בין אם היא זהירה - אצל ג׳ון קרי - או מרקיעת שחקים - אצל שחקן הווידאו קליפים, זריף האיראני, נרשמת אופטימיות בשיחות הגרעין בווינה.
ככל שנרצה להצטרף למסיבה, אנו הישראלים למודי הסכמים עם אויבים מרים ויודעים ש"אופטימיות" משמעה צרות גדולות בדרכן אלינו. אנחנו מוותרים על הקוקטיילים, תודה אבל לא תודה.
אנחנו רוצים פרצופים מודאגים, שבירת כלים, פסימיות עד הגג. אם תירשם כזאת, לא יהיה הסכם. ואל תאמינו למה שאומר קרי, שארצות הברית לא תתפשר על הסכם רע, כי הסכם רע הוא האופציה הטובה ביותר המונחת כעת על השולחן. זה הכל עניין של נקודת מבט. ההבדל בינינו לבין ששת המעצמות הוא שכשאנחנו מסתכלים בעיניים של הסכנה, אנחנו רואים טיל חמוש בראש נפץ גרעיני בדרכו אלינו. הם לא.
בספטמבר 2012 הגיע ראש הממשלה בנימין נתניהו לאו"ם עם ציור הפצצה שלו, שהמחיש כמה איראן קרובה אליה, ומה אנחנו, כלומר העולם, צריכים לעשות בקשר לזה. הגימיק העביר את המסר, אבל זה לא הזיז לאיש. אלא שנתניהו לא אמר נואש ולא אומר נואש מאז ועד היום. זאת המלחמה שלו, ואותה הוא מנהל. אומנם באמצעים דיפלומטים, אבל בכל כוחו.
אני לא יודעת מה ראש הממשלה חושב. אולי הוא מניח שתמיד נוכל להפציץ את איראן, ומעדיף לנצל את אופציית המלל כל עוד היא רלוונטית לפני האופציה הצבאית. אני מאור מקווה שהוא צודק.