צאו לנו מהרחם

לפעמים צריך להיכנס לשדה מוקשים. אומנם אני אלופת הארץ לגילאי 20־40 בהתחמקות מעימותים, אבל לפעמים אני מנהלת שיחות עם אנשים שגורמות לי לרצות לדפוק את הראש בקיר, ואז אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לקפוץ ראש לביצה הטובענית. בלי שריון, בלי טיעונים עובדתיים, רק אמוציות ואינסטינקטים שאומרים לי מה נכון.

אז בואו נדבר קצת על הוועדה להפסקת הריון, נושא קליל כזה לשישי בצהריים. חייבים לדבר על זה. רגשותיהם של אלה המבקשים להביא ילדים לעולם ושניסיונותיהם העלו חרס עד כה עלולים להיפגע, כמו גם רגשותיהם של מי שאמונתם הדתית אוסרת על הפלות. ייתכן שגם משפחות של ילדים בעלי צרכים מיוחדים לא יסכימו עם כל מילה מהמילים הבאות, אבל עדיין חייבים לדבר על זה.

ההנחה הבסיסית צריכה להיות, כמובן, שכל מי שרוצה ילד - ראוי שיהיה לו ילד. אם הוא לא מצליח בדרך הסטנדרטית, אז בכל דרך אחרת. אם לחצות לרגע את קווי הפוליטיקלי קורקט, אגיד שלכל אחד ישנם הקווים האדומים שלו בכל הקשור למגבלות הפיזיות והנפשיות של הילד שהוא רוצה להביא לעולם. יש כאלה המבקשים להפסיק את ההריון עקב היעדר התפתחות מוחית, ויש כאלה שהידיעה שמדובר בבת היא עילה מספיק טובה עבורם. לא שופטת אף אחד. לא כאן. החוק מגדיר קריטריונים ספציפיים יחסית לאישור הפסקת ההריון. אין לי עניין לערער על אף אחד מהם, אני יותר בעניין של לערער על קיומה של הוועדה עצמה.

כשזה קרוב, זה כואב במיוחד. נקרא לה פ'. כבר מזמן היא החליטה שיהיו לה לפחות חמישה ילדים. לפחות! ב־20 השבועות הראשונים היא לא מתפקדת בגלל הבחילות ובעשרת השבועות האחרונים בשל הסחיבה, אבל הטבע סידר את זה ככה שבזכות עשרת השבועות שבאמצע ומה שמגיע אחרי הלידה היא שוכחת מכל השאר, ומיד רוצה ללדת שוב. בכל הריון היא נבדקת בערך פעם בשבועיים כדי לוודא שלא נדבקה ב-CMV, שלוש אותיות שאף אחת לא מכירה עד שהיא נכנסת להריון או עד שהיא מתחילה ללמוד רפואה. ״מחלת הנשיקה״ - שם כל כך רומנטי לפעילות של וירוס כל כך מבאס.

הפעם התשובה יצאה חיובית. במשך שבועות היא הטילה בבית משטר בידוד ״אבולה סטייל״ כדי לא להידבק, אבל זה היה חסר סיכוי. כך הגיעה למצב שבו היא יושבת מול אישה זרה, עובדת סוציאלית, שיכולה להיות האדם האמפתי והסימפטי ביותר בעולם אבל בשורה התחתונה היא לא מכירה אותה ואין לה מושג

איך זה להיות היא כרגע. אין לה מושג כמה מחורבנת ההרגשה לרצות תינוק, לשמוח עד שהגוף כמעט לא יכול להכיל את זה כשרואים במוניטור את הדופק ואז להחליט שעדיף שלא יגיע לעולם. הנפש כמעט לא מסוגלת להתמודד עם הסתירה הזאת, אבל זה מה שהיא ובעלה החליטו, וזו החלטה שלא התקבלה בקלות. דליי הבכי והלילות נטולי השינה לא משנים את העובדה שבתוך כל הסערה הרגשית הזאת היא צריכה להסביר לשלושה זרים מוחלטים למה הם צריכים לאפשר לה לקחת כדורים ולהפסיק את ההריון.

אם לעזוב את הטענה המגוחכת של ״זכות האישה על גופה״, כי מתברר שרחוקה שנות אור הדרך עד שיהיה במדינת ישראל רוב המסכים לו, ישנו גם העניין הערכי. הסיבה לרצות הפסקת הריון לא באמת משנה. לאיזה עולם יגיע ילד שהוריו לא מעוניינים בו? חלקם הקטן מגיע להורים מאמצים נהדרים, אבל בדרך כלל הם נאלצים לעבור במוסדות המדינה מלווים בתחושת אהבה מינימלית מהעולם, עד האימוץ המיוחל. הרוב נשארים עם הורים שאין להם יכולת או עניין לשמש הורים. רק לפני כמה שבועות נתקלתי באחד כזה, צעיר ביותר, שהתמוטט במיון עם דימום בטני נרחב, סימנים כחולים על הפנים וכוויות של סיגריות בכל הגוף. לאחר שראיתי אותו, ההיגיון אומר שהייתה בכלל צריכה להיות ועדה לאישור הריון.

כשמדובר באונס, בגילוי עריות או במומים חמורים הנראים בבירור בבדיקות ההדמיה, אף אחד לא מעז להגיד מילה בגנות הפלה. במקרים האפורים ובמיוחד אצל ילדים שאין לדעת מה יהיה גורלם, כמו במקרה של CMV או להבדיל בהיעדר מוטיבציה להביא ילד, אז כבר לכולם יש דעה בכל הנוגע להריון שלך, לילד שלך, לעתיד שלך. מי אתם בכלל? אתם תגדלו את הילד? אתם תהיו הילד? רופאים ועובדים סוציאלים יכולים לעזור למי שמעוניין בעזרה בתחומים שבהם הם מבינים. האם קיימת הסמכה המכשירה מישהו להחליט איזה מין חיים יהיו לאנשים אחרים, צלולים בנפשם ובגופם?

למה אישה צריכה לעבור עוד השפלה, עוד כאב, עוד ייסורי מצפון בדרך לסגור פרק שבחלומותיה הגרועים לא רצתה שייסגר ככה? למה היא צריכה לעמוד בפני הליכים פליליים, גם אם באופן תיאורטי, אם היא מחליטה לסיים את ההריון בלי לעבור דרך הוועדה?

לעזאזל הפוליטיקלי קורקט. בני אדם לא יכולים לבחור בכל מה שנוגע לחיים שלהם, כי הם בחרו לחיות במסגרת חברתית מסוימת - עם זה אני יכולה לחיות. הבאת ילד לעולם אינה צריכה להיות אחד מהתחומים האלה שבהם למדינה יש מקום בהחלטה. המדינה יכולה להציע ייעוץ ותמיכה, אבל לא לקבל את ההחלטה.