על השידה בכניסה לבית שלי יש חוברת קטנה עם קינות לתשעה באב.
היא נשארה שם כמה ימים לאחר תשעה באב, ומאז בכל פעם שאני נכנסת הביתה אני רוצה לשלוח יד, לקחת אותה ולהניח אותה במדף הכי גבוה בספרייה, שם תחכה עד שיורידו אותה שוב, בתשעה באב הבא. אבל אני לא מסוגלת. החוברת עם הקינות עוד שם.
תחושת ההקלה המלווה בדרך כלל את הימים שלאחר תשעה באב, ולאחר מנהגי האבלות של הימים שקודמים לו - התחושה הזאת חמקה לה. אני עוד מרגישה את להבות חודש אב ולא את הכרמים של ט"ו באב - היום שבו הותרו השבטים להינשא זה לזה, היום שבנות ישראל חוללו בכרמים בבגדים לבנים כדי שלא יהיה הבדל בין ענייה לעשירה. היום הזה התפוצץ לנו בפנים והפך מיום האהבה ליום השנאה. במקום שהשבטים יותרו לבוא זה בזה, הם החלו להילחם זה בזה.
וכולם כל כך צודקים. העיתונים, רשתות הטלוויזיה והפיד שלי בפייסבוק התמלאו באנשים צודקים, יודעי דבר, מהירי חמה כשכל שבט מכה על חזה השבט האחר. והאזרחים הקטנים, אלה שהמדיה הפתוחה בפניהם היא הרשת החברתית, אינם אלא אזובי קיר לעומת מושכי הקולמוס המקצועיים, הסופרים ואנשי הרוח, הארזים שלנו. מעיון מזעזע ומצער בדברי חלק מהם השבוע, אני למדה ששלהבת שנאת החינם אכן אחזה בהם, ובגדול.
דויד גרוסמן, שאותו אני מעריכה ומכבדת, כתב מאמר, שאומנם איני מסכימה עם תוכנו, אבל לפחות אין בו אש שנאה, אלא ביקורת כלפי הימין: "האם ייתכן שהזוועה שבשריפת תינוק תגרום למנהיגי הימין להתעשת ולהבין סוף־סוף את מה שהמציאות זועקת באוזניהם כבר שנים? שהמשך הכיבוש וההימנעות מדיאלוג עם הפלסטינים עלולים לקרב את קצה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי?"
אני מבקשת להזכיר לגרוסמן שישראל ניהלה במשך שנים דיאלוג עם הפלסטינים, שהוביל אל עברי פי פחת. לאחרונה ניהלה אותו ציפי לבני, שאינה חשודה בעמדות נציות. בכישלון המגעים, שלהם הקדישה את כל מרצה וכישרונה, האשימה לבני לא את נתניהו, אלא את הפלסטינים. אותה רשות שמנהיגיה מעודדים טרור ורצח חפים מפשע ותומכים במחבלים.
לאחר כישלון הדיאלוג, בין אם נוהל על ידי השמאל ובין אם על ידי הימין, ולאחר שגם אופציית הפינוי החד־צדדי נכשלה והביאה את החמאס לשלטון בעזה, אני מצפה ומייחלת לאנשי רוח שיתוו דרך חדשה ולא יחזרו על ססמאות שהוכיחו עצמן כריקות מתוכן. הסופרים ואנשי הרוח אמורים לראות רחוק, לראות שקוף ולרעות אותנו, העדר, אלא שבישראל אנשי הרוח הם עצמם עדר. כאשר הסכסוך הישראלי־פלסטיני (או שמא יהודי־מוסלמי?) מגיע למבוי סתום, אין לאף אחד מהם את האומץ ואת שאר הרוח לחשב מסלול מחדש. תחת זאת הם מתחרים ביניהם מי תהיה המשכוכית שתוליך אותנו חזק ועמוק יותר לתוך הקיר.
הרבה יותר קל מלהגיד "טעיתי" - לצעוק ביתר שאת ובחמה שפוכה: "טעיתם". לשם כך משתמשים סופרינו בשנאת הימין באותו אופן שבו דיקטטורים במדינות ערב משתמשים בשנאת ישראל כדי להסוות את חדלונם. וכך, אצל יצחק בן נר, למשל, הימין השבוע הוא כבר "עדר של חולדות"(!), לא פחות. דימוי ששואב השראה מסרטי תעמולה נאציים ואנטישמיים.
אני מייחלת לאנשי רוח שלא ייקחו את העם הזה, שעומד באתגרים עצומים, יסדרו אותו משני עברי הקו הירוק, שקיים בעיקר בדמיונם, ויתחילו לירות חצי רעל לעברנו, החיים ממזרח לו.
הקריסה שחווינו השבוע היא לא פשיטת רגל ערכית של הימין, שמונה יותר ממחצית העם, אלא תוצאה של כרסום הולך ומתמשך בשלטון החוק במדינה.
מהבחינה הזאת, של שימת שלטון החוק ללעג ולקלס, לוקחים בכך חלק ח"כ חנין זועבי וחברים נוספים מהרשימה הערבית (בשום אופן לא רוב המגזר הערבי), הפלג האנטי־ציוני במגזר החרדי (בשום אופן לא כל החרדים), אנשי תג מחיר (בשום אופן לא הימין כולו או רובו) ואנשי אקדמיה הקוראים לחרם על ישראל (בשום אופן לא כל השמאל). כולם באותו מחנה, זה שיוצר אווירת אנרכיה פוסט־ציונית, שבתוכה קל לשפלים שברוצחים לקחת את החוק לידיים. אבל את זה לא שמענו השבוע משום סופר.
איני רוצה להיות מאותם אלה שאינם מוצאים דופי בשבט של עצמם. ההתלהמות למשל סביב הריסת בתי דריינוף בבית אל עשתה שקר בנפשו של הנוער שלנו. בעיני, הסיפור שם לא היה ארץ ישראל, אלא שלטון החוק. גם כאשר יש תחושה מוצדקת שבג"ץ מוטה פוליטית, על מנהיגי הציבור שלנו, שחלקם אף יושב בממשלה, לקדש את שלטון החוק ולא את תחושת המיעוט הנרדף. התחושה הזאת היא אנכרוניסטית בדיוק כמו הטענות של גרוסמן ובן נר.
ביום ראשון השבוע השתתפתי בעצרת ותפילה בצומת גוש עציון לשלום משפחת דאוובשה מהכפר דומא. זו הייתה יוזמה של "שורשים" - קבוצת מתנחלים ופלסטינים שנפגשים ומדברים ועושים פעילויות משותפות. בשבוע הקרוב תהיה אפילו קייטנה משותפת לילדים פלסטינים ומתנחלים. הדסה פרומן, אלמנתו של הרב מנחם פרומן ז"ל, נשאה תפילה; דיברו שם הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון, מישיבות הדגל של הציונות הדתית; והרב דוב זינגר, ראש ישיבת מקור חיים, שר וריגש את כולם. הם ביקשו לומר: האלימות אינה דרכנו, הפרת שלטון החוק אינה דרכנו. הם ביקשו, כמו ששלושת האישים האלה עושים תמיד, לחפש את המשותף ולא את המפריד, את השלום ולא את המלחמה, את הבנייה של העם ולא את ההרס שלו.
אולי בכל זאת לא אבדה תקוותנו, לחיות לאורם של אנשי רוח פורצי דרך בארץ הזאת.