אני מזדהה עם מחאת ההורים. הם אינם האויבים של מערכת החינוך, האחראית לחינוך ילדיהם. צריך להקשיב להם. צריך להפוך אותם לשותפים. אלא שהמחאה צריכה להתמקד בשינוי מהותי יותר, לא רק בנושא הצפיפות בכיתות. מאבק ההורים לא אמור לעסוק במעבר מכיתה של 32 תלמידים ל-40 תלמידים.
הם צריכים להילחם עבור שינוי הרבה יותר גדול. אי אפשר להקל ראש במה שעובר על ילד במאה ה-21, הנמצא במוסד שנבנה עבור ילדי פועלים מהמאה ה-19. שש שעות לפחות בכל יום, שישה ימים בשבוע, הוא אמור לשבת בכיסא ליד שולחן ולהקשיב בשקט, כאשר המורים שלו ״מכסים חומר״. כשילדים מתחילים לדבר, אומרים להם שזה מפריע. המערכת לא מעודדת יצירתיות ועשייה אלא פסיביות. כשהם ״מפריעים״, אומרים שיש להם הפרעת קשב וממכרים אותם לריטלין.
דרוש שינוי עמוק הרבה יותר. העניין הוא לא רק בגודל הכיתות והצפיפות בהן.
צריך לשנות את מבנה הלימודים ולגוון את ארגונם במרחב: כל מורה יפגוש פחות תלמידים בכל שבוע, כל תלמיד יפגוש פחות מורים. ייווצרו קשרים אישיים ואמון הדדי. הלימוד ייעשה לפעמים בכיתות של 100 תלמידים, לעיתים בצמדים, לעיתים בכיתה של עשרה. גם למידה עצמית בספרייה, מחוץ לכיתה ולבית הספר.
ברור שקשה לשנות את המערכת באופן יסודי, מכל מיני סיבות, לאו דווקא תקציביות. התקציבים קיימים, הבעיה היא אופן חלוקתם. דרוש תקצוב דיפרנציאלי. משרד החינוך צריך להציג מדיניות חדשה. לתת יותר לרשויות שמתקשות, לבתי ספר בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. אני בטוחה שאם שר החינוך יקבל את תמיכת ראש הממשלה ויגלה נחישות, הוא יוכל להתניע תהליך שיביא שינוי. חייבים להתמקד בתהליך משמעותי יותר ממחאת הסרדינים.
הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית לחינוך אורנים.