דמעות של קלמנטינה: סיפור סוחט דמעות מאת מרסל מוסרי

אמנון ישב על יד מיטתה וקילף קלמנטינה, זמזם לעצמו את השיר הראשון בתקליט של יהורם גאון. הוא קנה לה אותו יחד עם הפטיפון, כדי שיהיה לה מה לשמוע, עד שיעבוד טוב ויקנה לה עוד תקליטים.
 

אלתרמן יודע לכתוב, הוא חשב לעצמו. היא העריצה את יהורם גאון עוד כשראתה אותו ב״אני ירושלמי", אמרה לו, לאמנון. כמה יפה שמישהו עוד זוכר חסד נעורים לירושלים, מלטף את כתליה ומהלל את יופיה.
 

הוא הגביר את קולו והניד את ראשו יחד עם המוזיקה. בחדר בית החולים הקלמנטינה פיזרה את ריחה, נתנה גם לאלו שלא פקחו את עיניהם בגלל תרופות מרדימות מהבוקר, לחלום כאילו הם בקטיף, בקיבוץ.
 

הוא נגע בידה ועליה הצמיד ״בלה קאופמן". ענדו לה צמיד אדום, היא אלרגית לפניצילין.
״בלה״, לחש, ״קומי, קילפתי לך קלמנטינה, התעוררי, בלה". והיא בשלה, עצומת עיניים ולא מחזירה לו תגובה.
 

פעם הייתה מעירה אותו בבוקר, כשהשעה הייתה 5:00, הייתה אומרת לו שעוד מעט כבר 6:00. כשהיה 6:00, אמרה שאין לו בשביל מה לקום, כי כבר 8:00 ובטח לא יקבלו אותו לעבודה.
 

הוא ידע שהיא שיקרה, כמעט תמיד, אבל השקרים היו לבנים, כמו המצעים שמהם התרומם. אחרי מקלחת קצרה היה מסב אל השולחן, שעליו הייתה מחכה לו חביתה עם יותר מדי מלח וסלט. ״תאכל ירקות, הרופא אמר שחסרה לך חומצה", נזפה בו.
 

ועכשיו היא ישנה, הוא מביט על עפעפיה, פעם היו מורמים מעלה, משווים לפניה מראה אצילי ואירופי, עם ניחוח אחר, משהו שאבק וזיעת הארץ החריבו בבוא העת.

״בואי, בלה. בואי תאכלי, קומי", מזיז קצת את ידה, היא פוקחת בעצלתיים את עיניה, מביטה עליו ומחייכת.

״סיפרו לך בדיחה בחלום?״, הוא שואל.

״חלמתי עליך", עונה.
 

הוא מניח את הקלמנטינה בצלחת, נעמד ומכוון לה את מושב המיטה למצב ישיבה. ״אני לא יכולה לשבת הרבה זמן, זה עושה לי בחילות", אומרת לו.
״רק קצת, שבי איתי קצת, נאכל קלמנטינה ואחזיר אותך אל החלום, מה חלמת?", שואל ומגיש לה קלמנטינה, בלה לוקחת וידה רועדת.
 

"חלמתי שאתה לוקח אותי איפה שכל הצעירים יושבים, בבתי הקפה שלהם שם במדרחוב, ומזמין לי הפוך. חלמתי שאני צוחקת ואומרת לך 'מה איתך, אמנון? ממתי אני שותה קפה?'. חלמתי שאתה אומר לי 'בלה, זו המודה עכשיו', ואני שותה מהקפה ואומרת 'נו, שוין'".
אמנון צחק. ״את והחלומות שלך, בלה, יעקב היה יכול לעשות אצלך סטאז'".
 

הם צוחקים יחד ואוכלים קלמנטינה. ״תלעס טוב", נוזפת בו, ״אין לי איך לדפוק לך על הגב עכשיו, העירוי גם ככה מציק לי".

אז הוא לועס טוב, מי ימרה פיה של אשתו?

אחות עם רעלה נכנסת אל החדר. ״אם יש פה רעש זה כבר טוב, מה שלומכם?", שואלת.

״אליחם דולילה", עונה לה אמנון.

״אלחם, אלחם דולילה, לא אליחם, טיפשוני", מחייכת בלה אל האחות.

״העיקר הכוונה", צוחקת האחות, ״אני יכולה לבדוק לך לחץ דם?".

״כן",עונה בלה ומבקשת מאמנון, ״תחזיק לי את הקלמנטינה".

״שומר לך אותה״, הוא אומר ומחזיק את הקלמנטינה.
 

האחות מניחה רצועת בדיקה על ידה של בלה ולוחצת על הכפתור האדום. הרצועה מתכווצת על ידה הרפויה ובלה עוצמת עיניים. הנמלים הלוחצות האלו לא נעימות לה, אבל לא תגיד מילה. ״עוד רגע ונגמר", אומרת האחות וכשנגמרת הבדיקה מוסיפה, ״בסדר גמור, בסדר גמור".

״היא בסדר, ואני גמור", מגחך לו אמנון.

״לא נמאס לך מהבדיחה הזאת?", שואלת בלה.

״אני לא מתערב לך בבדיחות״, עונה ומשיב לה את הקלמנטינה, ״קחי, תאכלי".

האחות צוחקת. ״יום טוב שיהיה לכם״, מברכת ויוצאת מהחדר.
 

בלה לועסת את הקלמנטינה, פלח אחרי פלח, לאט ובזהירות. כמה טיפות ממיץ ההדרים מלכלכות לה את השפה התחתונה והסנטר. פעם היה ניגש אליה ומנקה לה את זה בלשונו, סביר להניח שאחר כך היה יודע אותה בשקט בחדר. אבל הזמנים השתנו, חלפו ולקחו איתם גם את הליבידו.
במקומו, השאירו את הדאגה והמסירות. אז אמנון לוקח מפית שעליה שם בית החולים, ומנקה לבלה את הפה.
 

״אויש, אני נהייתי שלומיאלית״, מסננת, ״אמנון, אולי תלך הביתה? מספיק, תכף אני אירדם, תלך״.

״לא״, עונה לה, ״מה אעשה בבית? מי ינזוף בי?״.

״אתה והשטויות שלך״, היא מביטה עליו רגע, לא, כמה רגעים, לא, אולי יותר.

מביטה עליו ועיניה דוממות, כמו נתקעו על פניו ומסרבות להרפות.
״הכל בסדר, בלה?״, שואל.

ומבטה לא מרפה. היא מביטה על תווי פניו, על עיניו התכולות, שהיו הכי יפות בקיבוץ, ועל גבותיו שהמירו צבען לשיבה.

״בלה, מה יש לך?״, שואל ואוחז בידה.

״אתה לא אהבת אותי בהתחלה״, אומרת לו.

״אהבתי אותך מההתחלה״, עונה.

״איך אדע?״, שואלת.
 

״תראי כמה טובים הילדים שלנו, הנכדים היפים, תראי מה בנינו יחד, המשרד הגדול שלי, הציורים שאת מכרת, זה מספיק, לא?״. מביט בה.

״כן, זה יפה מאוד, אבל איך אדע שאהבת אותי חזק חזק, מההתחלה? אני חייבת לדעת, אמנון! חייבת״. דמעה צונחת אל לחיה.

אמנון קרב אליה, מושיט אצבעו אל לחיה, מוחה דמעתה ונושק לה.

״שנאתי את הקיבוץ״, אמר, ״את היית התבואה היחידה שהוא נתן לי״.

״היו שם הרבה בנות״, הקשתה עליו.

״הן לא היו את״, אומר, ״אולי זו הייתה השמש הקופחת, אולי הדמיון המופרע שלי ואולי התייבשתי מהחום, אבל בכל פעם שחרשת בשדה, בכל פעם שאספת כותנה, או עשית משמרת במכבסה, דמיינתי איך ילדים מושכים לך במכנסיים הקצרים ואומרים ״בואי, אמא, בואי הביתה״.

קולו של אמנון נשבר. בלה לא מזיזה את מבטה.

״את לא תעזבי אותי, נכון?״, אוחז בידה.

״עוד מעט ואצטרך ללכת, אמנון״, לוחשת לו.

״אסור שתלכי לפני, את מבינה? אסור״, הוא מניח ראשו על מעקה המיטה הקר ועוצם את עיניו.

בלה מלטפת את ראשו.

״תשיר לי את השיר של יהורם גאון, תשיר לי עוד ממנו, אמנון״.

אמנון שר לה, כשראשו על המעקה, לא מביט בה, רק מזמזם.

ולצאת לדרך ולשאת את שובל
זיבדונך השט מלילה אל אביב״
 

בלה נשענת לאחור, פלח אחרון של קלמנטינה בתוך ידה, ומאזינה לקולו של אמנון.

כשהביא לה את הפטיפון, אז במסיבת ההפתעה שערך לה לכבוד גיל 30, באה אליה אחת מחברותיה ואמרה לה ״בלה, זכית באמנון". בלה ביטלה את דבריה בהינף יד. ״הוא בסדר, אמנון״, אמרה לה.

פתאום הרגישה כעס עצום, דווקא על הסצינה הזאת, רצתה לחזור 45 שנה אחורה ולהגיד לחברתה ״אני יודעת שזכיתי״. רצתה לעמוד על כיסא, אז, כשכוחה עוד עמד לה ולצעוק ״אמנון, אני אוהבת אותך!״. רצתה לקחת את הפטיפון איתה לכל מקום, אפילו סתם למכולת ולהשוויץ ברוכשו.

אבל מאוחר מדי.

״אמנון״, קטעה את שירו.

הוא הרים ראשו ממעקה המתכת ושאל ״כן, בלה?״, ״אתה יודע, נכון?״, שאלה בקול חלש. ״יודע״, ענה.

״שים את הראש על המעקה, תשיר לי עוד״, ביקשה. הוא הניח ראשו והמשיך בשירתו. בבית חולים, במרכז הארץ, שכבה אישה ונשמה את נשימתה האחרונה.
 

בין אצבעותיה, בכו דמעות של קלמנטינה. הגבר שישב לצדה עטף את ידה בידו ונתן לטיפות הקלמנטינה ללכלך את ידו - כדי שגם בעולם הבא יוכל לזהות אותה, כמו אז, בין שבילי הקיבוץ, בין התבן, הפרות, המכבסה והאהבה.