אלמלא קווין קוסטנר, היה הקולנוע האמריקאי שטח כבוש בידי שחקנים בריטים, אוסטרלים, אוסטרים וגרמנים שנחתו באישון לילה מצוללת יפנית בהוליווד והם מחזיקים את האולפנים בני ערובה באיומי שמייסר ולוגר. קוסטנר לבדו, בחזותו, התנהגותו ונוכחותו הכל־אמריקאיות, החפות משמץ של זרות ומוזרות גם בשנים שבהן היה מסוגר באחוזתו בסנטה ברברה וגידל את שלושת ילדיו הקטנים מהסיבוב השני שלו - הגן על אמריקה כאליוט נס ב״בלתי משוחדים״, כוויאט ארפ על טומבסטון, כפרנק פרמר על וויטני יוסטון וכג׳ים גאריסון על האמת של רצח קנדי כשהוא ניצב ברחוב המאובק כג׳רן וויין, גרי קופר וסטיב מקווין לפניו - הוא יתרונה האיכותי של אמריקה בהגמוניה העולמית שלה בקולנוע.
כאשר סוקרים את המיצג המביש של שחקני הקולנוע המכונים אמריקאים, מגלים למרבה הצער שהוא מורכב מחתיארים מקומטים שחצו את גיל הטעם הטוב ושכחו לתת דעתם על חובתם למעריציהם המתבזים במעקבם העיקש אחריהם מסרט לסרט; או שהם שחקני יבוא דוברי אנגלית פוצעת מהאיים הגדולים שהמלכה אליזבת היא הריבון בהם, העושים את מיטבם הנלעג והלא מספק במבטא אמריקאי רצוץ; ניסיון מקומם תמידית של מישהו ממנצ'סטר, סידני או לינץ, המנסה להמיר את העגה הקוקנית במשיכת המילים הארוכה והמעוקלת של אדום צוואר דרומי במערבון רצידיביסטי שהאנתרופולוג המוכשר ביותר לא יצליח לגלות אם הם אמורים לייצג את ניו אינגלנד, טקסס או קליפורניה; עודפי ייצור כטנק פנצר גרמני חלוד ללא חלקי חילוף, נספחי תרבות מאוסטריה וגרמניה שהגיעו בטיסה על כנפי סטרואידים או בדאס בוט אחרי פרל הרבור.
בתוך הבליל התרבותי הבלתי אכיל הזה, שהפך את הקולנוע האמריקאי לקסרקטין של חיילי לגיון זרים ושכירי חרב, קוסטנר לבדו הוא האמריקאי האחרון המגיע למסך ללא המטען הסהרורי, הרכילותי, ההתמכרותי והשקרי של מי שחוברים פעם אחר פעם וביזיון אחרי ביזיון להוציא את דיבת הקולנוע האמריקאי. יש היום בהוליווד יותר שחקנים זרים מאשר במכבי תל אביב, וקווין קוסטנר לבדו קשור על מפשעתם כעלה תאנה הנועד להסתיר את ערוות הענף. בעידן שבו גברים נישאים לגברים ומקימים משפחות, אין לי בעיה תדמיתית לומר שאני אוהב את קווין קוסטנר. לא כמו שאני אוהב את אשתי. אינני רוצה לשכב איתו כפיות במיטה. אבל אני אוהב אותו באמת, ומכיוון שאני מבוגר ממנו בשנה, אפילו אמי הייתה מברכת על בחירתי. היא תמיד הקפידה על הפרש גילים מינימלי בין בני זוג.
פעם חשתי כך כלפי קלינט איסטווד, משיכה שגרמה לי ולגברים רבים מספור צמרמורת בפיפי (שוב, בלי כפיות) ולא ידענו לאן לשאת את הרשרוש החשוד ההוא בלב, חוץ מאשר לחשכת בתי הקולנוע. אני זוכר בכאב מתוק את עשר הדקות הראשונות מהרגע שבו נדלקו האורות באולם, הדקות שבמהלכן נותרנו תחת רישומו האייקוני של איסטווד ויצאנו לרחוב כשעינינו מצומצמות לחרכים דקים, סיגריה תקועה בזווית פינו ופסענו על המדרכה באטיות מכוונת כמי שמחכים לארבעה ניצבים איטלקים שיתנפלו עלינו מהאורווה. מאז שאיסטווד החל לדבר לכיסאות והפך לשק עצמות כרוך בעור סדוק, העתקתי את אהבתי לקוסטנר, שיש מי שמזהים בשנה האחרונה תנופת קאמבק בקריירה שלו אך טרם החליטו כיצד להכתיר אותה.
כמי שאף פעם לא המתין לעדר השועט שיבחר כיוון כדי להצטרף לדעת הרוב, אני נרגש מהזכות לברך על שובו המשובח (הנה אמרתי) של אחרון השחקנים האמריקאים. לא מישהו כהריסון פורד (72), שהיהלום שהוא עונד באוזנו חוסם כנראה זרימת דם תקינה למוחו, שבגילו המופלג ועם נטייתו המוכחת לתאונות מגוחכות אך מסכנות חיים, נותן ידו לתעלולים נחותים כ״מלחמת הכוכבים״ חדש, ״אינדיאנה ג׳ונס״ חמישי וסרט המשך ל״בלייד ראנר״. אלה הם הרגעים שבהם גואה הערכתי הכנה לשון קונרי ולג׳ין הקמן, מטובי השחקנים שקמו לקולנוע, שלפני כמה שנים הביטו במראה, ראו את שראו, בדקו את תאריך הלידה ברישיון הנהיגה, הכריזו על פרישתם ממשחק ודבקו בה.
לא תמיד זה היה כך בינינו. על ״רוקד עם זאבים״, עתיר האוסקרים שאותו ביים ובו כיכב, חשבתי שהיה סרט מגלומני משולח רסן ונטול איפוק, שנמרח על פני שלוש שעות בהפצה תיאטרלית וארבע בגרסת הבמאי בווידיאו, בריחת שתן ברגע של חולשת דעת, כנראה בשל רצונו לעשות צדק עם האינדיאנים משבט הסו וגניבת קרקעותיהם בגבעות השחורות של דקוטה. הסרט היה העילה לטענת קוסטנר שהוא קרוב משפחה של גנרל ג׳ורג׳ ארמסטרונג קסטר, הרוצח בהיר השיער וקל הדעת שטבח באינדיאנים עד שאלה קרקפו אותו ואת חייליו במארב המושלם בליטל ביג הורן.
כלוטננט ג׳ון דנבאר לא בחל קוסטנר לצלם את עצמו פורש את ידיו כצלב, עוצם את עיניו ודוהר על פני חיילי הדרום במלחמת האזרחים, כישו החוצה את שוק התבלינים בירושלים. הצטרפתי אז בהתלהבות לדעתה המנומקת של פאולין קייל, מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה״ניו יורקר״, ששנאה את הסרט וכינתה את קוסטנר ״ההוא עם הנוצות בראשו״.
בזמן שחלף מאז בכורת ״רוקד״ ב־1991, לא שיניתי את דעתי עליו במילימטר, אבל חמש שנים לאחר מכן, במותו של חורף קשה ומושלג באמריקה, הגעתי לעיירה דדווד בדרום דקוטה למשימה כפולה: לעלות לקברו של וויילד ביל היקוק הקבור על גבעה בפאתי העיירה הקטנה, ולברר בעצמי את הסיפור המוזר על ניסיונם של קוסטנר ואחיו דן להשתלט על נתח מהגבעות השחורות ולהקים בו אתר תיירותי עם מוטיב מערבוני וקזינו. היזמות הזאת התנהלה ממשרד קטן ברחוב הראשי בדדווד שבו פגשתי את דן קוסטנר. הוא הסביר לי את גרסת האחים למאבק החריף שהתפתח בינם לבין שבט הלקוטה סו, שהאשימו אותם בניסיון להפיכת מורשתם לבידור להמונים בנוסח דיסנילנד.
בשיאו של סכסוך הדמים הזה התבקש קוסטנר להחזיר את נוצת הנשר שניתנה לו בטקס חגיגי בוושינגטון כאשר התקבל לשבט כחבר של כבוד. לא ברור מה גרם לקוסטנר הסולידי לאבד את המצפן המוסרי המנווט אותו בהצלחה גדולה והפך אותו למושקע ביוזמות פילנתרופיות ראויות או בהמצאת שיטה לניקוי כתמי שמן באוקיינוס. זה היה חלק מעידן מגלומני בחייו, שתחילתו באוסקרים שליקט עבור ״רוקד״ ושבמהלכו נפרד מאשתו ואהבתו הראשונה, קנה את הרחוב הראשי בדדווד והקים בו מלון, מסעדה ומסבאה שכולם נקראו על שם אתרים בסרטיו ושאותם קישט בפרפרנליה קיטשית מהם. אולי בגלל הכבוד הרב שרחש לאחיו הבכור, חייל מעוטר ממלחמת וייטנאם, שבגללו סירב להופיע ב״פלאטון״. בסוף התעשת והאתר לא בא לעולם. אני, אגב, הוא הדביל שהגיע לאייווה בעקבות ״הגשרים של מחוז מדיסון״ של איסטווד, כדי לבקר בביתה של פרנצ׳סקה שבו התנהל הרומן הקצר שלה עם הצלם מ׳׳נשיונל ג׳יאוגרפיק״ וצעד לאורך גשרי העץ המקורים שעל שמם נקרא הסרט.
שלא בטובתי, מעולם לא למדתי את מלאכת קיצורי הדרך כהכנה לכתיבה, וכך קרה שאת השבוע האחרון העברתי בצפיית בולמוס בסרטיו של קוסטנר, בעיקר באלה שלא הותירו בי את חותמם. צפיתי שוב ב׳׳ג׳ק ראיין" האחרון, ב׳׳שלושה ימים להרוג", "יום הבוחר", ׳׳מקפרלנד, ארה׳׳ב", "שחור או לבן", ׳׳דרגונפליי - הסימן המיסתורי", "המגן" ובמיני־סדרה עטורת הפרסים "הטפילד ומק'קוי", וגיליתי שקוסטנר בן ה־60 השביח כיין, והוא הביא לסרטים הקטנים והזניחים ביותר, כולל באלה שבהם הגיח להופעת אורח, את הדיגניטי והאינטגריטי שהגדירו את הקריירה שלו.
הוא הביא גם את Smirks, הכמעט־חיוך הציני שלו המעקל את שפתו העליונה ומאיים להפוך להסתייגות מבודחת בגודל מלא ואת המניירות הקטנות והמאופקות אך האנושיות כל כך, של גבר המודע לעובדה שהוא שחקן ולא העניין עצמו ומסתובב בתפאורה נטול גינונים כמי שמחכה לסוף יום העבודה כדי לחזור הביתה לבדוק אם הילדים גמרו להכין שיעורי הבית.
היו לו נפילות מזעזעות, כמו ״מיסטר ברוקס׳׳ הדוחה שבו הוא מגלם רוצח סדרתי ו׳׳הבת החדשה", על פי סיפור קצר של מחמלי ג׳ון קונולי האירי, שספרי המתח הנהדרים שלו מתרחשים במיין, שבו הופכת בתו לעץ. שלא כעמיתיו לגיל ולמשחק הנלחמים בדעיכת הגוף והמראה בעזרת מנתחים פלסטיים לכוכבים, לא מתחבא קוסטנר מגילו. הוא כבר אינו הצעיר הנאה בעל החזות הכל־אמריקאית שחיוכו הבזיק תכופות ותפקידיו קראו לספורטיביות אתלטית. פרצופו חרוש קמטים. כשאינו נזהר נלכדת הכרס הקטנה שלו בעדשה. ושערו שתמיד היה דליל מכפי שהיה רוצה, נסוג למין מראה כימותרפי מוזר, שאותו הוא מנסה לשפר בעזרת תוספות שיער לא חכמות בקדמת ראשו במאמץ להקים שם מעין בלורית מקלישה הנראית כשטיח ערמוני מרוט.
בסרטים המגדירים את הקאמבק שלו, מצליח קוסטנר לגייס את המכשלה הגילית כדי להעמיד דמויות בשלות המודעות לעובדה שבגילו לא יצליח לשאת את הסרט אל קו הגמר בכוחו של אקשן בלבד. קוסטנר שובה ושובר לב ביכולתו לגלם גברים שאינם אינפנטילים.
בימים שבהם מגלים בני דורו של קוסטנר את הקושי הבלתי עביר משחקני פעולה קלי תנועה לשחקני פעולה מקשישים עם שרירים רפים ועור תלוי, הוא כבר שם, בגיל הזהב. לכן העניק את הראיון המשמעותי הראשון בסיבוב הזה למגזין של aarp, איגוד גימלאי אמריקה. ברוס וויליס (60), עבר ממת לחיות למת לאט. ליאם ניסן (63) ממשיך בקריירה ההזויה שלו כבובת אקשן. דניס קווייד (61), שהרים לו להנחתה נפלאה כדוק האלידיי ב׳׳וויאט ארפ׳׳ נעלם. ריי ליוטה (60) מתברבר בסרטים סוג ב׳. ג׳ון טרבולטה (61) שורף מנוע בעלייה. מל גיבסון (59) מנסה להשתקם מפרצי גזענות ואנטישמיות, ורק דנזל וושינגטון (60) לבדו, שומר על שמו הטוב.
רק לאחרונה גיליתי ששלושת ילדי הקשיבו בדרכם לנאומי התוכחה התרבותיים שלי בדבר היוצרים הראויים לתשומת לבם, אף שנהגו לתחוב במבה באוזניהם. מסתבר שבלילות נהגו להתגנב לחדר השינה ושדדו סרטים ותקליטים מספרייתי. כאשר אני מבקש להרחיב את הדיון במישהו כקוסטנר, אין פרטנרית טובה יותר מבתי הבכורה אנולה (אנחנו לה הכוונה).
ביקשתי מאנולה להתכונן לשיחתנו על קוסטנר ויצאתי ממנה מושפל ונזוף. ״בניגוד לשחקנים אחרים כגיבסון, גיר, קייג׳ ופורד״, אמרה בתי, ״נשמר קוסטנר ממדורי הרכילות ומעיתוני הסופרמרקט והשאיר בתודעה הקולקטיבית שלנו רקורד נקי המשקף את סגנון חייו. קשה להיזכר בסקנדל שנקשר בו״, אמרה אנולה, ״לא גזענות בוטה כמו גיבסון. לא נישואים למישהי צעירה ממנו ב־30 שנה הנקראת קליסטה פלוקהרט ולא מעצרים, פשיטות רגל או 20 סרטים היישר לווידיאו (קייג׳). גם מי שגילמו את אהובותיו בסרטיו, כמו ריי דון צ׳ונג, פטרישיה קלרקסון, שון יאנג, סוזן סרנדון, איימי מדיגן, מדלן סטו, מרי מקדונל, מרי אליזבת מסטרנטוניו, וויטני יוסטון, ג׳ין טריפלהורן, רנה רוסו, אוליביה וויליאמס, רובין רייט, קלי פרסטון, אנט בנינג, ג׳ואן אלן, סילה וורד, קוני נילסן ודיאן ליין, הן שחקניות רציניות עם חיים פרטיים סולידיים ונטולי שערוריות. גם בבחירות הללו הוא מדייק״.
לא מדובר באהבה פוריטנית, אמרתי. זה לא משהו שנוח לי לדבר עליו עם בתי, ולא משנה בת כמה היא, אבל הוא ושון יאנג העלו אדים שכיסו את החלונות במושב האחורי של הלימוזינה ב״ללא מוצא״. קוסטנר וסרנדון מימשו את התשוקה הניצתת בתחילת ״מעריצה צמודה״ במשגל ארוך (עם ילדי אני קורא לזה משגל) שעבר בכל חדרי הבית של אנני סבוי, כולל באמבטיה מלאה מוקפת נרות ונגמר עם סרנדון קשורה למיטתה כאשר קוסטנר מושח את ציפורני רגליה בלק אדום. שלא לדבר על הרומן הרותח עם סטו הנהדרת ב״נקמה״, המקים עליהם את כעסו של הבעל המקורנן אנתוני קווין הנוקם בהם ללא רחמים. אחד מסרטיו הגדולים, הוספתי.
״אם אני חושבת על זה״, אמרה אנולה, ״אינני יודעת דבר על חייו הפרטיים של קוסטנר, וזה דבר טוב. אינני יודעת היכן הוא גר, אבל אני מניחה שבחווה במונטנה שבה מכינה לו אישה נאה לחמניות טריות וקפה חזק בכל בוקר כאשר גיטרה אקוסטית לא מוגדרת מנגנת ברקע״.
אספן, קולורדו, אמרתי לבתי, לא מונטנה, 600 דונם עם פרות וסוסים.
״שיהיה״, אמרה אנולה. ״אבל אני יודעת שהכל שם נראה כפרי ונרכש מקטלוג הרהיטים ׳סאנדנס׳ של רוברט רדפורד, וקוסטנר מטיס אליו בהליקופטר את
רוברט דובאל וטום פטי לפגישות ארוכות שבהן הם יושבים במרפסת עם משהו מעשן, נדים אחד לשני בהסכמה ושותקים".
עוד אנולה מדברת ונזכרתי כיצד השפיע עלי עמוקות משהו שאמר ג׳ין הקמן, בתפקיד אב המשפחה ב"וויאט ארפ" כאשר ישב בראש השולחן. ״כל מה שיש לנו בחיים זה קשר דם", אמר הקמן לילדיו, ״השאר הם זרים". את משפט המפתח הזה - בעיקר בגלל הדמיון הרב שדמה הקמן לאבי בגיל מסוים - שיננתי באוזני ילדי ללא הרף, בתקווה שהמסר ייקלט והם לא יזנחו אותנו לעת זקנה. זה משפט שילדי יודעים בעל פה.
״בכל סרטיו וראיתי את כולם, לא הייתה לו פילגש. הוא גבר של אישה אחת", אמרה אנולה והתרשמתי שהנושא חשוב לה. ״הוא מתנהג לנשים בסרטיו בכבוד גדול ובדרך ארץ, ג׳נטלמן אמיתי".
חשבתי וזה היה מדויק. גם גברים לא החמיצו את האופן המכובד שבו מחזר קוסטנר ומתאהב בשחקניות בסרטיו. החיזור העדין אחרי בנינג ב"שטח פתוח", המערבון המעולה שביים ואחד הסרטים היחידים שהחזיק את הז׳אנר בחיים. האיפוק שגילה מול זעמה של האלמנה אלן ב"הצד הטוב של הכעס" והאהבה הבלתי אפשרית ליוסטון ב׳׳שומר הראש".
״לעומת בני זמנו, יש לקוסטנר אותו משהו קטן, אינטליגנציה כבושה אך נוכחת מאחורי חיוך ציני", אמרה אנולה. ״קוסטנר שמר על הקריצה המסוימת שלו לאוהדיו ואמריקאיות עמוקה המסגירה את העובדה שאין אף מקום שבו הוא רוצה להיות מאשר באמריקה ושום דבר שהוא רוצה להיות יותר מאשר אמריקאי. מכיוון שהמנעד שלו כשחקן מוגבל, הוא מסוגל לשחק גוונים שונים וניואנסים קטנים בלבד של מי שהוא".
זה היה מהרגעים הנדירים הללו ההופכים את החיים למצדיקים את הכאב. 25 שנה אחרי "ג׳יי-אף-קיי - תיק פתוח" אמרתי, קשה עדיין להאמין כיצד שחקן בשנות ה-30 לחייו נשא על גבו את המפלצת הקונספירטיבית הסהרורית שאוליבר סטון העמיס עליו בתפקיד התובע ג׳ים גאריסון. האיש שאמריקה כולה הסכימה שהוא קוקו מדופלם. יש לו שם נאומים שנמשכים 20 דקות ללא הפסקה.
״תבדוק ותראה שהוא אף פעם לא עושה מבטא זר", אמרה אנולה, ״אפילו לא ב׳ללא מוצא׳, שבו הוא משחק סוכן קג׳׳ב סובייטי. אפשר לטעון שעשה סרטים 'נוראים׳ כ׳עולם המים׳, אך גם בהם הוא אינו מאבד את המצפן המוסרי שלו. אני מבינה שלא כולם רוצים לשבת שלוש שעות ב׳הדוור׳ מול קוסטנר התוקע את הפואנטה הפוסט-אפוקליפטית באדמה, אבל נדיבותו כבמאי תמיד זורחת. סרט של קוסטנר יהיה תמיד סרטם של שחקני המשנה שלהם הוא מניח לנשל אותו ברוחב לב. הוא כה מודע לזה שהוא משחק רק בסרטים שבהם הוא יכול לשתוק, להיות מהורהר ומנותק מהמתרחש. הוא נתן לאנדי גרסייה ולשון קונרי לגנוב את 'הבלתי משוחדים׳. הוא נתן לכריסטיאן סלייטר את 'רובין הוד׳. את 'וויאט ארפ׳ לדניס קווייד. את 'עולם המים׳ לדניס הופר. את ׳שטח פתוח׳ לרוברט דובאל ואת 'הדוור׳ לוויל פטון. צריך להיות כוכב גדול כדי לתת את השורות הטובות ביותר לאחרים".
למרות הכל, אני אוהב את בתי יותר מאשר אני אוהב את קווין קוסטנר.