משה שרת, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל, שלפני שבועיים מלאו 50 שנה לפטירתו, אינו אבי התפיסה המדינית המתונה כפי שנוטים לחשוב. קדם לו בכ-2,000 שנה רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים ערב חורבן הבית השני, שיצוין ביום ראשון הקרוב.
אחת מאגדות החורבן מספרת על רבן יוחנן הריאליסט המתון, שעקב המצור הממושך של הרומאים על ירושלים, העוני והרעב הקשים והבריונות המשתוללת בעיר, צופה את הסוף המר ומחליט שעליו לצאת מירושלים ולהקים מרכז רוחני-תורני במקום אחר, ובכך ״אפשר שתהא הצלה פורתא״ (כלומר, מועטת).
בעצת אחיינו, אבא סיקרא, ראש בריוני ירושלים, ה״לה פמיליה״ דאז, הוא מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו בארון לקבורה מחוץ לחומות. כך הוא מגיע לשר הצבא אספסינוס שצבאו צר על ירושלים. אחרי דין ודברים ביניהם, שבמהלכם מנבא רבן יוחנן למצביא הרומאי שיהיה למלך - נבואה המתגשמת תוך כדי פגישתם - מציע לו אספסינוס: ״בקש ממני דבר ואתן לך״.
רבן יוחנן אינו מבקש בשעת חסד זו את הפסקת המצור על ירושלים או מזון לעיר, ואפילו לא הבטחה לאי הריסת המקדש, אלא ״תן לי יבנה וחכמיה״. פניו כבר לעתיד. הוא מוותר על ירושלים, מקבל את יבנה ומייסד בה מרכז תורה חלופי ומוביל. גם הסנהדרין יושבת שם לאחר החורבן והעיר נעשית לבירה הרוחנית של עם ישראל.
לא כל חכמי ישראל אהבו את המהלך המתון, ה״יוני״, של רבן יוחנן. רבי עקיבא (לפי גרסה אחרת רב יוסף), האנטיתזה של רבן יוחנן מבחינת התפיסה הלאומית וה"נץ" במושגי ימינו, התומך מאוחר יותר במרד בר כוכבא, אף קורא עליו, על גדול הדור, את הפסוק הפוגעני מספר ישעיהו: ״משיב חכמים אחור ודעתם יסכל״. אבל התלמוד מסנגר על רבן יוחנן שביקש את מה שחשב שיש סיכוי לקבל ולא את מה שאין כל סיכוי להשיג.
אז הנה, הגענו הביתה, לימינו אנו. הנה התפיסה הקנאית של הכל או לא כלום מול התפיסה הריאליסטית, השקולה, של השגת מה שניתן להשיג כדי לבנות עליו תחייה מחודשת. הזכרנו את משה שרת. לא נעשה עוול לדוד בן-גוריון האקטיביסט. מה שהוא עשה ב-1947, כשהוביל את ההסכמה לחלוקת הארץ מול אלה שדרשו רק הכל, הוא חזרה שהוכיחה את עצמה על מעשהו של רבן יוחנן. ותפיסה זו נכונה גם היום מול נושאי דגל ארץ ישראל השלמה בכל מחיר.
כיום יש שיכנו את רבן יוחנן שוחר שלום ויש שיכנוהו תבוסתן. הוא לא האמין בקנאות ובהצלחת המורדים ברומאים ומול המצב הקשה בירושלים הנצורה תהה: ״בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסינוס?״ הוא ניבא מוקדם מאוד את החורבן. התלמוד מספר ש-40 שנה קודם חורבן המקדש, היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, כאות לפתיחתן לפני אויב בעתיד. עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי: ״היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד להיחרב״.
אחרי תהיות ונבואות כאלה, אין פלא שיצא ״לדבר שלום״ עם אספסינוס, ואני מנחש שהטוקבקיסטים דאז כינו אותו סמולן, אם לא למטה מכך.