1.
במהלך השבוע האחרון אספתי כהרגלי קטעי עיתונות מעצבנים, כתבתי על פתקים כל מיני דברים שהרגיזו אותי ותכננתי לכתוב טור שכולו אש ולבה רותחת על כל מיני גורמי ממשל, אישים פוליטיים, ח״ככים, שרים ושאר מרעין בישין שעושים את חיינו בארץ הקודש לפחות ופחות נעימים.
או כמו שהגדירה את זה ידידתי א', אחות בכירה בבית חולים המטפלת בחולי סרטן: ״אני מתמודדת עם הקשיים של טיפול בחולים ובני משפחותיהם - אני לא מצליחה להתמודד עם מה שקורה בארץ והתחלתי לעשות הכנות לעזוב, אני לא יכולה יותר״. היא דמעה כשאמרה את זה, גם אני דמעתי מבפנים, כי אני יודע איזו פטריוטית היא, ואם היא אומרת דבר כזה, אז כנראה שבאמת המצב בקקט.
את התוכניות שלי לכתוב טור קטלני הרסה קשישה תימנייה שעמדה שעונה על גדר האבן ברחוב ויצמן 32 בתל אביב, המקום שבו היה תיאטרון בית לסין, מרחק 20 מטרים מכיכר המדינה. על הגדר היא הניחה צנצנת זכוכית גדולה מאוד ובתוכה שקדים קלויים, בידה החזיקה שקית חומה עם שקדים והציעה אותה למכירה בקול חלש ובפנים מבוישות: ״רק 20 שקלים״, אמרה.
למרות החום הכבד היא הייתה לבושה בבגדים ״של פעם״ מכוסה מכף רגל ועד ראש. עמדתי מהצד והבטתי עליה, אנשים עברו חלפו, ואיש לא עצר לקנות. הראש שלי עף 50 שנה אחורה לשנות ה־60, ליום חורפי במיוחד, שבו ישבנו בקפה ״כסית״ בשעת אחר צהריים. התחילה החשיכה, ליד השולחן היו בוסתנאי ״בוסי״ סחה, דוד ״הזקן״, אמנון מגורי כהן, גזי חקק, אילן אושרוב, אלי ״הג׳ינג׳י״ גולדברג ועוד כמה צדיקים שבארכיוני המשטרה המצהיבים יש תיעוד על ״מעשי צדקה וחסד״, שהכניסו חלק מהם לשנים ארוכות בבתי סוהר בכמויות שיכולות למלא עשרות ספרים באנציקלופדיה של הפשע בישראל.
בוסי היה מוגדר באותה תקופה בתואר הלא מחמיא ״מלך העולם התחתון״. הגבר המוצק שנחשב לבעל כוחות פיזיים לא נורמליים היה נוהג להמר על זה שהוא ייתן ראשייה לחמור, והחמור יתבזבז ויהפוך לז״ל. יש אנשים שמוכנים להישבע שראו אותו מרוויח בהימור שכזה ובעוד סוגי הימורים שונים ומשונים שבהם הפעיל את כוחו הפיזי ועשה דברים שבן תמותה רגיל לא מסוגל להעלות על דעתו. אני מביט על הקשישה עם השקדים, שאגלי זיעה נוטפים על פניה, ונזכר איך באותו יום חורפי נכנסה מהרחוב ל״כסית״ קשישה תימנייה, נוטפת מים מהגשם ובידה צנצנת זכוכית גדולה עם שקדים קלויים והציעה בקול רועד את מרכולתה. אם איני טועה, היא ביקשה שתי לירות על שקיק שקדים. כשבוסי הבחין בה, הוא קם וחיבק אותה, ״למה את מסתובבת בגשם ברחוב? את תהיי חולה, תראי איך את רטובה״. זה המקום לציין שמן המפורסמות הוא שבאותה תקופה בוסי היה ידוע באהבתו הרבה לאמו, ואנשים שבלהט ויכוח זה או אחר אמרו לו את הקללה השגרתית ״כוס אמק״, מצאו את עצמם מכוסחים ברמה שהצריכה פינוי שלהם לחדר מיון לצורך שיפוצים.
״צריך להתפרנס״, אמרה האישה בקול רועד, ״בעלי חולה ויש ילדים להאכיל, והמצב לא טוב״. מי שנכח במקום לא ישכח לעולם איך בוסי שלף חבילת שטרות מהכיס ובטון מצווה דרש מכל יושבי השולחן להוציא את הסטיפה שיש להם בכיס וקילף כמה שטרות מכל אחד. הוא לקח מידיה את צנצנת השקדים והניח על השולחן, חיבק את הקשישה שדחפה את חבילת השטרות לחזייתה והוביל אותה לכיוון הרחוב, תוך שהוא מצווה על ג׳קי המלצר לעצור מונית. הקשישה הביטה על השולחן, ״מה עם הצנצנת?״, שאלה. כל השולחן צחק, ״תקני עשר צנצנות בכסף שקיבלת, בואי, אמא׳לה, תסעי הביתה״. ג׳קי עצר מונית, בוסי הכניס אותה בעדינות למושב האחורי ונישק אותה, ״תהיי בריאה, אמא׳לה״, אמר. את האירוע הזה, אני רואה ושומע כל מילה בו מטווח אפס. התימני השרירי משכונת שעריים, שלא כל כך אהב שאני עומד לידו ורואה את ההתפרצות הרגשית שלו, בעט בי ואמר ״יאללה יאללה, תחזור לשולחן, יא אשכנזיפט".
אף על פי שאיני שייך לאגודת הביישנים, אני קצת מתבייש כשאני ניגש ורוכן לעבר מוכרת השקדים הקשישה ושואל ״כמה כל הצנצנת?״. היא מביטה אלי בתימהון, ובמבטא תימני (שאני מאוד אוהב) אומרת לי: ״לא יודעת, זה שקית שקית עד שנגמר, אם נגמר״. אני מתבלבל, עושה חישוב וזורק לה ״אפשר הכל ב־200?״, עכשיו היא מתבלבלת. ״200, 200״, היא מחשבת לעצמה, ״250?״, היא שואלת. אני צוחק ונותן לה 250, ואז, נשבע לכם, כמו באותו קטע לפני 50 שנה, היא שואלת אותי: ״ומה עם הצנצנת?״.
2.
את בוסי הכרתי כשהייתי נער שהחל את דרכו העיתונאית בעיתון ״חדשות ספורט״. יום אחד הודיעו לי שקבוצת כתבים וצלמים נוסעת להתמודד במשחק כדורסל עם נבחרת כלא רמלה, ושאלו אותי אם אני מעוניין. עניתי בחיוב.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי בבית סוהר. כלא רמלה נחשב לכלא הקשה ביותר, וישבו בו אסירים מסוכנים מכל הסוגים והמינים. יש משהו משתק בכניסה למסדרונות הכלא - פתיחת הדלתות על ידי הסוהרים שהובילו אותנו וסגירתן אחרינו, הסורגים בכל מקום, הקריאות לעברנו כשחלפנו על פני אסירים בדרכנו אל מגרש הכדורסל הקטן שבין חומות הכלא. אם חשבתם שרק בסרטים צועקים אסירים ל״בשר לבן״ מה יעשו לו אם ייפול לידיהם, אז זה לא רק בסרטים. הלב צנח לי לתחתונים מהקריאות, שכללו תיאורי מין בוטים, שגרמו לי לקלל את הרגע שבו הסכמתי להשתתף במשחק.
בחדר הלבשה מאולתר החלפנו בגדים לבגדי ספורט, וקצין הכלא הציג בפנינו את ראש קבוצת הכלא, בוסתנאי ״בוסי״ סחה. בוסי הרגיע אותנו, הוא ראה שאני הכי צעיר, וכנראה גם הכי מבוהל, וחיבק אותי, ״אל תדאג, אני אשתיק אותם״, אמר לי. קהל האסירים קיבל אותנו בקריאות לא הכי נעימות, אבל אז ראיתי את בוסי הגדול צועק צעקה שהשתיקה את כולם: ״מי שילכלך יהיה לו חשבון איתי״, הודיע המלך, והקהל השתתק.
מולנו עלתה חמישייה שכללה את ״האדם השלישי״ (אברהם זיידנברג שהחליף את שמו לאחר שהשתחרר מהכלא לאברי אלעד), גבר גבה קומה שישב ב״איקסים״ (תאים מבודדים של עבריינים ביטחוניים) ומי ש״כיכב״ בפרשת העסק הביש במצרים, יורם לנדסברגר, בוסי, קצין צה״ל שירה במאהב של אשתו וניסים ערוסי פורץ-שודד מסוכן שברח פעמיים מהכלא והעמיד את המדינה על הרגליים. אני לא זוכר כמה הפסדנו, אבל אני זוכר ש״האדם השלישי״ עשה לי פאוול גס במכוון, ומתוך אינסטינקט בעטתי לו ברגל, מה שגרם לתשואות סוערות ובהמשך לאחר המשחק למילות שבח מבוסי, שהוא והאסירים האחרים לא אהבו את הנבעט. בוסי ישב על הריגה, כשהשתחרר הוא הגיע יום אחד ל״כסית״, שם נהגתי לשרוץ והפכנו חברים. את מסיבת השחרור שלו עשה במסעדה-מועדון ״אריאנה״, הוא הזמין אותי לבוא והציג אותי בפני חבריו מהעולם התחתון כמי שכיסח בכלא את ה״אדם השלישי״. כבוד.
במסיבה היו טונות אלכוהול וחתיכות שתפסו עלי פטרונות בחיבוקים ומזמוזים, תוך שהן מציינות ״אל תתבייש, ילד, תהיה גבר״. באיזה שלב יצאה החבורה למזח של נמל יפו, שם מישהו שבר בקבוק גולדסטאר, אחרים הכינו במקצועיות פילטר ומילאו את צוואר הבקבוק בחשיש וטבק. בוסי נתן לי את הכבוד לקחת את השאכטה הראשונה בחיי, ״תסחוב תסחוב״, האיץ בי. רציתי להיות תותח והבאתי וואחד שאיבה, וחשבתי שעוד שנייה אני נחנק ומת, השתעלתי דקות ארוכות לקול צחוקם של הנוכחים. נכנסתי לחבורה.
בוסי התחתן עם מלכת חיי הלילה של חיפה, נעמי אדווה. תושבת בת גלים, יפהפייה בעלת גוף חטוב שלא עשתה חשבון לאף אחד בעולם, כולל לבוסי, מה שגרם לשניהם לא פעם ללכת מכות רצח. נעמי הייתה צוללנית, דוגמנית, מארגנת מסיבות, אשת חברה, טיפוס שלא מוצאים כמותו היום. לחתונתם בבית הוריה הגיעו בעיקר חברים. הוריה של נעמי קצת חששו מלהזמין לאירוע קרובים, הם לא התלהבו במיוחד מהחתן. בבית שהיה מלא בחיות - כלבים, קופים, חתולים, תוכים - חיכו כולם לחתן השמחה. החתן הגיע והביא לזוגתו מתנה מפתיעה, שאיתה נכנס לדירה וגרם לכולם להתגלגל מצחוק, מתנת החתונה שלו הייתה חמור קטן שקושט לכבוד האירוע.
במהלך השנים נעמי הסתבכה בפלילים, ובוסי נרצח באילת על ידי עובד שלו, מוריס פילוס, על רקע רומנטי.
את אחרית ימיה בילתה נעמי בחברת החיות שלהן דאגה. מדי פעם הייתה מצלצלת אלי, מבקשת כסף כדי שתוכל לקנות להן אוכל. כשהיה לי הייתי מעביר לה.
יום אחד צלצל אלי גבר שלא הכרתי ואמר שהוא רוצה להביא לי חבילה, ״ממי?״, שאלתי, ״מנעמי אדווה״, השיב. ״איזו חבילה?״, שאלתי, הבחור בקול חנוק אמר: ״נעמי מתה לבד, רק שלושה אנשים היו בלוויה. חיפשנו ברחוב אנשים למניין, אני נהג מונית והייתי מסיע אותה, יושב מדבר איתה, כי היא הייתה לבד. כולם נטשו אותה. היא השאירה שקיות עם תמונות ומכתבים, ובגלל שדיברה עליך הרבה, חשבתי שאולי כדאי שאביא לך אותם״. בחבילה שהביא היו כמה תמונות, בבולטות שבהן הופיעה נעמי עם בוסי בימים הטובים, ונעמי עם הרקדן הנודע נורייב, שהבילויים שלהם צולמו ותועדו בעיתונות המקומית והבינלאומית.
הייתי חייב ללכת עד הסוף עם הקטע של בוסי והתימנייה הקשישה. הזמנתי לה מונית ושילמתי 150 שקל כדי שייקח אותה לראש העין. שתי דקות אחרי זה, כשאני עם הצנצנת ביד, ניגש אלי אחד ממחוסרי הבית שנמצא במאהל מול תחנת הרכבת צפון, ״בחייאת, זהבי, תביא כמה לירות, אין לי מה לאכול״. לקחתי לעצמי כמה שקדים מהצנצנת ונתתי לו אותה, ״תחזיר לי בהזדמנות את הצנצנת״, זרקתי לו. הוא הביט עלי וחשב שהתחרפנתי.