הרבה ביקורת, משמאל וממרכז, נשמעה נגד הגדלת הממשלה.
ואכן הסיפור מרתיח: לצד ההסכמים הקואליציוניים, מסתמנת רשימת השרים הארוכה כשוחד פוליטי שישולם, כרגיל, מכיסנו. מדובר גם בהפיכת החלטה שהתקבלה לא מזמן. ביטול מה שתמכת בו לפני מספר חודשים – מה הוא מלמד על העמדות של ראש הממשלה? הוא בעד ממשלה רחבה? צרה? או שהעיקרון היחיד הוא לדבוק בבית בבלפור.
אבל הרחבת הממשלה היא לא הסיפור, והפיכתה למרכז ההתקפה על הממשלה החדשה מצערת. היא מצטרפת לשורת התבטאויות א־פוליטיות מצד האופוזיציה: למה מתייחסים לבגד ים של איילת שקד ולא למה שיש לה להגיד, למה השבעת הממשלה מתנהלת כמו קרקס ולא בסדר מופתי, למה משלמים כל כך הרבה לח"כים של הבית היהודי. אלה נושאים פופולריים אבל ניטרליים, שלא עליהם יוכרע הפייט בין הימין והשמאל.
בחסותם, השאלות המשמעותיות - איזו אג'נדה תקדם איילת שקד, מה מירי רגב תעולל למשרד התרבות או לאן זורם הכסף של הבית היהודי - נדחקות לשוליים. אם לחזור להרחבת הממשלה, שם המצב אבסורדי ממש. הרי המודל הכלכלי של השמאל נשען על חתירה למדינת רווחה, ממשלה רחבה ואחריות נרחבת של המדינה על חיי אזרחיה - במקום הפרטה של החיים הציבוריים.
אומנם איש לא מניח שמדינת רווחה תהיה התוצאה של הקדנציה הקרובה של נתניהו, אבל אם הרחבת הממשלה היא חלק מאג'נדת השמאל, למה לוותר עליה? נדמה שמישהו צריך להזכיר לשמאל שהאג'נדה שלו אטרקטיבית. אין שום סיבה להחביא אותה מאחורי גמגומים או אמירות חריפות בנושאים אזוטריים.
מדינת רווחה שתצמצם את העוני ואת הפערים החברתיים, הפרדת הדת מהמדינה, הסכם מדיני שיסיים את השליטה הצבאית על הפלסטינים – כל אלה רעיונות טובים מאלה שמציע הימין: הפרטה שמעשירה את העשירים ומענה את העניים, אפליה תקציבית לטובת מוסדות דת מגזריים, הפניית העולם נגד ישראל והמשך “ניהול הסכסוך".
הקרב על זכותה של איילת שקד להימנע מביקיני לא יעביר אפילו מצביע אחד לשמאל. יש להיאבק בשוביניזם, אבל חשוב לזכור שלא זה המאבק הפוליטי שיכריע איך ייראו החיים בישראל.
הציבור משלם בדם ובכסף על מדיניות הימין. הוא צמא להנהגה אחרת, כשתצמח כזו. תוצאות הבחירות, בשונה מאיך שמקובל להתייחס אליהן, לא היו תבוסה של המרכז־שמאל. הימין זכה ל־ 54 מנדטים, והשמאל ל־ 53 (לא כולל המפלגות החרדיות, שכידוע יושבות בממשלות ימין ושמאל לסירוגין). הגיע הזמן שהאופוזיציה תיזכר שיש לה תפיסת עולם כוללת ורלוונטית לסוגיות הליבה שעמן מתמודדת מדינת ישראל.
למדיניות הכלכלית, המדינית, החברתית, הביטחונית והסביבתית של נתניהו יש אלטרנטיבה משכנעת, והיא צריכה להישמע בקול גדול. טקס השבעת הכנסת והנאום האחרון של בוז'י הרצוג הציגו אופוזיציה שגמרה אומר להיות תוקפנית וקולנית, לא להתקזז ולייצג את הציבור (הגדול) שלה בכבוד. זה סימן מעודד. כדי לממש את ההבטחה הזו, השמאל יצטרך להפסיק לפחד מהשמאל, ולהתחיל לצעוק על מה שמשנה באמת.
הכותבת היא עורכת וחוקרת במכון "מולד"