החיים כנתינתם

אבל השנים האחרונות, במיוחד השנה האחרונה, הבהירו לי כי מה שיזמתי, תכננתי והוצאתי לפועל כאשר הגעתי לטקס החתימה על קניית הבית בבנק הקטן ברחובה הראשי של בלו-היל, הוא בלתי הפיך ואת שנעשה אין להשיב. שמאחורי הרפליקה קלת הדעת שנהגתי להנפיק בנדיבות כאשר נשאלתי מי אני, ״יורד שחי בישראל״ אמרתי, הסתתרה מציאות גדולה יותר מגחמה ומשיכה חזקה יותר מפרשת אהבים עונתית.

בשאלה אם יש לאן ואל מה לחזור לא אעסוק כאן, משום שהתשובה תייצג את דעתי הפרטית הנחרצת בלבד, ואחת הדרכים שבהן התבגרתי בעשור שחלף, היא שאינני רואה יותר טעם לומר בקול רם את המובן מאליו, הידוע מראש, הצפוי, השגרתי והשחוק עד דק. חיי הם שלי, וחלק ממה שקרה לי בשנים האחרונות הוא שאינני זקוק יותר למפגני הסטריפטיז העונתיים שאפיינו פעם את תפיסת עולמי וכתיבתי. עדיין חשוב לי לכתוב על דברים הקורים לי, אבל אני משתדל שתהיה להם נגיעה רחבה יותר מאשר בישבני האישי.

שנים רבות מדי חייתי באקווריום שקוף שבו עלו בועות אוויר רבות מנקבי גופי ואחרים מילאו אותן בטקסט או טעו בהבנת הנקרא. שילמתי על כך מחיר כבד שגם אותו הבאתי בחשבון כאשר החלטתי להתפנות מרמת השרון ומכרנו את הבית שהיה בעינינו התחנה האחרונה.
 

החורף האחרון היה הקשה ביותר שחווינו כאן. כולל הפסקת חשמל שארכה שבוע שבו לא עבדו מכשירי החימום, התאורה, התקשורת וכל מה ששדרג את חיינו מתקופת האבן. השלג ירד בכמות סוטה בתחילת החורף ולא הפשיר עד סופו, עד כדי כך ששכחנו מה מסתתר תחתיו שכה

התרגלנו לאהוב.

בחודש האחרון הושלכה פצצה ירוקה ובגינה הקטנה שנעמי מטפחת באהבה כבר מזדקפים צבעונים, הציפורים והסנאים רבים על המזון לציפורים, תרנגולי בר חוצים את חלקת האדמה שלנו בטור ממונע ותכף ייצאו מהיער איילות לבנות זנב, שועלים יארבו לחתול הזקן, ויחמורים כבדים וגדולים יתקעו רגליים דקות בכבישים הכפריים הצרים, תאונה קטלנית המחכה לקרות. טרם יצא לנו, אבל ראינו מכוניות שנתקעו ביחמור ונלקחו מאתר התאונה כמו פחית קולה מקומטת.

נעמי הוציאה את הטרקטורון מהמוסך, והוא נדלק בנגיעה הראשונה ויצא לעמל הקציר של 30 הדונמים שלנו שהיא יושבת עליו עטויה בחולצה של כוורן נגד זבובי האביב השחורים והמנוולים העוקצים ללא רחמים. העלים החדשים ביער המקיף אותנו מסתירים את האוקיינוס, ורק בשקיעה אפשר לראות אותו מנצנץ כמראה שבורה בין העצים. הבעיה עם המראה הנדיר הזה ביופיו ועם הרגעים שאותם אתה חווה בפרטיותך, היא שאף אחד אינו רואה אותך נהנה.

לא ידעתי את זה קודם, אבל כל אחד, אפילו נווד מנטלי כמוני, אמור מתישהו לטעת את רגליו באדמה ולומר כאן קבורתי. הכוונה היא כמובן כאן חיי, אבל אינני אופטימי מדי בזמן האחרון, ואינני רוצה לכתוב משהו שיתפוגג ויתהפך ויוציא אותי קשקשן ללא כיסוי. דברים רבים קרו בעת האחרונה שלא יכול הייתי לצפות אותם. כמו התייבשות והתרופפות הקשר עם ישראל. הגבהת החומה המפרידה בין הישראלים החיים בישראל לבין אלה שחיים מחוצה לה. התחושה הזולגת ממוסדות השלטון החדש שתרומתנו אינה נחוצה ואינה רצויה, שהביטוי הטוב ביותר ניתן לה בשינוי התקנון של פרס ספיר לסופרים.

מעולם לא ביקשתי שיתמכו בי או יממנו אותי. לא קיבלתי פרסים ואני נעדר מרוב הרשימות השמיות של מי שהשאירו את רישומם בתחומי עיסוקם המובהקים, ותאמינו שהשארתי. אבל ההדרה מפרס ספיר והאופן הפוגעני הצורב שבו היא מנוסחת, מזרזת את התהליך שהחל קודם לכן באדיבות אותם אנשים עצמם: צמצום מרכיב הישראליות בי והעצמת השייכות היהודית. יש לי ניסיון רב ומגוון בלא להיות שייך, והוא לא החל עם הגירתי. אינני רץ טוב בעדרים שמישהו בעל אינטרס מובהק מתסיס אותם. אבל בדיוק כאשר התגובה משדרות העם נרגעה וכבר בסדר להתווכח איתי עניינית מבלי לגרור לוויכוח את בחירתי הגיאוגרפית, עלו למגרש נציגיו של השלטון והם מתנהגים כנחושים לא להניח לפער הזה לגווע מאליו והם ישקו וידשנו אותו עד שישיגו את תחושת הבדידות הנצורה שכה יקרה להם. זה בסדר מבחינתי. אין לי העניין והכלים להתמודד עם מעריצי איין ראנד, דו״ציות לשעבר וחובשי מושבי עור באולפני חדשות.

בתחילת שנות ה-80 הייתה ישראל מקום אינטליגנטי ואופטימי בהרבה ממה שהוא היום. מכיוון שהשמאל היה באופוזיציה והשלטון זה מכבר נתלש מידיו, הייתה אווירת השיח התרבותי והפוליטי הרבה יותר וכחנית, חזיתית, ייצרית ונואשת. אין דבר בריא למחזור הדם יותר משמאל באופוזיציה. עיתונאים כתבו בדם לבם והתכתשו עד זוב דם על הזכות להוכיח מי קיצוני יותר בעמדותיו; ההפגנה בכיכר מלכי ישראל הייתה אפקטיבית והתניעה תהליכים; אמיל גרינצווייג ז"ל היה כמו סטודנט אמריקאי שנהרג בהפגנה נגד וייטנאם. הסרט היה ישראלי אבל פס הקול היה אמריקאי.
 

על רקע האינתיפאדה של 1987, שגשג ההדוניזם התל אביבי. באותה שנה הגיע לעיר הסושי הראשון. רוב הישראלים שעיצבו בהמשך את הפנאי, התקשורת, החזות, המהות, השפה והניחוחות, היו עדיין באמריקה או בדרכם חזרה. תל אביב, שמעולם לא הייתה עיר צנועה, הכריזה שהיא רוצה להיות ניו יורק. נדרשו לה 20 שנה ושכנוע עצמי נדיר מסוגו להחליט שהיא מרתקת יותר מניו יורק.

גדעון סאמט ואחרים האשימו אותנו שאנחנו מחריבים את העברית. הדה בושס שפכה עלינו חרון קדוש. דן בן אמוץ הפך את העניין העקרוני לאישי, ואורי אבנרי שכח שאנחנו איתו במאבקו הצודק והעדיף לצלוב אותנו. העובדה שהנכסים התרבותיים שלנו הם לא זמרים צרפתים עם בעיות שיניים, מעידה שאמריקה ניצחה בכל החזיתות.
 

וזה מה שכה מרגיז: לינוק מהפטמה האמריקאית בשקיקה גדולה ולירוק עליה. לצרוך כל כך הרבה אמריקנה ולקלל את האמריקאים. אירופה חזרה להיות חממה אנטישמית פורייה. האירופים הם שיפילו על ישראל נידויים וחרמות, אבל בישראל האינסטינקט השולט הוא לקלל את אמריקה.
 

ישראלים עוזבים את ביתם מסיבות שונות. הסיבה העיקרית לכך היא שבשנים האחרונות הפכה ישראל למקום שקשה לחיות בו, חוץ מאשר לכמה מאות אלפי עשירים כבדים המתבוננים בחיים ממכוניותיהם המוגפות, מאחוזותיהם המבודדות וממגדליהם מגרדי השחקים. זאת ישראל שהתקשורת והממון שלה משחקים פינג־פונג כיס והיא קשורה בפלונטרים קיומיים, מהפלילי ללא מוסרי ללא אתי.

בפעם האחרונה ביקרתי בישראל לפני שש שנים, ועל השאלה הלגיטימית מדוע לא ביקרתי בה מאז אני משיב כי הסיבות לבקר מעטות וקלות משקל מכדי להוציא את הכסף הרב שביקור כזה עולה. נותרו לי חברים מעטים בלבד, כפי שקורה אחרי עשר שנים שבהן הקשרים מתפוגגים מחוסר תחזוקה. יש לי אחות שאותה אני רואה במקומות אחרים, ומכיוון שפעם ראשונה עזבתי ישר אחרי הצבא, לא הספקתי למסד קשרי ידידות ארוכים, ואלה שהיו לי נשכחו והתאדו. אף על פי שהתופעה נרגעה לאחרונה, משום שהקושי להיות ישראלי הפך למעיק ותובעני, אם יש משהו שישראלים שונאים בלהט זה ישראלים שבחרו שלא להיות איתם. לצד שירות החובה בצבא חסרה לישראל תוכנית שבמסגרתה תאפשר המדינה לאוכלוסייתה הצעירה פז״ם-חו״ל.

אם אני מחבר אותן, התגוררתי באמריקה כ־15 שנה מחיי. בכל השנים הללו לא נתקלתי בתופעה המכונה אנטישמיות. לא הושפלתי או נפגעתי בשל מוצאי והשתייכותי הדתית. למדתי לאהוב את האנשים המאופקים, המנומסים, שאינם נדחפים לענייני הזולת, אשר במחיצתם אני חי. אני אוהב את הקורקטיות שלהם, את ענייניותם, את הדברים שהם לוקחים כמובנים מאליהם. כמו הנוער המתייצב בהמוניו לעבודה בקיץ, משום שזה טיבו של חינוך לערכים, ומשום שכולם זקוקים לכסף. כמו שאני אוהב את שיירת המכוניות הארוכה שבה נתקעתי היום בכביש הכפרי הדו-סטרי, שהשתרכה אחרי שני טרקטורים גדולים שנסעו בנימוס עם הגלגל הימני על השוליים אבל לאף אחד לא היה העוז לעקוף אותם, משום שקו ההפרדה לא היה מקווקו. נכון שנדרשו עשר דקות להגיע הביתה במקום חמש, אבל בדרך נשק היער לכביש משני צדיו, המים הבריקו פעם מימין ופעם משמאל, ואף אחד לא שלח אף אחת למטבח.

ישראל נכנסת במיין, המדינה הלא נחשבת שבה אני גר, שבע פעמים, וחיים בה פי שבעה אזרחים מאשר במיין. תפיסת עולמם של אזרחי מיין החיים באוגוסטה הבירה אינה דומה לתפיסת עולמם של תושבי פורטלנד, העיר הצעירה והתוססת בדרום המדינה. צריך לעמוד עם האמריקאים בתור בסופרמרקט, לראות מה הם שמים בעגלה, באיזו מכונית הם נוהגים, מהו תהליך קבלת הקהל אצל רופא, התור להחליף שמן מנוע, פקיד הלילה במוטל והזבנית בחנות לחומרי בניין. מה מעיק עליהם בשוטף. איך זה שהבורסה נופלת 200 נקודות ביום והדלק לחימום עולה עד ששכנים שלי צריכים לבחור בין להתחמם לבין לאכול. בין לאכול לבין לשלוח ילדים לקולג'. בין לשלוח ילדים לקולג' לבין לקנות תרופה להורדת כולסטרול.

צריך להבין מכמה מקומות שונים ומגוונים הם הגיעו וכמה היה קשה להיקלט ולהיטמע כאן ומה חושב מי שכל חייו הבוגרים ממלא שקיות בסופר ופעם בחמש שנים בוחרים בו לעובד החודש, תולים צילום שלו על הקיר ומעניקים לו בונוס חד־פעמי של מאה דולר, ובעיקר, אסור לתרגם את החיבה ליופיו של המקום, למרחביו המהממים, לתוקפנות של עונות השנה ולהיצע המדהים של מוצרי צריכה אטרקטיביים, לנהייה ממארת אחרי זו המכונה ״שיטה״ והדמוקרטיה האמריקאית. השיטה הזאת מושחתת, מוטה, קנויה, מכורה ומבוילת, וכל הנוהה אחריה או מאמין בה, הוא אוויל.
 

ככל שחולף הזמן אני מתרגל לנוף, לקצב החיים האטי, לפנאי הרב בידי, ליכולתי להתעמק בדברים המעניינים אותי ולהבינם באופן מבוגר ואחראי, עד כדי כך שלעתים אני שוכח מי אני ומאיפה באתי. בקטע הכביש בין הסופרמרקט לביתנו יש דרכי עפר רבות החוצות אותו, ואחת מהן נקראת פני ליין. בעצם הייתה אמורה להיקרא אלינור ריג־ בי, על שם השיר של אותה להקה השואל היכן כל האנשים הבודדים, לאן הם הלכו, כי התשובה היא למיין.

יש כאן ריכוז גדול של אנשי קיץ עשירים הבאים ביולי ומסירים את הסדינים מהריהוט בבתיהם הנעולים לצד אנשי כל השנה כמונו, שגאוותנו על כך שאיננו בורחים חזרה לניו יורק כאשר מתחיל להיות קר ומושלג. אבל מיין היא מדינה של מגישי שירותים, ואין לה תקומה ללא התיירות, ולא מזיק שאקדיה היא שמורת הטבע השנייה באמריקה עם מספר המבקרים הרב ביותר.

גם לא מזיק שמיין הייתה ונותרה ביתם של סופרים, משוררים, ציירים ואנשי תרבות אחרים שהתגאו בעובדת היותם מיינרים וביניהם סטיבן קינג, ג'ון פורד, רוברט אינדיאנה, ריצ'רד רוסו, מייקל שאבון, ג'ונתן לתם, דון מקלין, ג'יי ג'יי אברמס, ווינסלו הומר, אנדרו וג'יימי ווייאט, רוקוול קנט, אדוארד הופר ורבים אחרים.

מי שרוצה לקרוא לי בשמות גנאי ואינו יכול להתאפק, מוזמן לעשות כך. כתובת המייל שלי מופיעה בצמוד. מי שרוצה להאשים אותי בנטישת המערכה לפני שהגברת השמנה שרה, אהלן וסהלן, אף שלעניות דעתי הגברת השמנה שרה פעמיים ובשני קולות ופרקה את המעיק עליה. הייתי בן 50 כאשר הגרתי מארצי ושנה אחת בלבד לאחר מכן ספק אם הייתי מצליח לעמוד בתלאות המעבר ובקשיים שהיו כרוכים בו. עזבתי מדינה שבה חייתי רוב חיי הבוגרים אחרי שנתתי את כל מה שהיה עלי לתת על פי אמות המידה המחמירות ביותר.

איטלקים אינם כועסים על המהגרים לאמריקה. גם לא האירים. הקובנים מנשקים את אדמת פלורידה. המקסיקנים עמלים להביא את קרוביהם. אין כמו הישראלים החפצים במה שיש לאמריקה להציע ואין כמו הישראלים הבזים לאמריקה, להתנהלותה ולנשיאה הנבחר. מה שהכי מזעזע באותה הזדהות ישראלית חלקית עם אמריקה שנעה מהערצה עיוורת ללכי, לכי יא שרמוטה, היא תחושת ההתנשאות והאדנותיות.

כמי שנתן לישראל כשני שלישים מחייו לפחות, אני מאמין שבחירתי להוציא את ימיי במיין הנידחת והמתאימה לאישיותי, היא יותר מזכותי המולדת. היא חובתי. אם חושד מישהו בישראל שישראל תורמת אגורה שחוקה לכלכלתי, הו, כמה שהוא טועה. אמריקה היא רעיון, מקום ודרך חיים, ועבור אנשים רבים ברחבי העולם היא נותרה האתר הנכסף שאליו הם רוצים להגיע. לא מכיוון שהרחובות מצופים זהב, הם לא. אלא משום שבמדינות רבות - ומיין אחת הבולטות בהן - לא להיכנס לי לצלחת, לא לשאול אותי שאלות מיותרות ולהניח לי לנפשי עד כמה שאפשר - זו דרך חיים. וזה בדיוק מה שרציתי כל חיי. שלא יתבוננו בי בבוקר כמי שגנב את שנתו בלילה.