נאמנות בין בני אדם, בניגוד לנאמנות כלב לאדוניו, היא על תנאי. היא נזילה ומשתנה, גם כשהיא נראית הדוקה ובלתי ניתנת לערעור. היום היא קיימת, מחר איננה, מפני שהאינטרסים של הנאמן השתנו ועתה הם נוגדים את האינטרסים של זה שהנאמנות הייתה נתונה לו. הפרת נאמנות מזוהה עם בגידה, אך מה עם בגידה חיובית, למען מטרה נעלה?
אלה הרהורים העולים בעקבות החיזיון המוצג לעינינו בשנה האחרונה בידי הצמד שולה זקן ואהוד אולמרט, ואשר שלשום קיבלנו עוד תזכורת ממנו עם גזירת עונש מאסר נוסף על ראש הממשלה לשעבר.
בשנים הרבות שאני מלווה את המערכת הפוליטית הייתי עד ללא מעט סיפורי נאמנות אישית של יועצים-עוזרים-מזכירים, גברים ונשים, שנראו נאמנים עד כלות לבוסים שלהם ושירתו אותם באהבה ובמסירות. ראיתי גם בגידות. בחלק מהמקרים הסתיימה נאמנות כזו בקרע נושא משקעים של איבה ורוגז מתמשכים. איני זוכר מקרה כשל הצמד אולמרט-זקן.
הוא ״גילה״ אותה כנערה וגידל ורומם אותה עד שעל פיה נשק דבר בלשכותיו כראש עיר, כשר וכראש ממשלה. היא צברה כוח ואגו ונוזלים מסוימים עלו לה כנראה לראש. איבדה קצת את הפרופורציות. היא הגדירה את אולמרט כ״מפעל חיי״ ואפילו כ״אלוהים שלי״, לא פחות.
והוא, מצדו, כמי שברא אותה, נסחף לאמון בלתי מוגבל בה וב-נאמנותה וסמך עליה בעיניים עצומות, עד כדי שיתופה גם בסודותיו ובמעשיו הלא כשרים וגרירתה לתוכם. איש חכם שחוכמתו לא עמדה לו בעניין זה.
גם בראשית ההליכים המשפטיים נגד אולמרט עדיין התחבקו והתלטפו השניים בנאמנות מופגנת, שבאה לידי ביטוי גם בהתנהגותה של זקן בחקירות ובבית המשפט, כשנמנעה מלהעיד נגד ״אלוהיה״. אך מרגע שהאינטרסים החלו להתנגש וכל אחד משניהם נאלץ להציל קודם כל את עורו שלו, הנאמנות פגה. אנשי אולמ-רט השתלחו בזקן ותקפו את אמינותה. זקן נקמה, בצדק מבחינתה, ופתחה את פיה - והסיפור ידוע, והוא סיפור עצוב שצריך לשמש אור אדום לכל מי שיש לו מקורבים ועוזרים ויועצים נאמנים כביכול לאין קץ.
נאמנות כזו טומנת בחובה פורענות, גם כשאינה מעורבת במעשים פליליים. היא תמיד תלויה בדבר ופעמים רבות נגמרת רע. צריך לשים לה גבולות. ״נאמנות היא מעלתם של אלה העומדים להיות נבגדים״, כתב פעם הסופר האמריקאי אמברוז בירס.
ומה על נאמנות לרעיון, לדרך, להבטחות? גם בתחום זה ידענו ״בגידות״. גם מעברים של פוליטיקאים ממחנה פוליטי למשנהו וגם התכחשות ואי נאמנות של נבחרי ציבור למצע שבשמו רצו בבחירות ולהבטחות שפיזרו ביד נדיבה. זה נעשה כמעט לנורמה. האמירה ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״ היא המכשירה את השרץ. ומשה דיין אף עשה מהזיגזג הפוליטי אידיאליזציה: רק חמור אינו משנה את דעתו, אמר ודילג בקלילות ממפלגת העבודה לממשלת בגין. אלא ששם לא הוא שינה את דעתו, אלא הביא לשינוי דעתו של בגין, שזנח את מצע הליכוד שקבע שהגבול בין ישראל ומצרים יעבור בתוך סיני וויתר על חצי האי עד המילימטר האחרון ואף הכיר למעשה בעם הפלסטיני. וכך בא לעולם הסכם השלום עם מצרים, המבורך כשלעצמו.