מוצ׳וס גרסיאס, את ספרדייה? רואים עלייך בעיניים״, אמר לי שועה הטברייני. הוא עמד לא רחוק מקבר רבי מאיר בעל הנס והוציא מאנשים עין רעה. "את בסדר, את", הוא אישר. ואני שתמיד מפחדת כשאומרים לי את המשפט הזה, חיכיתי לפאנץ' שעוד יגיע. והוא אכן הגיע. "נשואה? ילדים? אין לך כלום? מה יהיה, את מפחידה אותם, חכמה מדי". הוא המשיך למלמל משהו בספרדית בסיסית, ואני חייכתי וטמנתי את ראשי בפייסבוק. איזה מזל שהטלפונים החכמים מספקים לנו הסחת דעת מהירה במצבי לחץ ומבוכה. אלא שמשועה אי אפשר להתחמק, ולא חלפה דקה ומצאתי את עצמי זורקת אל תוך תנור אש רסיסי מתכות וזרדים, ומיד אחר כך אוחזת בחוזקה מנעול עטוף בנייר כרומו של מגזיני נשים. מדור טיפוח ולייף סטייל, לא פחות. מעניין איזה מדור גברים מקבלים, תהיתי, אבל בלב. שועה אסר עלי לדבר.
 
"תזרקי לים מהר את מה שנתתי לך, ותפסיקי לשאול שאלות ולדבר כל הזמן", הוא הפציר ואני שתקתי. עמד־ תי בצד וחיכיתי בשקט לרפי, מדריך הטיולים, שיספר לי צ'יזבטים מהתקופה הרומית. בסך הכל הגעתי לסוף שבוע של כתיבה ושקט אל מול הכנרת שאני כל כך אוהבת. אם יש לי זיכרונות טובים מתקופת גיל ההתבגרות, הם מרוכזים בטבריה, שהייתה פעם עיר המפלט בכל קיץ. בואי ניסע, אמרה לי חברה, ואני מיד הסכמתי. אלא שגם רפי, שבעצמו תהה לאורך כל הנסיעה איך זה ש"עוד לא תפס אותך מישהו", ניצל את האמבוש שעשו עלי, ושכנע את שועה לשכנע אותי להביא בנים זכרים, ולומר אמן גם במקומות שאני לא מסכימה איתם.

אחר כך חלף במקום עובר אורח וביקש ממנו ברכה, ושועה היה מקסים ובירך אותו, אף על פי שהאיש היה מאוד ספציפי בברכה שרצה. כל כך ספציפי עד שהוא ממש התעקש על הברכה הבאה: "שכל הפומפות שלי יעבדו כמו שצריך עד מאה ועשרים". רק אני צחקתי ואחר כך הצטערתי על זה, ורפי הסביר לי שהנה דוגמה נהדרת הממחישה את השוני בין בעלי חיים לבני אדם. "פלצבו עובד רק על בני אדם, את מבינה?", אז מה אכפת לך, ומה זה בעצם משנה?
 
והוא צודק. מה זה בעצם משנה? בדיוק נזכרתי שפעם יצאתי עם בחור שתפס אותי מטהרת את הבית מאנרגיות שליליות על ידי פעמונים סיניים, וזרק אותי למחרת כי זה היה לו "מוזר מדי". "את מבינה מה הבעיה שלך?", אמר לי שועה, "שאת מפחדת. אנרגיות שליליות שייכות רק לאנשים פחדנים ולטיפשים שיצאת איתם". ניסיתי להגן, ולומר שדווקא, למזלי הרב, יצאתי עם בחורים מקסימים, אך שתקתי. משהו בכנרת משמאלי, בריח של הקפה השחור מימיני ובשועה שהתעקש ש"אנחנו הגברים בסך הכל נשמות עדינות", סימן לי לשתוק וגרם לי להרגיש שהשד לא כל כך נורא. אז מה, מה כבר יקרה? למה אני כזאת אנטי.

וגם שועה, שלרגע הרפה מלשכנע אותי שאני זקוקה לבנים זכרים ולחתן כשר למהדרין, ניסה להסביר: "תביני, אישה היא כמו מקדש, את צריכה למצוא גבר שיידע לשמור עלייך. וגם חייבת להפסיק להפחיד אותם עם הידע שלך". אחר כך עובר האורח, זה עם הפומפות, שמע את השיחה ואישר: "אנחנו רגישים. בבית אני כמו כבשה, שה תמים, רק הצינור עובד, ברוך השם".
 

"אז גירשת ממני את השדים?", שאלתי את שועה בהומור אחרי שתם הטקס, ורפי התעקש שלא יהיו עלי שדים כל עוד לא אאמין בהם. "תזכרי מה שאמרתי לך, הכל בראש". ואני, שנוטה בדרך כלל לזרום עם אקסיומות, עמדתי מול האגם היפה עם הקו האדום והבטתי אל עבר הרי הגולן. בדיוק אפליקציית צבע אדום התריעה שהייתה אזעקה באשקלון. "גם כן, דאע"ש", נשמע קול ברקע שהחזיר אותי מיד למציאות. ואז זרקתי את המנעול עטוף בנייר הכרומו, עם מדור הלייף סטייל, אל תוך הכנרת בדיוק כמו ששועה אמר, ובלי לשאול יותר מדי שאלות. בחיי ששועה כישף אותי, לא היו לי מילים. וזה בדיוק הזכיר לי את הסי¬פור על שתי הצועניות בשוק בסביליה, שתפסו אותי אחת מכל צד, וצעקו "פוזסיון, פוזסיון", דהיינו דיבוק, לא לפני שהעבירו עלי כוס עם זרדים מיובשים שעולים באש, וגרמו לי מרוב אימה לשתוק במשך יומיים.
 
על החוף אל מול כנרת, ישבנו לנו שתי בנות, רפי אחד ושאריות של זרדים בידיים. "פלצבו, פלצבו", אמרתי לרפי, "אבל אני חושבת שלקיתי בסינדרום הטברייני. אני באמת מרגישה שזרקתי לים קצת זבל שהצטבר בי בתקופה האחרונה". ואז רפי הביט עלי שטה על ענני האופוריה ואמר: "עזבי שטויות, תביאי כבר בנים זכרים והכל יהיה בסדר".