אפשר לנשום לרווחה: נתניהו שרד, ההתיישבות ניצחה והציונות ניצלה

כל בוקר יום רביעי ישב נפתלי בנט על הטלפון מול בנימין נתניהו. הדחפורים עלו על שני בתי המריבה בבית אל, ובנט ריכז מאמץ בפרס הגדול: 300 יחידות הדיור שנתניהו הבטיח לבנות בבית אל אחרי הריסת שכונת האולפנה, אבל לא קיים. בנט ביקש מנתניהו להוציא מהר ככל האפשר הודעה פומבית על הפשרת התוכנית הזו, כדי לצנן את השטח. לשכת ראש הממשלה זרמה עם בנט וההודעה יצאה בשעה 12:05 בצהריים.

עכשיו, בואו  נדלג רגע למפלגת האחות של הבית היהודי, שבה מכהן השר אורי אריאל. לפני הבחירות הם כמעט התפצלו. נדמה לי שבנט היה שמח אם זה היה קורה, אבל אריאל ורבניו הקיצוניים השתפנו ברגע האחרון. אחוז החסימה המוגדל הרתיע אותם. אז אריאל תקוע עכשיו כרסיס בישבנו של בנט. אריאל ידע בזמן אמת שאצל נתניהו יושבים על אישור 300 יחידות הדיור בבית אל. הוא ידע (מבנט) שבקרוב מאוד יוציא נתניהו הודעה על כך, כדי להרגיע. 

מה עשה אריאל? בשעה 11:39 לפני הצהריים הוא שיגר לכתבים המדיניים הודעה שלפיה הוא "דורש" מנתניהו לאשר מיד בניית 300 יח"ד בבית אל. "פניתי לראש הממשלה ודרשתי ממנו בתקיפות", נאמר בהודעת אריאל. אני שואל את עצמי אם יש משהו שאורי אריאל לא עושה ב"תקיפות". בהמשך אותה הודעה מגיע הפאנץ' ליין: "הודעתי לראש הממשלה שאני מצפה לקבל תשובה חיובית בתוך כשעה".

מעניין מה היה אריאל עושה אם לא היה מקבל תשובה חיובית תוך שעה. הוא השאיר את זה לדמיונו של נתניהו. במקרים כאלה, של איומים ואולטימטומים, לנתניהו דמיון פורה. אריאל שאג, מי לא יירא. אגב, בניגוד להרגלו, נתניהו עמד הפעם בזמנים: ההודעה מלשכת ראש הממשלה יצאה, כאמור, 46 דקות אחרי שהחלה הספירה לאחור באולטימטום של אריאל. נתניהו אף פעם לא היה כל כך זריז. מה שאפשר לשר אריאל להוציא הודעה נוספת בשעה 12:31, בסך הכל 52 דקות אחרי שהחל האולטימטום, בזו הלשון: "השר אורי אריאל עודכן לפני דקות אחדות על ידי ראש הממשלה כי ניתן אישור לבניית 300 יח"ד בבית אל".

השר נפתלי בנט. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
 

אפשר לנשום לרווחה. נתניהו ניצל. ההתיישבות ניצחה. הציונות ניצלה. וכל זה, בזכות שר אמיץ אחד ש"דרש בתקיפות" ואף קבע לוח זמנים מפורש. אין ספק, אורי אריאל הוא בנימין זאב הרצל החדש. אם ירצה, אין זו אגדה. צריך להודות לאל הטוב שאריאל לא ניצל את 14 הדקות המיותרות שנותרו בשעת האולטימטום, כדי לדרוש עוד איזה שניים־שלושה מאחזים לא מורשים. חבל על הזמן, לא?

בסך הכל צריך לרחם על נפתלי בנט ששני אלה, אריאל ומוטי יוגב, גדלים פרא בערוגתו. ההבדל בין בנט לאריאל ויוגב הוא בבוטות, בדורסנות, באי ההכרה בגבולות, בטעם הטוב. בנט העיר ליוגב על הצהרתו שצריך לעלות עם כף של D9 על בית המשפט העליון. לאריאל לא העיר. את אריאל הוא מכיר. לאריאל אין בעיה להצטייר כמי שמשפיל את ראש הממשלה בראש חוצות משום שהעז לבצע צו של בג"ץ, שאין צודק ממנו. לאריאל אין בעיה ליצור מציאות מדומה שבה הוא כאילו מציב אולטימטום בפני ראש ממשלה בישראל, שכאילו נכנע לו, כדי ליצור מצב שכאילו הכל בזכותו ובזכות תקיפותו. וכל זה, עבור שני מבני בטון לא מאוכלסים. 

המתנחלים נאחזים בהסדרה בדיעבד של האדמות שעליהן בנו הקבלן הדורסן מאיר דריינוף ובנו העילג יהונתן (לשמוע אותו מדבר עברית, ולא להאמין), כדי להצדיק את השארת הבניינים על תלם. הם מתעלמים מהעובדה שמדובר בתפיסת קרקע צבאית שאמורה להתבצע לצורכי ביטחון בלבד. ברגע שאתה מנצל קרקע שנתפסה תפיסה צבאית להקמת עוד שני בתי מגורים, אתה כורת את הענף שעליו יושבת ההתיישבות כולה. אתה מסביר לכל העולם את הישראבלוף. אתה משמיד את שאריות הלגיטימציה שנותרו לך. 

בימים אלה מתגבשת באירופה המלצה להפסיק לעבוד עם בנקים ישראלים שפעילים בשטחים (כולל רמת הגולן וירושלים!). אם דבר כזה קורה, אפשר להתחיל לספור לאחור לכיוון החרמה גלובלית וטוטלית. אז זה בדיוק הזמן לירוק לעולם בפרצוף, להתעלם מבג"ץ, להשפיל את ראש הממשלה ואת שר הביטחון ולהמשיך לצפצף על הכל. 

הקצה הכי רחוק של התופעה הזו הם בני הזוג הנאהבים והנעימים אביה ורפאל מוריס, ההם מ"מוחמד חזיר" על הר הבית. זה קרה בסך הכל בשבוע שעבר. בראיון שנתנו בני הזוג לי ולאריה אלדד ב"רדיו ללא הפסקה" הם לא התביישו להצהיר בפה מלא שאת המסגדים על הר הבית צריך להרוס, את בית המקדש השלישי צריך להקים כאן, עכשיו ומיד, ואם הערבים ירצו לעלות להר הבית, בבקשה. בתנאי שיתפללו שם לאלוקי ישראל. מזל שהגברת מוריס, בסך הכל בת 19, לא הוסיפה שהיא מצפה לקבל תשובה "תוך שעה". היא עוד הייתה מקבלת.

לנפתלי בנט היה, בסך הכל, שבוע לא רע. אתמול לפני הצהריים הוא אפילו עצר ליד קבוצת נשים שמפגינות ליד לשכת ראש הממשלה. "נשים רוצות שלום", זה שם הקבוצה, ובנט, ששלום זה לא כוס התה שלו, ביקש מהנהג לעצור כי הן בכל זאת עומדות בשמש הקופחת למען רעיון שבו הן מאמינות. 

להפתעתו, בין הנשים עמדה גם ציקי ולדן, בתו של שמעון פרס. "הייתי אתמול אצל אבא שלך", אמר לה בנט, "הוא איש מדהים". בנט ואבא של ציקי רחוקים כמזרח ממערב, ובכל זאת, יש בנפתלי סוג של הדר שימנע ממנו להתנהג כמו אורי אריאל. יכול להיות שהוא גדל לתוך תפקידיו בפוליטיקה ויכול להיות שבעוד יומיים או שבועיים יקפוץ לו המוטי יוגב הקטן שאצור בתוכו. צריך לקוות שלא.

צריך גם להודות שבנט נשדד אלקטורלית לפני כמה חודשים על ידי נתניהו בקמפיין געוואלד שעוד יילמד בבתי ספר לפוליטיקה. ביבי נכנס לסלון של בנט, לקח את הספה והלך. אז בנט עכשיו צריך בידול מנתניהו, ואין כמו סאגת הריסה בשטחים לבידול כזה. בשיחות סגורות הוא מודה שהבתים בבית אל היו קש ששבר את גב המתנחלים, ולא בהכרח קש מוצלח. מבחינת בנט, בסיכום הכללי המתיישבים איבדו את שכונת האולפנה (שישה בניינים) ואת בנייני דריינוף (שני בניינים), אבל ירוויחו 300 יחידות דיור (אם הפעם יקיים נתניהו את הבטחתו). סך הכל ספירה חיובית. 

חוץ מזה, עבר גם החוק הנורווגי. בנט התאבד על החוק הזה, שבו הוא רואה ביטוי של נאמנות וחברות בפוליטיקה. שולי מועלם, הנאמנה לבנט, תיכנס לכנסת על חשבון איילת שקד. שר אחד (או סגן שר) בכל מפלגה יוכל לפרוש לטובת הבא בתור. נכון, זה מעמיס כמה מיליוני שקלים נוספים על קופת המדינה, אבל בסך הכל (לדעתי) זה הגיוני. במדינה מתוקנת השרים בכלל לא צריכים לכהן בכנסת. זה זלזול כפול, גם בממשלה וגם בבית המחוקקים, שראוי למחוקקים במשרה מלאה.

ביום שלישי בערב נסעה שרת המשפטים איילת שקד לבית אל, להזדהות עם מצביעיה. סוג של ניגוד עניינים. מצד אחד, אחראית על מערכת המשפט (שמגינה על שלטון החוק), מצד שני, מחויבת לקהל היעד שלה, ששלטון החוק לא בדיוק מוכר לחלקים ממנו. בדרכה לשם, שוחחה עם שר הביטחון יעלון. היא רצתה להיות בטוחה שלא מתכננים אמבוש למתיישבים. "אנחנו לא הורסים ומחכים לבג"ץ", אמר לה יעלון. זה גם מה שהיא אמרה למתיישבים בית אל. "אין הריסה, ממתינים להחלטת בג"ץ". בדרכה חזרה, לקראת חצות, אמר לה ראש המועצה שיש מוכנות של כוחות גדולים, שמורגשת תכונה, שמשהו עומד לקרות. אז שקד סימסה לבוגי פעם נוספת. "לא יהרסו לפני פסיקת בג"ץ!!!" סימס לה בוגי, עם שלושה סימני קריאה.

שקד סימסה לאנשיה בבית אל פעם נוספת. תירגעו, כתבה להם, לא יהרסו בלי בג"ץ. הם סימסו לה חזרה: כן, אבל יכול להיות שייכנסו לתפוס את המבנים עוד קודם. אז שקד, שקדנית וחרוצה, סימסה שוב לבוגי: גם לא נכנסים כדי לתפוס, שיהיה ברור, כן?

בוגי לא חזר אליה. מאוחר בלילה תפס הצבא את המבנים. למחרת פסק בג"ץ את הפסיקה הסופית וההריסה יצאה לדרך. שקד נפגעה, אבל לא שברה כלים. אני לא תינוקת, אמרה בשיחות סגורות, אני לא לוקחת את הדברים ללב או באופן אישי. היא העירה לבוגי שבפעם הבאה, או שיגיד לה את האמת, או שפשוט לא יענה לה. שלא יעמיד אותה במצב לא נעים מול המתיישבים. 

פסיקת בג"ץ תפסה את שקד באמצע פגישה עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. מעטים יודעים, אבל לשקד מערכת יחסים מקצועית פורייה עם נאור. תוכן השיחה לא ידוע, אבל שקד לא שברה את הכלים. היא בחורה הגיונית וישרה, וגם אם יש פערים בעמדות ובתפיסת העולם בינה לבין בג"ץ, היא לא תעלה עליו עם D9. היא תעדיף לקדם חקיקה שתשרת את הקהל שלה (כמו, למשל, הקמת בית משפט לענייני נדל"ן ביו"ש, רעיון שהיא מקדמת עוד מהקדנציה הקודמת). 

שקד מתווכחת עם הממסד המשפטי ועם בג"ץ, אבל לא מזלזלת בהם, לא משפילה ולא דורסת. היא מכירה את הכללים ומשתדלת לשחק לפיהם. אגב בג"ץ, בשיחות סגורות מזכירה שקד איך כצל'ה קידם בזמנו את מינויו של השופט אשר גרוניס לנשיא העליון. ומה הביא גרוניס? את שלוש ההריסות האחרונות בשטחים: שכונת האולפנה, בתי דריינוף ובשנה הבאה תשעה בתים בעפרה. אגב, כשנגיע לבתים המועדים להריסה בעפרה, נתגעגע לדריינוף.

משה (בוגי) יעלון קיבל את ההחלטה להכניס כוחות של מג"ב ויס"מ לבנייני דריינוף רק מאוחר בלילה שבין שלישי לרביעי. הוא לא שיקר לשקד. הוא אכן לא התכוון להרוס את הבתים בטרם יפסוק בג"ץ את דברו. אחר כך, כששאלה אם מתכוונים לתפוס את המקום, לא ענה. את ההחלטה לתפוס את הבניינים קיבל, לדבריו, אחרי חילופי המסרונים עם שקד.

אלוף הפיקוד רוני נומה התקשר לרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט עם מודיעין טרי שלפיו המתיישבים מתכוונים לתפוס ולהתבצר בבנייני דריינוף. איזנקוט התקשר ליעלון, שקיבל את ההחלטה מאוחר מאוד בלילה. לתפוס את הבניינים מראש, כדי למנוע מחזות התבצרות שיכולים לגרור אלימות. הם הזעיקו, אמר יעלון בשיחות סגורות, את כל האספסוף של יש"ע כדי להגן על "בית המקדש של דריינוף". מנענו מחזות לא נעימים, אמר יעלון, וזו הייתה החלטה נכונה. פינוי עמונה היה נראה כמו טיול אחר צהריים רגוע בהשוואה למה שהיה לנו כאן.

יעלון צודק והשבוע הוא היה המבוגר האחראי התורן בממשלת נתניהו. חבל שרוב התורנויות האלה נופלות דווקא עליו. המסע שניהלו נגד יעלון השבוע קיצוני המתנחלים, לא מרתיע אותו. בשיחות סגורות הוא מבחין בין המסה הגדולה של המתנחלים שהם, לדבריו, שפויים ואחראים, לבין "האספסוף" שלפעמים גורר אחריו את ההנהגה המקומית שרוכבת על גב הנמר בלי להתחשב בתוצאות. הם לא מסוגלים לעמוד בפני האספסוף הזה, אמר יעלון למקורביו השבוע, וזה גם ברמת ההנהגה המקומית וזולג, לצערו, גם לרמה הלאומית, בממשלה ובכנסת. יעלון רומז למוטי יוגב ואורי אריאל, אבל גם לנפתלי בנט, שנוא נפשו. השניים האלה מתחזקים שלולית גדולה של דם רע עוד מימי צוק איתן. כשאני נזכר שבנט אמור היה להיות ראש הלשכה של יעלון בממשלת 2009, אני מחייך לעצמי. מזל ששרה נתניהו טרפדה את זה. או לא, בעצם.

יעלון לא מצמץ השבוע מול בנט. בשיחות סגורות הוא מסביר את עמדתו. אף על פי שיעלון נתפס כפטרונם הגדול של המתנחלים, אין לקיצונים שבהם בעיה להכיש את היד המאכילה אותם בכל הזדמנות, מטורללת ככל שתהיה. על בנייני דריינוף אנחנו צריכים לנהל את המלחמה? שואל יעלון שאלה רטורית, על בניינים שנבנו על שטח שנתפס תפיסה צבאית? לתפיסתו, זו ירייה ברגל של ההתיישבות כולה. יעלון לא יתפלא אם בג"ץ יבצע עכשיו בדיקה של כל התפיסות הביטחוניות של אדמות בשטחים, ועוד לא דיברנו על המערכת הבינלאומית. 

ההתקפות על בג"ץ מוציאות אותו משלוותו. אהרן ברק היה ביטחוניסט, אומר יעלון בשיחות סגורות, מרים נאור ביטחוניסטית. על זה אנחנו מנהלים את המלחמה? איזה חוסר תבונה, איזה חוסר אחריות. עמדותי בכל הקשור להתיישבות ידועות לא מהיום. אני לא משנה אותן כהוא זה. אני לא נסחף אחרי אספסוף, ולמרבה הצער יש מי שכן, הוא אמר השבוע.

גם ההחלטה של נתניהו להודיע מיד על הפשרת 300 יחידות הדיור בבית אל לא הייתה על דעתו. אותי לא סוחטים, אמר יעלון, והודה שביום רביעי לא תמך בפרסום אותה הודעה. הייתי מפקד איו"ש, אלוף פיקוד, רמטכ"ל ושר ביטחון, הם יודעים בדיוק איפה אני נמצא ושם אני עומד כל הזמן. לא היה צריך להודיע על הפשרת יחידות דיור בתגובה לאלימות. אבל לא אני מחליט, וקיבלתי את ההחלטה, הוסיף. הוא מכיר את סוגיית הבתים המועדים להריסה בעפרה, בשנה הבאה. מוקש לא פשוט שממתין לו על אם הדרך. 

גם שם, בעפרה, אותו הסיפור, אומר יעלון, ממשיכים בנייה ואחר כך מאכלסים למרות צו פינוי של בג"ץ. על זה אנחנו צריכים להילחם מול בג"ץ? על זה אנחנו צריכים לשים את הראש של ההתיישבות? הוא שואל, הרי בסוגיה כזו בג"ץ לא יכול לוותר. אנחנו לא ממשלה עותמאנית ולא ממשלת מנדט, ואפילו לא ממשלת שמאל. במקום להתמקד באתגרים החשובים, מנהלים מלחמות על קרוון כאן ושני בניינים שם. 

עד כאן יעלון. כששומעים אותו, מקווים שאכן רוב המתנחלים נמצאים שם, איתו, ולא על הגבעות עם אורי אריאל. נדמה לי שגם בנט מבין את הבעיה ומזהה מה מתפתח שם, בקצה. דור שלם שמתפרחח, מתפתח, גדל, משמין ובועט. דור שהמדינה מבחינתו היא המלצה בלבד. הוא מאבד קשר עם המציאות ועם הממלכה. 

רבות דובר לאחרונה על ההקפאה בשטחים. האם אומנם יש הקפאה? לנוסעים בכבישי יהודה ושומרון נראה שהמגמה הפוכה. מנופים ואתרי בניין על כל צעד ושעל. אז מה מוקפא? התכנון מוקפא. הבנייה המאסיבית שאנו רואים עכשיו היא הבנייה שהתפרצה אחרי ההקפאה הגדולה ההיא, בקדנציה הראשונה של נתניהו הנוכחי. אז שחררה הממשלה פרויקטים רבים ואישרה תוכניות מתאר והעניקה אישורי בנייה. את כל זה בונים עכשיו. 

הבעיה (מבחינת המתיישבים) היא, מה יבנו אחר כך. כרגע, אין תכנון. מצד שני, לפני כמה שבועות נחצה קו ה־400 אלף מתנחלים (חוץ מירושלים). כשבנט היה מזכ"ל מועצת יש"ע, לפני חמש שנים, היו 350 אלף. כשרבין חתם על אוסלו, היו 40 אלף. הקפאה או לא, המתנחלים ניצחו.

בינתיים, באופוזיציה, מהומה רבה. כולם מתכנסים להערכה שהבחירות יתקיימו ברבעון הראשון של 2016. לא שאני מבין על מה ההערכה הזו מבוססת, אבל הרצוג הצטרף לליברמן שהיה הראשון שדיבר על זה ונדמה לי שגם לפיד בפנים. אז אם יש בחירות, צריך להתחיל לריב. גם, ובעיקר בתוך הנגמ"ש המחורר של המרכז־שמאל. ביום שני בכנסת תדרך לפיד את הכתבים הפרלמנטריים ואמר להם משהו כמו "היינו נחמדים מדי לבוז'י, זזנו והשארנו לו את הזירה, כל זה נגמר. השמאל לא יכבוש את השלטון בישראל בשנים הקרובות. חילופי השלטון יבואו רק מהמרכז. גמרנו להיות נחמדים".

באותם רגעים ממש, בישיבת הסיעה של המחנה הציוני, היה זה ח"כ איציק שמולי שהסביר שלפיד לא מפספס הזדמנות "לתקוע" את בוז'י והגיע הזמן להתעורר. פירוש הדבר, לראות בלפיד גורם עוין, ללכת לו על הראש, לא לתת לו למצב את עצמו כאלטרנטיבה לביבי, "כי כשנתעורר זה עלול להיות מאוחר מדי". רוב הח"כים תמכו באמירה הזו, למעט הרצוג עצמו, שרטן משהו בסגנון "לא שמעת את הנאום שלי בוועידה, כנראה". שמולי דווקא שמע. הנאום בוועידה היה טוב, אבל הבעיה היא שהטון לא נקבע רק בנאומים או בוועידות, אלא בעיקר בהתנהלות היומיומית. בתחום הזה, הרצוג היה ונשאר נחמד. בנחמדות, הוא יגלה בקרוב שהוא מריח את האבק של לפיד.

הרצוג ולפיד. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
 

המגעים השונים בין הצדדים השונים לחזית האינסופית של מתנגדי ביבי יעלו הילוך בשבועות הקרובים, ככל שריח הבחירות יגבר. בסוף, במקום לריב מה שהרצוג ולפיד צריכים לעשות זה להתאחד. כחלון עסוק כרגע במלחמת הישרדות אישית, כי אם הוא לא יממש לפחות חלק מהבטחותיו במה שנותר מהקדנציה, חבל על זמנו וזמננו. ליברמן שואף נקם ולא יירגע עד שנתניהו יודח. בחוץ מתחממים גדעון סער וגבי אשכנזי, אולי גם רון חולדאי. כל המוזכרים לעיל רוצים להיות ראש ממשלה. זו בדיוק הסיבה לכך שנתניהו ראש הממשלה. עד שלא יוותרו על האגו ויחשבו על המדינה, זה לא ישתנה.

עד הבחירות אצלנו, צפוי אולי משהו אצל השכנים. אבו מאזן מאיים שוב להתפטר (אם כי מקורביו מכחישים). הפעם זה נראה יותר רציני מאשר בפעמים האחרונות. הוא חצה את גיל 80 ושום דבר טוב לא מאיים עליו. מדינה פלסטינית הוא לא באמת רוצה להקים, נתניהו לא פרטנר, העולם לא באמת מתעניין בפלסטינים. במערכת הביטחון לוקחים הפעם את האפשרות שאבו מאזן יתפטר בספטמבר ברצינות.

ובמערכת המדינית? לא. כרגיל. באוקטובר שעבר ביקש לפיד לקיים על האפשרות הזו דיון בקבינט. הדיון לא התקיים עד היום. גם לא בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת. כולם רגועים. אבו מאזן יפרוש? שיפרוש. נזרום. אגב, כל הסקרים בשטחים מגלים שיש מועמד אחד בולט, משכמו ומעלה, להחליף את אבו מאזן. מרוואן ברגותי שמו. הוא מוביל בפער של עשרות אחוזים על כל האחרים. עם קצת (פחות) מזל אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בעוד כמה חודשים בסיטואציה שבה המנהיג הפלסטיני הולך הביתה, ובבחירות מנצח אסיר עולם שנמצא בכלא הישראלי. זוהי סיטואציית נלסון מנדלה מודרנית (אני לא משווה בין ברגותי, שהוא רוצח מורשע, למנדלה. העולם יעשה את זה), שישראל צריכה להיערך לקראתה. מתי בפעם האחרונה ישראל נערכה למשהו רציני?

ג'ונתן פולארד ייצא לחופשי ב־20 בנובמבר הקרוב. צריך לנשום לרווחה. צריך גם לשתוק. האמריקאים לא ויתרו לפולארד על יום אחד בכלא (למעט היום האחרון, בגלל שבת). הם הוכיחו שכל המתריעים נגד הקמפיין הציבורי לשחרורו, צדקו. זה רק עצבן עוד יותר את האימפריה האמריקאית, שיודעת להיות המדינה האכזרית ביותר בתבל כשדורכים לה על יבלת.

הדרך היחידה לשחרר את פולארד בטרם זמנו, הייתה דרך המודיעין. עניינים כאלה יכולים להיסגר בין ארגוני מודיעין. זה קורה פעמים רבות. מה שהאמריקאים רצו, כדי לדון בשחרור מוקדם של פולארד, זה רשימה. הם מאמינים עד היום שיחד עם פולארד פעלה בזמנו רשת שלמה של מרגלים ומודיעים ישראלים על אדמת ארה"ב. ישראל הכחישה בתוקף. האמריקאים לא האמינו להכחשה ולכן קברו את פולארד ל־30 שנה, עונש קשה בהרבה ממה שקיבלו מרגלים הרבה יותר מסוכנים ממנו. על הדרך, גם העלילו עליו עלילות שווא.

המוסד לא התעניין בשחרור פולארד. להפך. פולארד היה מרגל בארגון מתחרה למוסד, "הלשכה לקשרי מידע", שבראשה עמד רפי איתן, שרצה מאוד להיות ראש המוסד, אבל לא קיבל את התפקיד. איתן רצה להראות למוסד מאיפה מדליף המרגל ולהביא חומרים מרשימים בהרבה, והצליח. ההצלחה הפכה לקטסטרופה כשפולארד נחשף. ישראל תרמה להפללתו, סירבה להעניק לו מקלט בשגרירות, ושיגרה מזוודה עמוסה במסמכים שהעביר לה לאמריקאים. בלי כל זה, הם לא היו מצליחים להפליל אותו. ישראל בגדה בפולארד ואחר כך סירבו ארגוני הביון שלה לפעול להשבתו. 

30 שנה חלפו. עכשיו צריך להביט קדימה, לא אחורה. חשוב לעזור לפולארד לחיות חיים נורמליים במה שנותר מחייו. הטראומה שיכולה להיגרם לו כתוצאה משחרור אחרי 30 שנה בבידוד, בעיקר אם ייקלע ללב המערבולת הישראלית המטורללת, עלולה לחרפן אותו לגמרי. לדעתי, טוב יעשה אם אכן יישאר בארה"ב בתקופה הראשונה. יירגע. ינוח. יאסוף לאט את השברים. לזכות המטה למען פולארד יצוין שבשנים האחרונות הבינו שם את העניין והנמיכו פרופיל. לא ניסו להדביק לפולארד תוויות של גיבור גדול. הוויכוח על מעשיו של פולארד לגיטימי, אבל כרגע צריך להתמקד בבריאותו. גיבור או לא, קודם כל הוא בן אדם שמגיע לו קצת שקט, נחת וחופש אחרי שלושה עשורים. הוא שילם בגדול את חובו, וגם את חובנו.

לפני כשבועיים פוענח רצח מלאכי רוזנפלד וכמה מעשי חבלה נוספים. נעצרו בסך הכל שבעה חשודים בפעילות של השב"כ, המשטרה וצה"ל. שותפה נוספת לפענוח ולמעצרים: הרשות הפלסטינית, שעצרה חלק מהמעורבים על פי מודיעין ישראלי. אגב, בניגוד לרפלקס המותנה שמאשים את הרשות בהסתה בכל פעם מחדש, הפעם נאלמו הדוברים הישראלים דום. כשהפלסטינים עוצרים מחבלים שהרגו יהודים, אין לזה רייטינג, כנראה.

אבל יש עוד משהו בסיפור הזה: המפעיל של החוליה והמוח המתכנן שלה הוא אחמד נג'אר, פעיל חמאס שריצה מאסרים בגין פיגועי ירי ושוחרר במסגרת עסקת שליט. השב"כ התעקש בזמנו שנג'אר יגורש לעזה. הוא גורש לעזה, עבר לירדן ומשם הפעיל טרור קטלני בישראל. כמה אנרגיה הושחתה אז סביב הדרישה של שב"כ לשחרר חלק מאסירי שליט רק לעזה. כמה מטופשת היא נראית עכשיו. 

ציפי לבני, שמתנגדת מסורתית לעסקאות השבויים ושחרורי האסירים, שילמה מחיר ציבורי על עמדה אמיצה ונכונה. היא טענה בזמנו, כשנוהל דיון על שחרור הפעימה הרביעית של האסירים לטובת אבו מאזן, שדרישת שב"כ לשחרר רק לעזה אינה הגיונית. הביטחון המסכל הפלסטיני הבטיח לפקוח עין על האסירים, אבו מאזן הבטיח להם שיחזרו הביתה, אבל השב"כ התעקש. עכשיו, השב"כ צריך לטפל בפיגועים שמייצרים אותם משוחררים לעזה. נקווה שלמדנו לקח (אם כי, על בשרנו).

התחקיר החשוב ב"יומן" של הערוץ הראשון על נסיבות מותו בתאונת דרכים של גל בק מהווה הצדקה נוספת, מהדהדת, של הצורך בגוף פיקוח וביקורת על הפרקליטות. הדברים כבר נאמרו ונכתבו ונדמה לי שהוויכוח בנושא תם. 

השבוע קראתי עוד ידיעה שעוררה את סקרנותי. מדובר במכתב ששיגר פרקליט המדינה שי ניצן לנציבות הביקורת על הפרקליטות, שבודקת עכשיו את ההתנהלות (השערורייתית) של הפרקליטות בפרשת הפתולוגית הראשית ד"ר מאיה פורמן־רזניק. במכתבו ציין ניצן כי לא התכוון לסכל את מינויה של הרופאה, אלא רק שישקלו אותו מחדש. לא הובנתי נכון, טוען ניצן. טעות. קורה. טועים. אי הבנה. נציבת הביקורת השופטת הילה גרסטל קיבלה את גרסתו והפסיקה את הבדיקה. גרסטל היא אישיות הניצבת מעל כל מחלוקת וצריך לקבל את החלטתה. 

אני רק שואל את עצמי מה קורה כשאדם מן היישוב מעלה טענה דומה לטענתו של ניצן מול התובעים של הפרקליטות. אה, זו טעות. לא הבינו אותי נכון. לא לזה התכוונתי. נסו להיזכר, נניח, במזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט ומה עבר עליו בחקירות המשפילות על איזה קשקוש. את הסובלנות וההבנה שפרקליט המדינה דורש לעצמו, אנשיו לא מעניקים לאחרים.