בכל שנות חיי אני נאלץ לשמוע את הנימוק מדוע אין ספורט בארץ: אין כסף. אבל מתברר שיש המון כסף בספורט, הבעיה היא השרלטנות, השיטה שבה מנוהל הכסף הציבורי. אנשים חסרי מושג בתחום מנווטים אותו כרצונם, איש לא מבקר, איש לא חוקר, וכל השנה הכסף הופך לזבל.
רק נתון אחד לא משתנה: מספר הספורטאים. לפי מדד אוכלוסייה של כ-8 מיליון נפש, ישראל היא המדינה הנחותה במדינות ה-OECD, עם פחות מ-70 אלף ספורטאים מקצועיים פעילים (לפי מדד של ארבע תחרויות רשמיות בעונה) בכל הגילים. זהו נתון די מקומם אם משווים אותו להישגים אחרים במדינה ולנתונים שהציג ד"ר אדם רויטר, מנכ"ל חברת חיסונים פיננסיים בע"מ.
ילדי ישראל מדורגים במקום השני במבחני חינוך בינלאומיים בהבנת הנקרא; תלמידי חטיבות מדורגים במקום 7 במתמטיקה ו-13 במדעים לפי סקר Timms; באולימפיאדת המדעים ב-2013 צברנו 5 מדליות בפיזיקה, 6 במתמטיקה, 4 בכימיה ו-4 במדעי המחשב; ישראל שנייה בכמות ספרים חדשים לנפש; נמנית עם 8 המדינות שיש להן יכולת לשגר לוויינים; ה"וול סטריט ג'ורנל" קובע שישראל שנייה ברמת ההשכלה של תושביה; ישראל במקום ה-19 במדד הפיתוח האנושי של האו"ם.
ה"אקונומיסט" כתב השנה: מאז שהצטרפה ישראל לארגון ה-OECD ב-2010, היא מציגה ביצועים טובים בהרבה משאר המדינות במועדון העושר הזה במגוון תחומים. לנוכח נתונים אופטימיים אלו, חייבת להישראל השאלה: If everything is so good, why everything is so bad?
אבל אלו הנתונים, וכאשר משווים אותם למדיניות הספורט של שאר מדינות ה-OECD, התמונה עגומה למדי. בשווייץ למשל רשומים 719 אלף ספורטאים בני 19-9, ומדובר במדינה שבה מספר התושבים זהה לשלנו (8.061 מיליון נפש).
פר קרלן, מאמן נבחרת הכדוריד החדש שלנו, עבד גם בשווייץ, ועכשיו הוא בא לבלות כאן ארבע שנים בעלות של מיליוני שקלים, כי כמה חכמים בוועד האולימפי החליטו שישראל תגיע לטורניר הכדוריד האולימפי ב-2020 או ב-2024.
אז ככה – אנחנו לא נגיע גם בעוד 2,400 שנה. זו רמאות ואחיזת עיניים. בטורניר אולימפי משתתפות 12 נבחרות, שבע מאירופה. אנחנו מדורגים במקומות 50-40 באירופה, אז איך נגיע? אנחנו לא מסוגלים להגיע למוקדמות אליפות אירופה כי היריבות שלנו במוקדמות למוקדמות חזקות מאיתנו. היריבה הבאה שלנו באפריל 2016 היא רומניה. יש לה 85 אלף כדורידנים רשומים, לנו יש אולי 3,000 בני 88-8. בליגות לבוגרים יש לנו בערך 300.
ועם זה רוצים שנפרק את רומניה בשני משחקים? אגב, הרבה רומנים שיחקו כאן כזרים, שום ישראלי לא חיזק ברומניה. אבל זה לא מונע מיו"ר איגוד הכדוריד, דורון שמחי, להצהיר בביטחון שנעבור את רומניה. אנחנו חוטפים תבוסות בבית מאיסלנד, שאוכלוסייתה הכוללת שווה לזו של חולון, אבל אנחנו חזקים בהצהרות.
המאמן הזר הקודם של הנבחרת, דראגן ז'וקיץ, הוביל אותנו לתבוסה בהפרש 10 שערים בהולנד, שמדורגת בתחתית של אירופה כמונו. מאמן, גדול ככל שיהיה, לא יכול לעבוד עם תשתית לקויה. גם המבנה האנתרופומטרי שלנו היהודים לא מתאים לכדוריד. יש לנו שני שחקנים בסביבות 2.0 מ', שניים בסביבות 1.90 מ', וכל השאר נמתחים באושר ל-1.78 מ' בממוצע. באירופה מציגה כל נבחרת ארבעה שחקנים לפחות מעל 2 מ', כל השאר 1.90 מ' ויותר.
אז את מי מרמים כאן? שמחי טוען שעכשיו יסבו כאן כדורסלנים צעירים לשחקני כדוריד. בא לי בכי. בישראל מספיק לצעיר בגובה 2 מ' רק להישאר גבוה, גם אם יהיה פלגמט שלא מסוגל ללעוס מסטיק וללכת ישר בסינרגיה, כדי להשתכר 100 אלף דולר נטו לכל הפחות במשך שנים. בכדוריד משתכרים 50 אלף שקל נטו בממוצע לעונה, מי בדיוק יעשה הסבה? אני רוצה לראות את זה קורה, כי זה לא יקרה. ולא ציינו כאן את הדרישות משחקן כדוריד, משחק הכדור הכי מהיר וקשוח פיזית.
הכדוריד הוא רק דוגמה לניהול כושל שמבוסס על פנטזיות במקום על עבודה בשטח. אין בישראל חינוך גופני. יש שעתיים בשבוע, כמות שעות מהנמוכות בעולם, שלא מאפשרות לאתר ילדים בעלי פוטנציאל. מספרים לי שאין די כסף לחינוך גופני כי יש לימודי ליבה וחובה.
בטח, בטח. את הכסף כבר מצאתי. 350 מיליון שקל, שהשרה לשעבר לימור לבנת ופקידיה חסרי המושג המינימלי בתחום, כולל כמה טיפוסים הזויים בטוטו, אישרו כפרויקט "פרחי ספורט". הגדרת ההונאה הזאת היא הוספת 50 אלף ספורטאים למאגר. היו כאן פחות מ-70 אלף ספורטאים ב-67 שנה, ועכשיו בום טראח, הנה עוד 50 אלף. טמטום וגניבת דעת במהותם. זו לא הדרך. קחו את הכסף לבתי הספר, לפחות יהיו לנו ילדים בריאים יותר ושמנים פחות.
הנתון החשוב ביותר בספורט הוא מאמנים מקצועיים. כן, בארץ יקפצו ויאמרו שזה יקר. לבנת הבטיחה כבר לפני 11 שנה, באולימפיאדת אתונה, שתעגן את מעמד המאמן במשרד החינוך, אבל היא לא הבטיחה לקיים. המצב הכלכלי בעולם כיום מציף מאמנים בכירים ללא עבודה ופרנסה.
אז אוסטרליה וקנדה חוטפות, ואיפה אנחנו? יש באוקראינה 46 מיליון נפש, זו מעצמת ספורט, וניתן לייבא משם מאמנים בשכר זעום (1,000 יורי לחודש, בתוספת דיור ורכב) כי כעת אין להם כלום, ובעתיד הרבה פחות. מדובר על מקצועות כמו חתירה, הרמת משקולות, התעמלות על כל תחומיה, שחייה על כל תחומיה, היאבקות, אגרוף ועוד. מי מטפל בזה? שום גורם ממלכתי. אולי ברמת המועדונים הבכירים, שמכירים ביכולת.
כך אי אפשר להתקדם, כך הולכים לאחור. הספורט, מלבד שיפור חיי הקהילה, הוא מנוע פרסום ושיווק ייצוגי. מצבה של ישראל בתחום הייצוג בעולם לא מדהים, בלשון המעטה. אבל ספורטאים בפודיום, באולימפיאדות, באליפויות עולם ובאליפויות יבשתיות ישפרו את ההתייחסות של הצופה הממוצע בעולם. תראו למשל מה עשו עם זה קובה וסין.
הבעיה היא שאצלנו יש רק פקידים שחושבים איך מגיעים לפנסיה מהר, בלי שינויים ובלי קדמה. הספורט המוטורי הוא הדוגמה הטובה מכולן. 13 שנה, זה פרק הזמן שנדרש לרשויות בישראל לאשר את חוק הספורט המוטורי עד לידתו לפני שמונה שנים, ומאז שנולד, הרשויות עושות הכל כדי להמיתו. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהטילה רגולציה על הספורט המוטורי.
יתרה מכך, מדינת ישראל אינה מכירה בהתאחדויות הבינלאומיות: FIA לנהיגות מכוניות תחרותית, FIM לרכיבת אופנועים תחרותית. לשתי ההתאחדויות האלה יש נציגה בישראל, ממס"י, שמוסמכת לנפק רישיונות למתחרים, רק לא כאן. לא הייתה כאן שום פעילות מוטורית בשבעת החודשים הראשונים של 2015, אבל זה לא מנע מהמדינה מלנפק רישיונות ממשלה ולגבות 1.3 מיליון שקל.
אחרי החקיקה הוקמה רשות לספורט מוטורי, מינו מנכ"ל (יוסי ניסן), הכפיפו אותו לעוד פקיד, ראש מינהל הספורט (ד"ר אורי שפר), והטמטום חוגג. הרשות מבזבזת על המנגנון 6-5 מיליוני שקלים בשנה: שכר מנכ"ל, שני יועצים, חשב מלווה, יועמ"ש, מזכירות, דוברות ויש את עימאד, שהוא האחראי לרישוי.
הגאונים האלו סימנו את ערד כעיר המוטורית של ישראל והקצו 4 מיליון שקל להקמת מסלול. בזה קונים דירה, אולי ארבע באילת, אבל בטח לא מקימים מסלול. עלות הקמה מינימלית (לא ברמת פורמולה) היא עשרות מיליוני שקלים.
בתשתית חייבים לכלול אמצעי חילוץ רפואיים, כי הרי בית החולים הקרוב הוא סורוקה, אז אמבולנס וחדר אחות לא יספיקו. חייבים מומחי רפואה מוטורית, כי להסיר קסדה או מגף מרוכב פצוע לא יכול פרמדיק, אלא רק איש מקצוע מיומן. על הקמת המסלול החליטו לפני חצי שנה, אולי יקרה משהו בעוד 40 שנה, כי כך הם פני הדברים כאשר פקידים עושים עסק.
בתחום הדו-גלגלי הבלן חוגג. עלות אופנוע היא בין 30 ל-50 אלף שקל, במיסוי מופחת (20% לרישיון רכב מוטורי, המוכר כלוחית אפורה) לאינדורו ומוטו קרוס. המיסוי הרגיל על רכב דו-גלגלי הוא 80%, ובאוצר רותחים. הם אישרו 3,000 כלי רכב אבל אין תחרויות, אז הם רוצים את הכסף, מיד. הפשרה שהושגה היא הפקדת כופר של כל רוכב על ההפרש במיסוי (60%). אבל מה זה ישנה? המשטרה דורשת גדרות בטיחות באורך כמה ק"מ למסלול אימון, אז היכן יתאמנו בחלם? עד כמה הטמטום ימשיך לחגוג?
המדינה חייבת להגדיר את הספורט המוטורי כפרויקט לאומי, להקים פארק מתאים בשטח של 500 דונם. שטח יש למכביר, אבל לא רוצים. מועצת קדימה הקצתה שטח, אבל המדינה אמרה 'נייט, תגדלו תותים ותשתקו'. מדינות שלהן תל"ג ותמ"ג נמוכים מאלה של ישראל, כמו פורטוגל וארגנטינה, מפיקות מכל מרוץ ראלי לפחות 15 מיליון דולר בסוף שבוע.
הסכום אינו כולל זכויות שידור ופרסום, אלא רק הכנסות ממיסוי, ממלונות, ממזון וממכירת מוצרים נלווים. מגיעים רוכבים מכל העולם, בדרגות התמקצעות שונות, זה פסטיבל.
העיר חרס בספרד, שסמוכה לגיברלטר (שעתיים טיסה ממדריד), בערך כמו גדרה אצלנו, הקימה לפני שנים מסלול פורמולה 1. בימים רגילים המסלול משמש בין השאר לבדיקות תקינות של מערכת בקרת האקלים בתעשיית הרכב העולמית, ההכנסות בהתאם. בשבוע שעבר התקיים שם מרוץ מוטו GP, וההכנסות הגיעו ל-58 מיליון דולר, שוב – לא כולל זכויות שידור ופרסום.
מדוע שלא יוקם מסלול מקצועי כזה אצלנו? האקלים כאן טוב יותר מחרס, זה בדוק. עלות ההקמה המשוערת היא 50 מיליון דולר – הרבה פחות מאצטדיון כדורגל. את האצטדיון בחיפה הקימו בעלות של 150 מיליון יורו, אבל בלי חניה ורכבת, כי שכחו. פארק מוטורי כזה הוא בילוי לכל המשפחה, בנוסף לפעילויות התחרותיות.
בפארק כזה מלמדים ילדים לרכוב ונערים לנהוג, ורק בפעילות הזאת מוסיפים ידע, שמסייע לצעירים לנהוג במצבי מצוקה כדי להפחית את מספר הקורבנות בכביש (בממוצע כ-300 בשנה) ואת מספר הפצועים. אומנם ישראל סיימה את 2014 עם 3.8 הרוגים לכל 100 אלף נפש בכבישים (מקום שביעי בעולם), אבל יש למה לשאוף.
מומחים כבר איתרו מקום לפארק מוטורי באזור שדרות, אבל הרשויות לא מוכנות לאשר ליזמים להגיש אפילו הצעה. החשש העיקרי הוא מתאונות קטלניות במרוצים. טמטום במהותו. בכל יום נהרגים אנשים בכבישים, אז סוגרים את הכבישים? אמיר רנד עדיין בתרדמת מחגיגות האליפות בקריית אליעזר ב-2001, אז סגרו את האצטדיון? סגרו את הכדורגל? כדורגלנים פעילים מתו בעת משחק, חבל מאוד שזה קרה, אבל החיים נמשכו.
וכל עוד חדלי אישים מנהלים את התום, אנחנו מפסידים הזדמנות מצוינת להצטרף לעולם ולהוציא לחו"ל נהגים ורוכבים בכל הרמות כדי להתאמן ולהתחרות.
ממס"י, כנציגת ההתאחדויות הבינלאומיות, מקבלת מתודולוגיה מדי יום, אבל הרשות לא מוכנה לקנות אותו ממנה. הם מחליטים לבד. יש כאן בקרים טכניים מוסמכים שלמדו בחו"ל, יש כאן מרשלים מוסמכים, אבל הם רוצים לבד.
עימאד נוסע בג'יפ עם הילד בין הרגליים, ועליו הטילו לנהל את העסק. יוסי ניסן בא לאירוע בטל שחר וקבל שהמכוניות נוסעות מהר מדי. אז מה יהיה? הוא גם לא מוכן להתראיין, ושולח את כולם לבוס שלו, ד"ר שפר. אבל גם הנ"ל לא מבדיל בין הנעה קדמית לאחורית במכונית, אז עם מי נדבר? אולי עם השרה החדשה, מירי רגב. אולי היא כבולדוזרית תבין את היתרונות של התחום המוטורי ותבטל את הרגולציה.
לא צריך יותר מדי כדי להחליט: 1. לראות מי המנהלים שלה; 2. לתת לאנשי מקצוע מיומנים ומוסמכים לנהל את התחום.
ואם בשרה עסקינן, אז היא עתידה ליפול לכל המלכודות האפשריות בספורט העולמי. הקלע אבישי ברט דורש לשנות את מועד אליפות ישראל בקליעה כי הוא דתי ואינו יכול להתחרות בשבת. השרה רגב הבטיחה להתערב עבורו. נשיא איגוד הקליעה הבינלאומי, אולגריו וסקז רניה, ומנכ"ל האיגוד, פרנץ שרייבר, הודיעו לאיגוד הקליעה שאם הממשלה תתערב בפעילות, תושעה ישראל לאלתר. הרי נורא אוהבים אותנו.
בפעם האחרונה ששרה (לבנת) התערבה בשיקולי איגוד ישראלי ב-2012, נאלץ שופט בית משפט מחוזי, אילן שילה, להורות לאיגוד ההתעמלות להתעלם מהוראות השרה והעירייה. זה לא סיפק את ההתאחדות הבינלאומית, אף שגבתה תצהירים מהעירייה שלעולם לא תתערב שוב, ותחרות גביע העולם בהתעמלות אמנותית לא התקיימה בחולון.
בשנת 2010 כפה ביהמ"ש המחוזי, שוב השופט אילן שילה, על איגוד ההתעמלות לשלוח את המתעמלת קורל קרמר לתחרות גביע העולם ברוסיה, בניגוד לתקנות האיגוד. היא אומנם נשלחה, אבל ההתאחדות הבינלאומית מנעה ממנה להשתתף.
הממסד הספורטיבי הבינלאומי מושחת ורקוב, אבל הוא שומר בקנאות על עצמאותו כדי להמשיך בקו השחיתות והריקבון. שום שר ישראלי לא יפריע לו במשימה. אז כדאי שהשרה החדשה תתעלם ותקפו מעל מוקש הנעל המנתר הזה, כי הפיצו עלול להיות הרסני לספורט בישראל, או נכון יותר לממסד הספורטיבי הרקוב בישראל – כי ספורט הרי אין כאן, יש רק פקידים.