1. לא ברור אם נכונה ההתרשמות של חברת הכנסת זהבה גלאון, כפי ששיתפה את מאזיני גלי צה"ל אתמול, והמחנה הציוני יצטרף לממשלה בשבועיים הקרובים באמתלה של עת חירום בעקבות ההסכם עם איראן. לא חירום ולא נעליים. נכון, דרושה חזית מאוחדת מול העולם בהתייחס להסכם והיא צריכה להיות מתונה יותר ממה שהיא בינתיים, אבל את זה אפשר להשיג גם כשיצחק הרצוג יושב באופוזיציה, ואולי אפילו ביתר יעילות.
המסר שיעבור החוצה הוא שבנושא זה אין בישראל ויכוח, ואפילו האופוזיציה עומדת לימין ראש הממשלה. זו איננה עת חירום, אפשר לומר אולי שזה זמן פציעות שבמהלכו אנחנו מלקקים את פצעי כישלון הממשלה לבטל את ההסכם. אבל המרוץ - לפחות בימים שלאחר החתימה - נעצר. אם יפרו האירנים את התנאים, הם יעשו זאת לאחר שהשווקים ייפתחו בפניהם ולמעצמות יהיה הרבה יותר קשה והרבה פחות כדאי להפעיל את פרוטוקול החזרת העיצומים.
גם זירת המאבק, שלכאורה עוד מתקיימת בקונגרס, היא רק אחיזת עיניים. לא רק שצריך עוד 13 דמוקרטים שיצטרפו לרפובליקנים כדי לעקוף את הווטו של ברק אובמה על כל ניסיון לטרפד את ההסכם; ארצות הברית היא רק אחת מהמעצמות שחתומות עליו. רוסיה, סין או מדינות אירופה לא יושפעו כהוא זה מדחיית ההסכם בקונגרס האמריקאי וימשיכו לקיימו, ואילו אובמה יושפל. העסקים האמריקאים שלא יוכלו להשתתף בחגיגת הכלכלה המחודשת באירן יפסידו, והסכנות שעליהן מדבר נתניהו לא יופחתו. כך שבכל הנוגע לאיום האיראני, כרגע אין סיבה לממשלת אחדות לאומית.
2. מה שצריך לעשות הוא לבחון את הבנתה של ישראל את הגיאו-פוליטיקה החדשה, שמתהווה לנגד עינינו בשנים האחרונות. ושאנחנו, כמו רעיה נבגדת, האחרונים להפנימה. מיומו הראשון בבית הלבן אובמה משדר שדרכו אינה כדרכם של קודמיו. הוא רוצה מערכת יחסים אחרת עם העולם הערבי, ושיח אחר. ככל שניתן עם מי שניתן. כך נאם במצרים, כך קידם את יחסי ארצות הברית וקובה, וכך התקדם לעבר הכרה במשטר האיראני. על קו המחשבה הזה קיבל פרס נובל לשלום, ואת הפרס הזה בכוונתו להצדיק עד יומו האחרון בבית הלבן. מי שלא יעלה על עגלת שיח השלום החדש - כמו ישראל והפלסטינים - שיבושם לו. הוא את הנובל שלו כבר קיבל.
אובמה יעריך מחדש את העימותים והיריבויות של ארצות הברית, וידבר עם מי שמוכן לדבר כדי לכל הפחות למנוע מלחמה. את השיח העולמי החדש הזה, שאליו הצטרפו בשמחה האירופים, אנחנו מפספסים.
הכלבים נובחים והשיירה עוברת. רק שמדינת ישראל מצויה כעת בעמדה של מי שכבר צרוד מרוב דיבור על העולם של אתמול, בעוד שהעולם כולו כבר עסוק מזמן בהבניית השיח העולמי החדש. כך איבדה ישראל הזדמנות חשובה ומשמעותית להשפיע מאחורי הקלעים על הנושאים והנותנים מצד המעצמות, להניח את הסכנות האפשריות על השולחן ולספק כלים לנציגיהן מהניסיון הישראלי.
3. בסיכומו של דבר, קשה ולא נכון להביע עמדה חד משמעית על ההסכם. יש בו סעיפים מפתיעים לרעה, כמו ההגבלה על מכירת נשק קונבנציונלי לתקופה קצרה מאוד של חמש שנים, ובעיות בפיקוח של המעצמות. ויש בו בסך הכל עיכוב של תכנית הגרעין. מה שמתסכל הוא ההזדמנות שאולי הייתה כאן "לחנוק" את איראן כלכלית, עד שתוותר לגמרי על תכנית הגרעין. אבל נראה שזה לא היה כל כך ראלי.
העם האיראני נחנק כבר כמה שנים והאיראנים לא עשו דבר כדי להפסיק. יתרה מזו, ברוב המקרים הדיבורים על מתקפה צבאית אפשרית הסתכמו בכך שהמחיר יהיה כבד, והתמורה תהיה עיכוב של תכנית הגרעין ולא מיגורה הסופי. ואם בין כה וכה מדובר בעיכוב, הרי שעדיף שהושג בכלים דיפלומטיים ולא במלחמה.