סך הכל השתמשו בבחורה יפה ולבושה חלקית לרגליו של גבר שיכול להיות סבא שלה עם שעון יוקרתי, מה קרה? על מה הסערה? איך אתם לא מבינים את הקשר בינה לבין ההמבורגר שהיא מפרסמת למען השם?
אם פספסתם את הסערה השבוע סביב רשת המזון והפרסומות החדשות שלה, סלחו לי על שאשלח אתכם לגוגל. המילים הרבות ש"נשפכו" על הפרשה, הן האפקט המשני שאני רוצה לדבר עליו. מיד אחרי שמאות (אולי אלפי) החלו גולשים להוריד את הדירוג של בית העסק באתרי אוכל, חלקם בינלאומיים, קם קול צעקה. ״זה מוגזם״, הם אמרו, ״המחאה הזאת תוביל לקריסת הרשת ולפיטורי עובדים. למה לשפוך את התינוק עם המים?״, הם שאלו.
ואז זה הכה בי. היו כאן כל כך הרבה מחאות בשנים האחרונות, שכולן כמעט עברו אותו מסלול של תמיכה גורפת שמתחלפת בשנאה יוקדת. משהו גורם לנו להעריך את המסירות שבה אנשים רוצים לשנות את העולם שבו הם חיים, רוצים לשפר את תנאי השירות שלהם, לפעמים גם את שלנו, אבל אנחנו לא מסוגלים ללכת עם המחאות האלה עד הסוף. בשלב הזה אין לנו, לרובנו, אלא לקפל את הדגל ולהמשיך כאילו בסך הכל מעדנו מאיזו מרצפת בולטת במדרכה - מתנערים, מקווים שאף אחד חשוב לא ראה, וממשיכים הלאה.
אין כמו לצקצק בלשון תוך קריאה על עובדי הקבלן האומללים שעובדים שבתות וחגים באותו השכר הזעום שהם מקבלים בימי חול. אנחנו כועסים על העובדה שאינם מקבלים תנאים סוציאליים, מזדעזעים כשאנחנו מבינים שמדובר בעובדי ניקיון אבל גם במורים של הילדים שלנו ואז מתפוצצים כשהם משבשים לנו את החיים עם השביתות שלהם. איך עובדי נתב״ג מעזים לאיים על החופשה שלנו בבורגס? מה המורים מצפים שנעשה עם הילדים שלנו בבית? ולמה החקלאים חושבים שאם יחסמו את מחלף השלום אנחנו נרחם עליהם?
אלה שלא משפיעים באופן ישיר על ההתנהלות היומיומית שלנו מוציאים מאיתנו תגובות קשות אף יותר. אנחנו מוסיפים כמעט באופן אוטומטי את המילה ״כוחניים״ לוועדי עובדים שצברו מספיק חברים ונמצאים בעמדות מפתח כי הם דורשים להיות שותפים בקביעת עתידם. נכון, לעתים נראה שהיד קלה מדי על ההדק, אבל כל אחד מאיתנו היה רוצה כוח כזה מול מי שקובע לו את המשכורת. כולנו היינו רוצים לדעת שיש לנו את הגב לעמוד ולדרוש את מה שאנחנו רוצים ושמגיע לנו.
הישנים באוהלים הפכו בשלב מסוים במחאה ל״תל אביבים המנותקים״, ל״היפים האלה שלא יודעים אפילו איך לייצר רשימת דרישות מוגדרת מספיק כדי שיהיה אפשר להזדהות איתה״. על מחאות הקוטג׳ והמילקי אמרנו שכבר מתחילים למחות כאן על כל דבר. עובדי משרד הפנים סתם מפונקים, ומול גולדסטאר ו"אגאדיר" נמצאות רק פמיניסטיות מרושעות משוללות הומור. אנחנו אוהבים מחאות עד שהן צוברות מספיק תנופה. אז אנחנו מתחילים לשנוא אותן.
רשת ההמבורגרים בחרה בקמפיין הזה, שהוצע לה מן הסתם על ידי חברת פרסום בגלל ששכנעו אותה שאין דבר כזה פרסום רע. ניסיתי לחשוב מי האנשים שיראו את הפרסומת ויגידו לעצמם - כזה אני רוצה, כזה אני חייב? מי האנשים שיראו את הפרסומת הזאת ויחייכו? אולי הראש שלי חושב בצורה עקומה, אבל מסקר קצר שערכתי בקרב חברי גיליתי שאלה שאוכלים שם ימשיכו לאכול שם ואלה שלא בעיקר לא יבינו מה הפרסומת הזאת רוצה מחייהם או יבחרו באופן מופגן להדיר רגליהם מהמוסד. השיטה השיווקית הזאת היא לא שיטה חדשה. ברשת ראו את גולדסטאר והתקנאו בבאזז סביב הפרסומות המצחיקות אך המיזוגניות שלהם ורצו גם. לרוע מזלם, בעסק שלהם הציבור הלא מרוצה יכול לנקום גם מעבר לחרם הצרכני ולהפיל את הביקורות האינטרנטיות שלהם על הברכיים. זו נקמה כואבת, אכזרית, ובעיקר לא משאירה ספק לגבי שאלת הרווח וההפסד מקמפיין כזה. ברגע שנסלל השביל הזה, קפצו מיד כל שומרי זכויות העובדים וקראו למוחים לעצור את סוסיהם: ״תצביעו ברגליים אבל אל תצביעו בידיים ותגרמו גם לאחרים לא לבוא״, הם אמרו. מותר למחות אבל אסור לפגוע בפוגע, או בעובדים של הפוגע. הלכתי לאיבוד.
אני מודה שלא אכלתי שם מעולם, ובכל זאת, בחיים שלי לא ראיתי מלצרית או מארחת ברשת הזאת מעל מידה 34, לא רק בסניף אחד, ותמיד תהיתי מיהי חברת כוח האדם של המקום. כמובן, לא עברתי בין כל עובדי הרשת, אבל זו התחושה ואני לא חושבת שזה מקרי. ממקום קצת פולני וזקן אני חייבת להגיד שכשהייתי בגיל של העובדות לא הייתה לי שום תודעה פמיניסטית או חברתית, ולכן אני לא מאשימה אותן שהן נשארות שם כדי להרוויח את הכסף שלהן ושכל הסיפור לא מעניין אותן ולו מעט. בעולם הגיוני, כזה שבו היה אפשר למצוא עבודה עם תנאים טובים ועם יחס אנושי נהדר בלי שום בעיה, אולי הן היו שוקלות להתפטר. זה כמובן לא קורה במציאות, לא שם ולא באף מקום עבודה אחר שבו ההחלטות המשונות של ההנהלה גורמות לעובדים לשלם את המחיר. אולי בשביל זה צריך ועד חזק?
ומאיפה בכלל הגיע הביטוי הזה ״לשפוך את התינוק עם המים״? חייבים להמציא משהו חדש.