במהלך מבצע צוק איתן נמנע צה״ל מתקיפת מטרות בשל חשש לפגיעה אגבית באזרחים או במוסדות דת, דבר שכנראה הביא לאבדות בקרב חיילינו ומנע פגיעה קשה הרבה יותר במחבלי החמאס, ובפרט בראשי הארגון.
לכאורה מדובר בשמירה על כללי מוסר אנושי וחוק בינלאומי בסיסיים: האזרחים חפים מפשע, ואין לפגוע במחבלים אם הדבר כרוך בפגיעה בהם. מנהיגי חמאס ניצלו בכוונה תחילה פרשנות זו של מוסר וחוק והשתמשו באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי. בכך החמאס הצליח להקשות על צה״ל לממש את עיקרון ההבחנה, המחייב להבחין בין מטרות צבאיות - המותרות לתקיפה - לבין מטרות אזרחיות - האסורות לתקיפה. ברור שחמאס בניצולו את האוכלוסייה היה נושא במלוא האחריות לנפגעים שהיו נגרמים כתוצאה מתקיפה, שהייתה צריכה להיחשב כמידתית: הרי החלופה היא מתן יד חופשית לאויב, בלי כל יכולת תגובה - האזרח מקנה חסינות למחבל. אין זה מתקבל על הדעת, לא בהיבט המוסרי ולא בהיבט המשפטי.
הפרקליט הצבאי הראשי הצביע על כך שהתפיסה האוסרת תקיפת מטרות צבאיות שהוצבו בכוונה תחילה בלב האוכלוסייה האזרחית מהווה עיוות של כללי המשפט הבינלאומי, והשכיל להצביע על כך ש״דבר זה נכון לא רק עבור מדינת ישראל, אלא עבור כל מדינה נאורה המתמודדת עם ארגוני טרור״.
ואכן ארצות הברית, שהאשימה בצורה נוקבת את ישראל בירי לעבר בתי ספר של האו״ם בעזה, אף על פי שגם האו״ם הודה שאלה שימשו למחסני נשק, תחמושת ולעתים אף לאתרי ירי, מוצאת עצמה מנועה מתקיפת מפקדות המדינה האסלאמית, המנצלת גם היא אזרחים, ולעתים אף בני ערובה, כמגן אנושי מול תקיפות המערב. בכך סוללת ארצות הברית את הדרך להשתלטות המדינה האסלאמית וג׳בהת אל־נוסרה, זרוע של אל-קאעידה, על מרחבים גדולים במזרח התיכון, ולגרימת סבל נורא הרבה יותר של אזרחים, המוצאים להורג בצורה זוועתית.
גם במלחמות ישראל, דווקא הימנעות מתקיפת מטרות בשל הנזק האגבי שעלול היה להיגרם, הן במלחמת לבנון השנייה והן ברצועת עזה במבצע צוק איתן, הביאה לאסון הומניטרי. בשלב הראשון של הלחימה נאלץ צה״ל לגרום לפינוי אוכלוסייה מסיבי כדי למנוע פגיעה בה, ולאחר מכן נאלץ גם להרוס בתים רבים, שמהם פעלו מחבלים. כתוצאה מכך מאות אלפי בני אדם הפכו עד היום לפליטים ללא קורת גג.
יכולת שיקום הבתים המצומצמת של החיזבאללה והחמאס יצרה הרתעה והביאה את הארגונים האלה להעדיף רגיעה על פני המשך עימות, מחשש לתסיסה של האוכלוסייה שבלעדיה הם אינם יכולים לשרוד; לכאורה, מבחינת ישראל, מעז יצא מתוק.
אלא שכניסתם לגזרה של גורמים אלימים במיוחד כלפי אוכלוסייה סוררת, כמו המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה, שדוגלות שתיהן בהפעלת נשק לא קונבנציונלי ״מלוכלך״, עלולה להעמיד את ישראל מול דילמה: לתקוף יעדים גם אם התקיפה תביא בוודאות לנזק אגבי משמעותי, או לסבול פגיעות של נשק לא קונבנציונלי.
לכן כדאי מאוד שקברניטי המדינה וראשי הצבא יידרשו לסוגיה זו מבעוד מועד, ויאמצו פתרון שיבטיח ראשית כל את ביטחון אזרחי ישראל, הנושא שעליו הם אמונים ושעבורו הם מקבלים את משכורתם. הכנה מראש תאפשר תגובה יעילה כשנושא זה יהפוך אקטואלי, ותותיר בידינו זמן לפעילות דיפלומטית מקדימה שתכשיר את המדיניות שתיקבע.
בכל מקרה, אסור שהיוזמה תישאר בידי אויב חסר מעצורים, הרואה ביהודים מטרה להשמדה, בין שהם חיילים ובין שהם אזרחים.
הכותב הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר אסלאם ומחבר הספר "הג'יהאד בין הלכה למעשה"