1. על סף שנת ה-70 להיווסדה, החברה הישראלית, בייסורים קשים, עוברת תהליך עמוק ויסודי של הסדרה מחדש. מדובר בדיון משמעותי של חברה מתבגרת ומתפכחת, מודעת לזכויותיה ולמגבלותיה, המבקשת להביא לידי ביטוי הבשלה והיטמעות של 70 שנות קיבוץ גלויות בחבל ארץ קטן מאוד בתוך מזרח תיכון מחורפן.
 
מדובר בדיון ובהסדרה בסוגיות משמעותיות: פוליטיות, תרבותיות, כלכליות וחברתיות. בעיני הדבר משול לסוג של לידה מחדש של החברה, המתבצעת בדרך שאותה אפשר להשוות לנשל הנחש: פעולה מולדת והכרחית להישרדותו של החי, אך מלווה בייסורי תופת. כך אנחנו.
 
מה שמכנים כאן "מלחמת התרבות" הוא חלק קטן מהתהליך הזה, שעלול (או עשוי) להימשך חודשים עד שנים. אל לנו להיבהל מהתהליך - הוא חשוב והוא הכרחי. הוא עוסק בהגדרות של החלוקה השוויונית של משאבי המדינה בעניין הון ושלטון, ביוקר דיור ומחיה, בגביית מס אמת, בחלוקת קרקעות, בתשלום תמלוגים ובשינוי הדמוקרטיה וגבולותיה.
 

לא הופתעתי מדבריו של עודד קוטלר השבוע. אני מבין היטב את התחושה שלו ש"גונבים לנו את המדינה", שבא מישהו ו"מזיז לו את הגבינה", כשהשלטון הנבחר הגיע להישגים פוליטיים בלי להזדקק לכנס אמנים או לתמיכת הקולנוע, התיאטרון ואמני הבמה. זה לא היה כך בעבר.
 
התופעה מוכרת לי היטב. לפני כמה שנים פעלתי לצד שר ביטחון מהליכוד שהחליט למנות לתפקיד הרמטכ"ל את הצנחן שאול מופז ולא את הצנחן מתן וילנאי. בלי להיכנס שוב לוויכוח אם צדק או לא (שניהם אנשים טובים וראויים), נדהמתי כשקראתי אז כתבת שער ענקית ב"הארץ" , שבה מתארים "ותיקי הצנחנים" את תחושתם כי שר הביטחון "גונב להם את המדינה שאותה בנו ושעליה הגנו". כך טענו. בחיי. רוב העיתונאים והפרשנים כתבו שאסור לתת לשר הביטחון לקבוע מי יהיה הרמטכ׳׳ל ושזה לא עסק פרטי שלו , כרוצים לומר: לא רק שיש לנו שר ביטחון כורדי - הוא גם רוצה למנות רמטכ"ל פרסי. עד כאן. רק עיתונאי אחד, אמנון דנקנר ז"ל, הבחין בחדות בתהליך והתריע מפניו.
 
כעת זה בוטה יותר ורשמי יותר. השמאל המסורתי מבקש להגן על "נחלותיו", הוא רוצה לומר למירי רגב משהו כמו: "אמנות, קולנוע, תיאטרון, מחול ואופרה - זה אנחנו. הקהל שלך נמצא בכדורגל. לכי לשם, הניחי לנו". ומשום מה הם לא מבינים למה לפתע התקשורת כבר לא כולה איתם. מה קרה לערוץ 2 ול׳׳ידיעות אחרונות", וכיצד אפילו בוז'י הרצוג, שלי יחימוביץ' ואלדד יניב מגנים את דברי קוטלר?
 
לדעתם, "משהו כאן השתבש", ולדעתי, אנחנו בעיצומו של תהליך בריא, כואב והכרחי. אנחנו מצויים בסוף עידן הפטרונות. לאט-לאט יבינו הקיצוניים שבדוברי האמנים והתרבות שהבמה הישנה שלהם הולכת ונהיית קטנה, ושצו השעה הוא הפנמה והתחברות. נכון ששרת התרבות היא "חיית במה" מסוג חדש. נכון שגם אם היא צודקת בדבריה, היא עדיין חלשה ב"מלצרות" של דעותיה. בסך הכל היא רוצה "עולם חדש עד יסוד נחריבה", למרוד, ממש כמוכם, נגד הדור הגלותי שקדם לכם.
 
אני מעריך שרגב תהיה שרה טובה, יעילה, נאמנה למשרד ולתרבות וכמובן צבעונית מאוד ומתוקשרת מאוד. בסך הכל כבר שנים רבות שענייני תרבות לא פתחו מהדורות בטלוויזיה ועמודי שער יום אחר יום. אנחנו עדיין בשלב "שכר הלימוד" שכולנו משלמים. חברים יקרים, התהליך הזה מלמד על בגרותה ועל חוסנה של החברה הישראלית. אנחנו מצויים במעין ניתוח לב פתוח. אני בטוח שנצא ממנו בריאים, מחוזקים ואפילו מלוכדים ומכבדים את האחר הפוליטי, התרבותי, העדתי והדתי. כבר אמר הרבי ישראל מסלנט "כשנר דולק - אפשר לתקן הכל". והנר כאן דולק. ועוד איך דולק.

2. בעוד מפכ"ל המשטרה היוצא, רנ"צ יוחנן דנינו, מתנבא בראיון סיכום ל"גלובס" על כך שבתוך עשר שנים יקום במשטרה אגף סייבר, הכריז השבוע הרמטכ"ל גדי איזנקוט על הקמת זרוע סייבר במטה הכללי של צה"ל. זוהי בשורה טכנולוגית, מודיעינית ומבצעית חשובה למדינת ישראל, לקהילות המודיעין, לתעשייה וליעדי הייצוא שלה בתחום רגיש וחשוב זה.
 
החלטת איזנקוט מורכבת לביצוע שכן מדובר בזרוע חדשה שתצטרך לקבל לתוכה יחידות שלמות ויוקרתיות מאגפי התקשוב והמודיעין, מחיל האוויר ואולי גם מאגף המבצעים. ההחלטה חשובה, אולם שמתי לב לדבר אחר לגמרי, שמעיד אולי על אישיותו של איזנקוט ועל יכולותיו: שינויים מבניים בצה"ל עומדים בדרך כלל לפתחם של רמטכ׳׳לים שמרנים שאולצו על ידי שר ביטחון לקבל החלטות. כך למשל, הקמת מפקדת חילות השדה (מפח"ש) או בשמה הנוכחי "זרוע היבשה", הייתה החלטה של שר הביטחון משה ארנס, שנתקל בסירובם של כלל מפקדי צה"ל. רק משה לוי שנענה לאתגר, מונה לרמטכ"ל ויישם אותו. כך קרה גם בהקמת פיקוד העורף: ארנס כפה זאת על הרמטכ"ל אהוד ברק, וכנ"ל לגבי הקמת להק המסוקים בחיל האוויר.
 
איזנקוט פועל אחרת. הוא אינו חושש משינויים, לא מפחד מעימותים עם ראש אמ"ן, עם ראש אגף התקשוב ועם אחרים. יש כאן בשורה חשובה לקראת האתגרים הגדולים הצפויים לו בקדנציה בתחומי התקציב והשינויים במבנה הצבא.
3. איתי בן חורין הוא עמית למקצוע, יועץ מוכשר לאסטרטגיה ולתקשורת, ובימים אלה ספרו ״הקרב על השירות״ יוצא לאור בהוצאת כנרת זמורה־ביתן, ובו סיפורו של המאבק שניהל במשך שנים רבות עם חבריו לגיוס החרדים לצה"ל. ספר המתאר מסע בקרביים של החברה הישראלית, של הפוליטיקה, של התקשורת (המתוארות מהזוויות הפחות מוכרות שלהן) ושל צעירים ישראלים (תמימים למדי) שהחליטו לעשות במקום לקטר ולא נתנו מקום לייאוש.
 
בן חורין, ממקימי תנועת ההתעוררות והפורום לשוויון בנטל, מתאר את רגעי המשבר והתקווה, את התחבולות הפוליטיות ואת תרבות הספינים. הספר עורך לקוראיו היכרות עם דרכי החשיבה של פוליטיקאים, המוכרות בדרך כלל רק ליועציהם ולקומץ מקורבים: כך למשל, כל מפלגה וכל פוליטיקאי (כמעט) גם בקואליציה וגם באופוזיציה יבקש לנהל מדיניות מהפוזיציה שלו, אך תמיד יחשוב גם על "היום שאחרי" שבו יזדקק לחרדים לקואליציה או לקומבינה כזו או אחרת.
 
בן חורין, שמשרדו (עם טל אלכסנדרוביץ) ייעץ בבחירות הקודמות לעבודה בראשות יחימוביץ', מתאר את הלחץ שהפעילה עליו לחדול ממאבקו, בטענה ש"כל יום פעילות שלך מוריד לנו מנדט". הוא מספר כי לא נכנע ללחץ של יחימוביץ', שבסופו של דבר העריכה אותו דווקא בגלל דבקותו במשימה.
 
הספר יוצא לאור כשבצה"ל כבר גדוד שלישי של חרדים (שניים סדיר ואחד במילואים) ועוד מאות ואלפים מתגייסים בשקט לחילות האוויר, העורף, התקשוב, הים והמודיעין. בעוד הפוליטיקאים מתווכחים על סוגי הענישה, על הגזירות ועל משתמטים, המציאות עושה את שלה. אני מאמין בעידוד המשרתים על ידי תגמולם והוקרתם, ובטוח שזה יעבוד - ואפילו יותר במגזר החרדי. לא בזבנג וגמרנו.
 
4. אני מציע להנהגת סיעת מרצ לבחון שוב את הצעת החוק שלה לסימון מוצרים המיוצרים מעבר לקו הירוק ולחזור בה. המאבק בכיבוש לגיטימי, אולם קריאה לחרם, לא. בכלל, יהודים לא צריכים לסמן כלום על כלום. נדמה לי שגם יעקב חזן וגם מאיר יערי, גם שולה אלוני וגם ויקטור שם־טוב, גם חייקה גרוסמן וגם אמנון רובינשטיין, גם חיים אורון וגם אבשלום וילן - כולם ממקימי ומראשי המפלגות שמהן מרצ מורכבת כיום - לא היו נותנים לכך את ידם. חבל.