פתעה. ואני כנראה מטילה פה פצצה, כי מתברר שעדיין ישנם מספר בני אנוש פרימיטיבים הצועדים על הפלנטה שלנו. הם חושבים, או ליתר דיוק בטוחים, שנשים צריכות בעל עשיר כדי לחיות טוב.



ה"לכי תמצאי לך מישהו עשיר" הזה שנזרק לעברי מדי פעם, אפילו לא מצחיק בתור בדיחה. לתשומת לבכם. על אחת כמה וכמה לא מצחיקות אותי בדיחות הקרש של סטנדאפיסטים מבוגרים על נשים, ומה קורה לכרטיס האשראי של הבעל כשהן מתייחדות איתו. וזה מעצבן אותי ללא כל קשר לעובדה שאני לא בזבזנית בכלל. האמת היא שאני לא ממש זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהזמנתי משהו אונליין שלא הייתי זקוקה לו באמת. לא בטוחה שזה נובע מטעמי חיסכון (אם כי זה הגיוני שכן) כמו מטעמי חוסר עניין בדברים שלא מרגשים אותי, למעט אמזון למשל. 



והשבוע במקרה גיליתי את ה־"Trust Spray", הלהיט החדש של הקניות ברשת. אני מודה כי לרגע קט הספריי הזה הצליח לעשות אותי מאוד עצובה. "ספריי אמון" קוראים לזה בלעז. אלמלא נכחתי בהרצאה של פרופסור אייל וינטר, שניתח את חשיבות הרגשות עם הרציונל כמה ימים קודם לכם וסיפר על כך, אני מניחה שלא הייתי נתקלת בדבר הזה מעודי.

מדובר בספריי המכיל אוקסיטוצין, שהוא הורמון שנפוץ בעיקר אצל נשים בהריון וזוגות מאוד מאוהבים. אותו הורמון אוקסיטוציני הוא זה הגורם לשיקול הדעת שלנו להתערער, דהיינו להתאהב, דהיינו לתת אמון. ולעתים, אולי במושא שאנחנו לא צריכים לתת בו אמון. מה שהבהיר לי אולי לראשונה באופן מוחשי את המונח “עיוורון לב", וכמובן גם את עניין “טפשת ההריון". לא נעים לי לספר לכן, בנות, מתברר שזה אכן מדעי. 
 

כמובן שמיד חזרתי הביתה וחיפשתי בגוגל את הספריי הזה, ותהיתי כמה אנשי מכס בוודאי החרימו אותו כי חשבו שמדובר במשהו לא חוקי בעליל. סקרן אותי מאוד לדעת כמה בנות ישבו בבית וחיכו להודעה השנייה והשלישית מהדואר, רק כדי לרסס את הספריי (שעושה נסים - כך כתוב באתרים) על מושא אהבתן ובאופן “אקראי" כמו הנפת מטה קסם של פייה. ואז נהייתי קצת עצובה, אולי מכיוון שמפעם לפעם אני מרגישה שמשהו בי לא מצליח להסתנכרן רגשית ומנטלית עם העסק הזה שנקרא הקִדמה. איכשהו השד שמקנן בי מתעקש להישאר מאחור. זה אומנם עבד לי עד עכשיו, ההיצמדות העיקשת הזו לנוסטלגיה, אך אני חוששת שעם השנים זה יהפוך בעייתי יותר ויותר. קצת כמו לחשוב שביום שבו כולם ינועו עם מכוניות מעופפות באוויר, אני עדיין ארכב על האופניים עם הברקס רגל שיש לי. 
 
אבל רגע, שמישהו בבקשה יסביר לי מתי לעזאזל הגענו למצב הזה שבו בני אדם צריכים במקום למצוא תרופה לסרטן, לסגור עצמם במעבדות ולבודד את ההורמון שמעורר אמון ואהבה? כן, זה שהיינו אמורים להיוולד איתו, והוא נבל כנראה כמו צמח הלבנדר שמת לי אתמול בסלון מעודף מים. כנראה שגם אהבה חונקת היא לא עסק בריא.
 
אחרי ההרצאה רכבתי על האופניים וחציתי את כיכר דיזנגוף בתל אביב, זו שכולם מתעקשים שצריך להרוס. אלא שהיא, שיש המכנים אותה במילה האיומה “כעורה" בימים כתיקונם, דווקא הייתה מאוד יפה באותו ערב למרות הלחות. המזרקה של אגם הסתובבה לשני כיוונים בסנכרון מופלא, היו מים והייתה גם אש, שירים של הביטלס התנגנו ברקע, וכמעט הצלחתי להאמין שאני שוב בשנות ה־80, בת 10 או 11 צועדת עם ההורים שלי ליד האטרקציה הכי גדולה שהייתה אז בתל אביב. 
 
אני מרגישה שבזמן האחרון ישנו צורך אנושי (וככל הנראה מדובר בתסמין גלובלי) להרוס ולהשמיד את כל מה שאולי משרת את ההווה אך לא ישרת את העתיד. אין לי מושג מיהם מקבלי ההחלטות שקובעים כבר מעכשיו כיצד ייראה העתיד שלנו, אך סביר להניח שאף אחד מהם לא מבין שאין עתיד בלי עבר. 
אני מנסה לדמיין את העולם בעוד כ־60 שנה. אם אאריך ימים כמו הסבים שלי ז"ל, שחיו חיים מלאים, סביר להניח שאהיה כמעט בת 100. אני מניחה שעם המטפלות הסיעודיות שלי איאלץ לתקשר דרך טלפתיה, אם כי ייתכן שזה יתבצע באמצעות תוכנת מחשב מושתלת בכף היד. 
 
ומה עם אהבה? הוא בטוח ימות לפני, כי ככה זה עם גברים. עצוב, אבל לפחות אדע שהספקתי להחזיק לו בכתפיים כשעמדתי על הצ'ופצ'יק של גלגל האופניים האחורי כשרכבנו בטיילת. זה, ועוד כמה דברים שהספקנו לעשות, ממש רגע לפני שאילצו את כולנו לחיות בתוך חללית או לחלופין במנהרות, שפעם חשבו שישמשו את הרכבת הקלה.