אינסטינקט קרביים אומר כל הכבוד לאמנים שיצאו חוצץ נגד שרת התרבות; הראש אומר fuck them. לרגע נדלק שם ניצוץ מחאה ומיד כבה. כמו שכבתה המחאה החברתית, כמו שכבתה מחאת המילואימניקים, כמו שכבתה מחאת הצרכנים, כמו שכבתה כל מחאה שאין בתשתיתה השקפת עולם מוצקה ונכונות של קהילה ללכת עד הסוף, כולל מחירים אישיים.
מה שקרה היה תיאטרון מושלם או משחק מכור. האמנים המורדים נאבקו כביכול נגד צנזורה אמנותית שלא קיימת ובעצם רצו את הכסף. פה ושם היו ניסיונות להפיח מהניצוץ הזה איזו תבערה קטנה שתשרוף כמה בובות וודו. כמו נאום הקמעות של יאיר גרבוז, בניסיון לבנות מחאה שהיא גם מנומקת וגם פורקת זעם. זה נגמר כשגרבוז דפק בביתו, בפיקוח משגיח כשרות, מזוזה כשרה למהדרין; היה גם סוג פרפור עוויתי עם נאום השוקולדים של ענת וקסמן על "אלה שצועקים 'רק ביבי', הוא אומר להם ערבים והם יוצאים מהחורים" - וזה נגמר בבכי, של וקסמן, בראיון לרינה מצליח: "די, תעזבו אותי... אני מתנצלת... אני מבית ימני... זה יצא עקום... נוצלתי".
הקינוח שלפני דעיכת מחאת האמנים היה נאום הבהמות של קוטלר. זה החל בקרשנדו והסתיים בדרדל'ה של פיוס. קוטלר, אגב, הציל את כבודו בכך שנמנע מן הצילום המשותף ולא חזר בו מטיעוניו כלפי העדר גם ללא הבהמות.
מלבד הסערה הרגעית של השרה הרגעית מתנהלת כיום בישראל מלחמה בין אורח החיים המערבי, המגולם בין השאר בתרבות ובאמנות ה"מקובלת", מול מלחמת אורח החיים היהודי־דתי כפי שהוא מגולם בפוליטיקה הישראלית. זו המלחמה שתקבע את פרצופה ואת זהותה של החברה במדינת ישראל. בשלב הזה של הקרב, הדת והפילגש ה"מסורתית" שלה כובשות את השטחים והתודעה ונאחזות בהם. התרבות והאמנות, כחלק מצבא השמאל, מפסידות דונם אחר דונם. הגרעין של הקרב הוא היחס לאחר. ערבי. גוי. שמאלן ועוד כל מי שלא משלנו.
הדנ"א של האמנות הוא הומניזם, כלומר, האחר זה אתה. ככה יצא במהלך התפתחות החברה האנושית. אולי בגלל הצורך של האמן להתרכז במשהו שאינו חיי יומיום ואיננו עסקנות פוליטית, צבאית או כלכלית - תחומים שבהם התחרות מחייבת עיגול פינות כוחני לטובת קידום. נכון שבמסגרת החופש האמנותי יש לא מעט אמנים המגויסים למטרות פוליטיות מתועבות, ועדיין המילייה שקובע מהי אמנות הוא הומניסטי ביסודו.
הפינאלה וההדרן
אישית, אין לי עניין לא באמנות ולא בדת. גם זו וגם זו הן מוסדות שעבר זמנם, והן מתפוגגות מן העולם של ימינו בדרכן ובזמנן שלהן. עדיין יש להן תשתית חברתית מוצקה של נוסטלגיה, כלכלה, ארגון, מסורת. פה ושם יש פריחה, אפילו מטורפת, של אופנה תרבותית או קנאות דתית, אבל זהו עולם משתנה במהירות (כל חברה בזמנה), ושני הדינוזאורים הגדולים של העולם אינם מסוגלים לספק תשובות של ממש, כפי שסיפקו בעבר.
הדת נשענת על חברותא וטקס כתחליף לחיפוש אחר משמעות, ומרבית האמנות היא בעצם סוג של בידור. את האינפורמציה, התובנות והחוויות אנחנו נושמים מן האוויר שמייתר את האמנות המסורתית. מי צריך את שייקספיר כאשר דרמות וטרגדיות מוזרקות בשידור חי היישר לווריד. אין שום שחקן שיישא מונולוג שייקספירי שיגיע לקרסוליהם של ג'ון סטיוארט, ג'ון אוליבר או ביל מאהר, הנושאים מונולוגים כאילו קומיים, אבל מחדדים חץ פוליטי שפוגע ביעילות גדולה יותר מכל פוליטיקאי. "ארץ נהדרת" היא בידור נטו, שהשפעתו אפסית, וכל השאר פעלולי חיקוי ונפיחות משפחתיות של יצפאנים וקטורזות.
עם ישראל התעטף בשמיכה עבה של אמונה, קהות והדחקה כמעט קטטונית. זהו ציבור שהוא עיוור למה שקורה מול עיניו וחירש למה שהוא שומע על המתחולל מעבר לפינה, ושוועת האמנים היא עוד אייטם בדרך לאנטליה. האמנות המקובלת שעוסקת ישירות באורחות חיים כמו ספרות ותיאטרון אפילו לא מדגדגת אותו. מירי רגב היא לא תאונה. האמנות היא התאונה. רגב רק הוסיפה צבע, כלומר דם. היא לא הסתפקה בכך שבמגרשי הכדורגל, בייחוד בזה של בית"ר ירושלים, יקבלו אותה כמו מלכה, אלא הרימה להנחתה בנאום השאלטר, שהיה הקטליזטור למהומה. פגישות הפיוס היו הפינאלה וההדרן.
מייצגת ממשלה שמנהלת מדיניות של עוול מתמשך, מירי רגב. צילום: אבשלום ששוני
הסיבה? מלחמת האמנים על תקציבים היא עניין סקטוריאלי, כמו כל מלחמה סקטוריאלית על כסף. לטעמי, אמנות אמורה להיות עניין של שוק חופשי. אם אתה טוב, צא לכיכר העיר, תציג את מרכולתך ותאסוף בכובע או בקופה את תגובות הקהל. אם הציבור לא קונה, אז או שאתה לא מוכשר או שהציבור לא בשל או מוכשר, או סתם בהמות. בעולם של היום הרעיון של לחנך את הקהל באמצעות סבסוד הוא מגוחך. זה קורה בעולם מסיבות של יוקרה, לא חינוך.
בישראל אין "אמנות" שמסוגלת להתמודד עם שטיפת המוח של ממסד ציני שמסבסד את התעמולה (חינוך) שלו במיליארדים. רגב מייצגת את המציאות, קוטלר את שייקספיר (תזכירו לי כמה קולות יש לשייקספיר?). לצעוק בעד צדק במחזה של שייקספיר זו דרך מתוחכמת להביע רגשות בעניין, אבל לצעוק נגד עוול כאן ועכשיו בזמן אמיתי זה עניין קצת יותר מסובך.
השבוע נרצח הישראלי דני גונן במעיין עין בובין ונדקר שוטר משמר הגבול ליד שער שכם. שר הביטחון ביטל היתרי יציאה לחו"ל של 500 פלסטינים, שכבר אושרו על ידי מתאם הפעולות בשטחים, ואת היתרי הכניסה לישראל של פועלי הכפר סעיר, שממנו יצא המפגע שדקר את שוטר משמר הגבול. הרציונל של החלטת מערכת הביטחון הוא שהעונש יחלחל וירתיע את חמום המוח שיוצא לפרוק מועקות באלימות, אבל מדובר בתערובת של טיפשות וחוסר אונים משני הצדדים. מצד מערכת הביטחון זהו חוסר יכולת לאתר את המפגע, ומצד הממשלה חוסר יכולת ורצון לנהל את המצב שמוציא את המפגע הבודד לרחוב.
אם כבר מחאת אמנים, אז למה שאמני ישראל לא ייצאו, כקולקטיב, נגד עונשים קולקטיביים שהם חרפה אנושית? בוגי יעלון ילגלג מה לטמבלים שמרחפים אי שם בספרה הרוחנית שלהם ולנימוקי ביטחון, ותא"ל במיל' מירי רגב תסגור את השאלטר. לכן קמפיין הפיוס היה עסקה של קח כשכוש זנב - תן עצם עם בשר, אבל מאחר שמדובר גם בפרנסה, זו סיבה נכונה לצלול עד שהגל יעבור. "
חנן שניר, במאי מוערך, הציע להתייחס לרגב כאל נערה שחוותה פגיעות קשות ו"כעומק התגובה, עומק הפגיעה". שניר מפספס את העיקר. את רגב צריך להחרים לא בגלל האיום בסגירת הברז, אלא משום שהיא מייצגת ממשלה שמנהלת מדיניות של עוול מתמשך, ותוך כדי כך מנסה לסרס אמירה אמנותית־פוליטית. מאחר שעולם התיאטרון קפץ לקדמת במת המחאה, המבחן (הפוליטי) יהיה הרפרטוארים של השנה הבאה. לא רק של האמנים. גם של הקהל.
