1.
15 שנה ליציאה מלבנון, והוויכוח על הנסיגה והאופן שבו בוצעה טרם הוכרע. מצד אחד, מנע ראש הממשלה דאז אהוד ברק את התמשכות השחיקה של צה"ל ו־25 חיילים הרוגים בממוצע שנתי כתוצאה מהשגרה המסוכנת בדרום לבנון. מצד שני, אל הוואקום שנוצר נכנס והתבסס חיזבאללה, שהצליח להשתלט על לבנון, להתפרס לאורך גבול הצפון ולהעמיד מולנו איום ממשי שתומכים בו איראן וסוריה.
מאז הפכו "נאומי נסראללה" למצרך מסקרן גם בקרב תושבי לבנון האוהדים והשונאים (יש כאלה הרבה) ולא פחות אצלנו במערכת הביטחון ובציבור. נאומיו של האיש בעל היכולת הרטורית המעולה נתפסים כציוריים, מלווים במשלים ובנמשלים, ובעיקר כאמינים. נסראללה פונה ישירות אל מנהיגי ישראל ואל מפקדי צה"ל בשמותיהם, מנהל מערכה פסיכולוגית ומודע היטב לעוצמתן של המילים ולשליטתה של המצלמה.
נאומו האחרון של נסראללה השבוע היה שונה. לראשונה הוא הפגין פחד וחרדה. פתאום הופכת ישראל מ"השטן הגדול" ל"שטן הקטן", והיא מוזכרת רק בשוליים. "השטן הגדול" כעת הוא דאע"ש. נסראללה, בחושיו הבריאים, חושש מהתפשטות הארגון אל תוך לבנון, והוא מרגיש אולי את השתלטות דאע"ש על חלקים נרחבים בסוריה ואת סוף כהונתו של בשאר אסד.
במזרח התיכון התהליכים מהירים והתפניות חדות, לעתים מסוכנות. כל אירוע טרור עלול להוות ניצוץ למלחמה. הנוכחות הצפויה של דאע"ש לאורך גבולנו בצפון אמורה להטריד מאוד. 15 שנה לאחר הנסיגה מלבנון, פירוק צד"ל וההיערכות בגבול הבינלאומי, 8 שנים לאחר מלחמת לבנון השנייה שמתחזקת הרתעה טובה, גבול הצפון שלנו מתנדנד, לא יציב וצופן אתגרים מורכבים.
2.
בדיפלומטיה של המזרח התיכון, כמו בגידול ילדים סוררים ובמערכות יחסים נוספות, מקובלת שיטת "המקל והגזר". בשיטת "המקל" (כמו התגובה הישראלית הסתמית יחסית נגד תשתית חמאס בתגובה לירי מהרצועה) אנחנו מאוד מיומנים, מאוד מתורגלים ומאוד נחושים. הציניקנים, שאינני נמנה עמם, יאמרו שאנו מיומנים גם בלהכות בעזרת "הגזר", למשל כשאנו סוגרים מעברי גבול ועוצרים כניסה ויציאה של סחורות.
אולם כשמנהלים מדיניות מושכלת בתחום רגיש ומאתגר כמו רצועת עזה, ועל מנת לממש את האפקטיביות של השיטה, נדרשת ממשלת ישראל להעניק גם "גזרים" משמעותיים. לא בהכרח מאהבת העזתים, אלא מתוך ראייה תועלתנית שלנו. רק כך נוכל לקבל את התוצאה הטובה ביותר משימוש בשיטת "המקל והגזר". עד שלא תתקבל הצעת ליברמן לחסל את משטר חמאס ברצועה (וזה לא יקרה), רצוי שהקבינט החדש, לאחר שיקשיב היטב לרמטכ"ל, לראש השב"כ וליתר המומחים, יקבל החלטות טובות וחשובות על "גזרים" לתושבי הרצועה ואף יותר מכך, על צעדים משמעותיים שיקנו לעזתים תחושה של אופק ועתיד, כך שיהיה להם מה להפסיד כתוצאה מעימות צבאי.
אגב, כדי שזה יקרה הייתי רוצה מאוד לראות את בני בגין כחבר קבינט בלי קשר לתיק שיש לו או אין לו. כמו אביו המנוח, בגין ניחן בשכל ישר, בתבונה, בניסיון ובנכונות ליטול סיכונים. הוא איננו פופוליסט, איננו מתמודד בפריימריז ואיננו רודף כותרות. בלי לפגוע כמובן בכל האחרים.
3.
ב־7 ביוני יצאו תושבי טורקיה לקלפיות. על סדר היום: אסלאם או כלכלה, חזרה לאחור ופגיעה בחוקה או שגשוג ופריחה. עלייתו והתחזקותו המטאורית של ארדואן בטורקיה - מדינה החברה בנאט"ו וחותרת להתקבל לאיחוד האירופי - התאפשרו בזכות הפריחה הכלכלית שממנה נהנתה בעשור האחרון. הצמיחה הייתה בשיעור 8%־10% בשנה, והטורקים השמינו מנחת. בחסותה הצליח ארדואן להחליש משמעותית את כוחם של כל מרכיבי הכוח המסורתיים, שבמשך שנים איזנו את מאבקי הכוח בין החילוניות והדמוקרטיה לבין האסלאם. וכך כבש ארדואן את מערכת המשפט ואת צמרת הצבא והמשטרה, ולא היסס לזרוק רמטכ"לים ואלופים לבתי הכלא. הוא ניסה, בהצלחה חלקית, לחנך גם את התקשורת ואת הרשתות החברתיות.
כעת מבקש ארדואן לעשות צעד נוסף - לשנות את החוקה באופן שישרת אותו ויבטיח את הישרדותו הפוליטית (כל השוואה אלינו היא על אחריותכם). אלא שהפעם הטורקים שבעים פחות, הכלכלה בנסיגה והיא פוגעת בסיכויו של ארדואן לבצע את זממו.
למרות הצינה הפוליטית והאידיאולוגית הזמנית בין ישראל לבין טורקיה, מהווה המדינה הגדולה והחשובה הזו מרכיב חשוב ומאזן באזור, בעיקר בשל חברותה בנאט"ו ובשל גבולותיה המשותפים עם איראן, עיראק וסוריה. לישראל אינטרסים רבים בטורקיה וההפך. גם כשהגלים סוערים, מצליחות שתי המדינות לשמר את הנכסים החשובים והן ממתינות לימים טובים יותר.
4.
את איש השב"כ לשעבר אריאל רוניס ז"ל הכרתי לפני 14 שנה באוניברסיטת חיפה. המוסד, השב"כ וצה"ל ליהקו כיתה אחת של משרתים שהשירות התובעני, השהות הארוכה בחו"ל או כל סיבה אחרת פגעו במסלול הלימודים שלהם, והנה באה העת להשלים. עם רוניס ואיתי בכיתה היו גם ראש השב"כ דהיום יורם כהן, סגנו ר' ורבים אחרים.
רוניס היה שקט ומופנם, מעין "הולך על הקנטים". אותה פייסבוק שהרגה אותו, חיברה אותנו שוב כעבור שנים. הוא יצר עמי קשר לפני כשנה, הזכיר לי נשכחות, עדכן אותי בעיסוקו ועניין אותי בספר שזה עתה הוציא בשם "אני ואחי נגד בן דודי", המביט דרך משקפיים של איש שב"כ בעולמם המורכב של ערביי ישראל החיים בנאמנות כפולה, הן לקרוביהם בגדה וברצועה הן למדינת ישראל שהם אזרחיה. את הספר הקדיש אריאל לאמו, לאחיותיו, לאחייניו וללוחמי השב"כ. כשנפגשנו הוא העניק לי את הספר ועודדתי אותו לכתוב מאמר בעיתוננו.
איפה אריאל רוניס ואיפה גזענות? זו הזעקה העולה מלבו וממוחו של כל מי שהכיר את האיש השקט, המופנם ורודף הצדק הזה. את האירוע הזה באמת צריך ללמד בקורסים של גלי צה"ל ובכל בית ספר לתקשורת. מדובר פה על כוחן של מילים להרוג, מדובר בצורך להטיל ספק ובצורך לבדוק, ואולי גם בחובה. והנה מתברר כי גם בקרב "יפי הבלורית והתואר" של "בחורינו המצוינים", ישנם גם פגיעים ורגישים מאוד, לא רק לכבודם אלא גם לכבודם של אחרים.
את הספר שכתב אריאל הוא חותם בעמוד 211 במשפט של איש השב"כ שנהג לצטט את ידידו הערבי: "הר והר אינם יכולים להיפגש, אולם בני אדם יכולים גם יכולים". מי תיאר לעצמו שזה מה שייצא מהמפגש האחרון של רוניס עם אנשים? יהי זכרו ברוך.