה. לפעמים, גם ב־23:00, נשמעים קולות ירי מרחוב סמוך, אופנועים עוברים במהירות, ואלכוהול די קשה להשיג פה. זה הלך הרוח של המקום, ואיתו אנו חיים, די בשלווה. שלווה מוזרה, אבל שלווה.
 

בקרוב אעבור לתל אביב. ליפו עברתי בזכות ההשראה שהשרתה עלי. היא נתנה לי סיפורים מלאי תבלינים ואמת. הדייגים, המשפחות העניות לצד הנובורישים והתיירים.
 

הנמל, השוק וההיסטוריה. מה עוד יכול לבקש לעצמו יוצר? תמיד תהיה לה פינה חמה אצלי בלב ופינה ענקית בזיכרון. אבל די. קשה לי לחיות פה לבד. הלילות לא מיטיבים עם הסמטאות הללו, וגם הבורגנות והציביליזציה שלא הגיעה לחלק נכבד מהמקום, נותנות בי את אותותיהן.
 

אני לא יודעת אם בתל אביב הלב שלי יהיה שלם כמו פה. לשתי הדירות, הישנה והחדשה, יש מכנה משותף אחד. לשתיהן אחזור לבד. וזה בסדר, כבר שש שנים שאני חוזרת אל דירות ריקות. שש שנים אני מתמודדת עם זה יפה, עד שיבוא מישהו וימלא לי את החלל.
 

אבל פה, פה אני “מרסל ממתקים". פה יש ילדים שמחכים לי בכל פעם שאני חוזרת אחרי יום עבודה רצוף פגישות, בין כתיבת תסריט לסיפור, בין שידור רדיו לאירוח בטלוויזיה, ובין ג'אנק פוד לקופסאות האוכל מאמא. לא משנה מתי אני חוזרת, לא משנה אם על פני נסוך חיוך או עצב, הם ממתינים לי. 
 

הם חבורה, כמו של פעם. חמישה בנים ושלוש בנות, המוביל שבהם, המנהיג אם תרצו, הוא אסלאם. ספק ילד, ספק נער, בן 13. הוא דואג להם. בכל פעם שמתפוצץ להם הכדורגל, הוא הולך רגע לעשות סיבוב בשכונה, בעוד הם ממתינים לו על המדרגות. כמה דקות אחר כך הוא חוזר עם כדור חדש. אף אחד לא שואל מאיפה, כי זה לא באמת מעניין. הם רוצים לשחק, והוא נותן להם כדור.
 

הבנות שבחבורה מחבקות אותי בכל פעם שהן רואות אותי. “מרסל, אנחנו אוהבות אותך", הן אומרות לי בעברית רצוצה. “גם אני", אני מחייכת ומחבקת אותן חזק. 
 

אחת מראה לי את הקוקיות שעשו לה, אחת מספרת לי שבבית הספר לוקחים אותה לטיול, ואחת שותקת ומחזיקה לי את היד.  בחבורה הזאת יש גם אח ואחות, ילד וילדה, לא אנקוב בשמותיהם. הם עצובים, ואני יודעת שהם עצובים, כי אני מכירה עיניים של ילדים עצובים, ואל תשאלו מאיפה ולמה, אולי מתישהו אספר.
 

הם לבושים בסחבות, לכל אחד מהם שתי חליפות, וכל אחת מהחליפות עם כתמים. הוא בן 6. היא בת 4. הוא מחזיק בידה ולוקח אותה לשחק עם כולם. שערם מאובק, נוקשה, לא יודעת מתי ראו מקלחת לאחרונה. עברית אין בפיהם בכלל. הם אוהבים להציק לשאר החבורה, שמסרבת להכניסם למשחק, או בוחרת אותם אחרונים.
 

לפעמים יחטוף האח את הכדור וישים ביד אחותו, יגיד לה לקחת את הכדור ולרוץ. הוא, כמובן, יחטוף מכות מאסלאם, שמתוקף תפקידו כמנהיג החבורה גם צריך להשליט סדר ולדאוג לאויבים מבחוץ ומבית.

 

הם, שני הילדים האלה, נתנו לי את הכינוי “מרסל ממתקים". 

לפעמים, בתוך מונית, או כשאני הולכת קצת ברגל ברחוב, אני נתקלת בחנויות בגדים לילדים. אז באה לי הבעירה הפנימית הזאת להיכנס ולקנות להם. לקחת שקיות ולהכניס בתוכן חולצות, מכנסיים, גופיות, תחתונים, קוקיות, נעלי ספורט וגרביים. בא לי לדפוק להם בדלת ולהגיד להם “תראו! חדש!". לראות את החיוך על פניהם ולברוח. 
 

אבל לא. אני לא מעיזה. הכבוד משחק פה בסמטאות, ואיתו לא מתעסקים. בטח שלא עם הוריהם. במקום זאת, אני קונה להם ממתקים. בכל פעם שאני רואה מרחוק שהוא והיא יושבים ומשחקים יחד, בעוד שאר החבורה נאבקת על כדור, אני לוחשת להם לבוא. הם מבחינים בי. בדרך כלל היא מבחינה ראשונה, אומרת לאחיה “מרסל ממתקים" ושניהם רצים אלי יחד. אנחנו נכנסים למכולת, והם בוחרים מה שבא להם. על אף מחסורם, לעולם לא יגזימו, לא ימלאו ידיהם ולא יבדקו גבולות, לא שאי פעם הצבתי כאלו. 
 

20 שקל עולה לי כל הסיפור, לפעמים פחות. 20 שקל שמשקיטים את ייסורי מצפוני וממלאים לי את הלב בחמלה או סיפוק, כשפיהם מרוח בשוקולד. 

אתמול פגשה אותי אמם. תמיד החלפנו “שלום" רשמי כזה. הפעם ניגשה אלי ואמרה “תפדלי, בואי לקפה". 

“
אני אבוא", הבטחתי. 

ואני באמת מתכוונת לבוא, בקרוב, לפני שאארוז את דברי ואסע צפונה מכאן, לתל אביב.

ב־1999 הייתי בת 9. אמילי, אחותי הקטנה, הייתה בת 7. קניון חולון בדיוק הוקם. כולם הלכו לסרט, גם אנחנו רצינו. בדרך כלל גם היינו הולכות, אבל בתקופה ההיא, לא היה. במקום זאת, הניח אבי בידי עשרה שקלים ואמר “לכי עם אחותך לקניון, לא לדבר עם זרים, תקנו גלידה ותבואו".
 

אמילי החלה לקפוץ בבית משמחה. “יש! מרסל לוקחת אותי לקניון, יש!". לקחתי פאוץ' מהמגירה, שמתי בתוכו את עשרת השקלים ועוד שלושה שקלים שחסכתי ואמרתי לה “לא לעזוב לי את היד. טוב, אמילי?". 

“טוב. מבטיחה, מבטיחה", ענתה לי.

בכניסה לקניון עמד ליצן, ניגש אלינו, אמילי הסתתרה מאחורי. “ילדות, אתן יודעות שבקומה למטה פתחו מתחם ענק עם טרמפולינות?".

אמילי הציצה מאחורי גבי. “טרמפולינות? באמת?", אמרה מופתעת. “באמת", אמר ונתן לי עלון צבעוני ביד.

הליצן הלך.

“כן, מרסל, לא צריך גלידה! נלך לטרמפולינות! כן!", אמילי שוב זרחה. על העלון נכתב שלכבוד הפתיחה, הכניסה עולה עשרה שקלים לכל ילד. הבטתי על אחותי הקטנה, היפה והמשתוקקת, ורגע אחר כך היינו על המדרגות הנעות בדרכנו אל הטרמפולינות. 

בכניסה, אמר לנו העובד “זה 20 שקלים". 

“תני לו, מרסל", אמרה אמילי.

נתתי לו עשרה ועוד שלושה שקלים. “זה לא מספיק", ענה.

“אני רק אכנס לשמור עליה. טוב, שומר?", שאלתי והרמתי אליו עיני.

אמילי שתקה לרגע ואז שאלה “מה, לא תקפצי?". 

“אני לא אוהבת טרמפולינות, אמילי, אני אעשה לך כפיים מהצד", עניתי לה.

השומר השפיל מבטו וביקש מאמילי לתת לה את ידו, היא הושיטה והוא נתן לה חותמת. ביקש ממנה לחלוץ נעליים ולהיכנס. כך עשתה.

מהטרמפולינה הצבעונית, כשהיא באוויר, מדושנת אדרנלין ועונג, צעקה אלי אמילי “מרסל! תראי אותי, רואה אותי? אני קופצת!". 

מחאתי לה כפיים כהבטחתי. “כל הכבוד, אמילי, כל הכבוד, יותר גבוה!".

השומר הביט בי ושאל “ילדה, את באמת לא אוהבת טרמפולינות?".

שתקתי.

“תני לי את ידך", ביקש.

נתתי.

וגם אני קיבלתי חותמת. “תיכנסי, לכי תקפצי עם אחותך".

נכנסתי, אמילי צעקה “יש, מרסל! גם את באת".

חיבקתי אותה ושתינו נפלנו יחד, צוחקות, על הטרמפולינה.

להם יש “מרסל ממתקים".

לי היה השומר עם החותמת.

ואתם? איך קוראים לכם? 

יש לכם כינוי כזה?

אם לא, תאמצו אחד, 

קחו 20 שקלים, ולכו תזרעו חיים 

במקום שבו הייאוש זרע עצב.