1
חרושת השמועות על היעלמותה המסתורית של “המלכה האם" של רחוב שינקין, שרה שטרן, הרודנית האהובה מקפה "תמר", עשתה לחלק מבאי בתי הקפה חררה. לפסטיבל התקשורתי שנערך לרגל סגירת המקום הגיעו להצטלם גם אנשים מפורסתמים, כאלה שהתחת שלהם מעולם לא התחבר עם הכיסאות המיושנים והבלתי נוחים של בית הקפה, אבל מערך יחסי הציבור לסגירה גרם להם לשבת כמה דקות מול המצלמה ולזבל את השכל על “הנכס התרבותי" שעומד להיעלם.
הרבה לכלוכים ורכילות מכוערת ליוו את עניין הסגירה. היו מי שדאגו להפיץ ששרה אינה במיטבה, שהיא לא זוכרת כלום, שהיא מבולבלת ומיואשת, שהיא לא מסוגלת לתפקד ולכן הוחלט בשבילה שמן הראוי לסגור את העסק.
ביום האחרון לפני הסגירה ביליתי עם שרה כשעתיים, העברנו את אותן דאחקות של פעם, היא לא שכחה כהרגלה לאיים עלי בסכין לחיתוך עוגות, אני לא שכחתי להזכיר לה את הרומנים שלה עם הקצינים של הצבא הבריטי שבו שירתה לפני קום המדינה. היא דחפה לי עוגת פרג לפה ואני כמעט נחנקתי. היא לא שכחה לקלל את מי שהייתה נוהגת לקלל גם לפני 20 שנה בדיוק באותן מילים פלוס זריקת הערות מעליבות על אופיו של האדם.
כדי להטריף אותה אמרתי לה ששאול ביבר בא מהעולם הבא וגנב שני מוספים, היא התגלגלה מצחוק. הייתה לי הרגשה שעם עזרה מקרובי משפחתה, בית הקפה היה יכול להמשיך לפעול עוד קצת זמן, כי היה ברור שביום ששרה לא תקום בבוקר ותבוא לפתוח אותו, זה יהיה היום שבו מצבה הבריאותי שלא היה בכי טוב יהיה בכי רע. וכך קרה.
ביום ראשון התכנסנו אנו, כמה מ“בניה החורגים" של “המדאם", בבית הקפה, השוכן מתחת לבית האבות שבו אושפזה הגברת הזקנה. יום חמסין מעיק, שעת אחר הצהריים, הגעתי ראשון, נרגש. התפאורן אריה וויס הגיע שני, הצלמת המתעדת של קפה "תמר" שלומית כרמלי הגיעה שלישית ואחרון חביב הסופר דודו בוסי. כולנו חשנו בהאצת פעימות הלב כשהסתבכנו במסדרונות של הבניין המפואר בחפשנו אחר המעלית. עולים לקומה המיועדת והולכים לאט־לאט לחדרה של “המאמא", איש מאיתנו אינו יודע לקראת מה.
האם תשמח לקראתנו, האם תדבר, האם תפתיע אותנו בקללה עסיסית? זה היה מתח לקראת מפגש שלא ידוע כיצד יתפתח. נכנסנו לחדר שאליו הופנינו, מהמיטה הגדולה ניבט ראשה העייף של שרה שלנו, עיניה עצומות, על מצחה בולט פצע שחור מפחיד שהחל להגליד.
לצדה ישבה בתה, מיכי, שהופתעה קצת מגודל המשלחת. אנחנו סביב מיטתה, הפה שלה נע ללא הרף אך לא נשמע קול, היא נראית מותשת לחלוטין. “שרה'לה נביילה", אני אומר לה, אוחז בידה ומלטפה, “הגיעה משלחת של חולירות לבקר אותך. שלומית, אריה, בוסי, דאגנו לך בתקופה האחרונה שטיק דרעק".
העיניים היגעות מתחילות להיפקח ולסקור את הנוכחים, יוצא לה רבע חיוך קטן, עדיין לא מילה. אנחנו יוצאים לקפיטריה, עשרות קשישים בכיסאות גלגלים, עם קתטרים, עם פיליפיניות, זה מזכיר לי את בית האבות של הורי, שהיה הרבה פחות מהודר מהנוכחי, אבל היה מעורר במבקר הרגשת דיכאון, זקנה וחוסר אונים וזה הדבר הכי נורא והכי מייאש בעולם.
האחות באה למדוד לשרה לחץ דם. כשאני רואה את התוצאה אני נדהם: 120 על 72. אחוז קנאה אני פותח עליה, “יא חתיכת אלטע בהיימה, יש לך לחץ דם של כוסית בת 17", עכשיו נפלט חיוך והיא ממלמלת “לך קיבינימט". אנחנו מאושרים.
הבת מיכי הולכת לסידורים כלשהם, אני ושלומית מחלצים עוד כמה משפטים מהמלכה הדועכת. אני נזכר באמא שלי שדעכה בבית אבות, הולך לשנייה לבר קטן בפאתי האולם ומוזג לעצמי נס קפה, חוזר לשרה ואחרי הטעימה אני אומר לה “לא תאמיני, שרה, הקפה כאן יותר מחורבן מהקפה ב'תמר'". אני זוכה ל"לך קיבינימט" שני. העיניים שלה שוב נעצמות, נראה ששקעה בתרדמה עם רבע חיוך על הפנים חרושות הקמטים.
“בפעם הבאה שאבוא אני מביא צבע שיער סגול וצובע לך את השיער", אני מבטיח, אבל יודע שלא אבוא שוב. אני רוצה לזכור את שרה הג'דעית, השולטת, הצועקת, שיודעת גם להתגלגל מצחוק, שיודעת לפנק ולהעניק. לפני שהלכנו היא מלמלה לכיוון שלומית ושאלה אם יש לה אוכל במקרר. איזו שרה אהובה, גם במצב שבו היא נמצאת היא לא תוכל לשחק את המרשעת ותשאל בחום אמהי אם יש לשלומית אוכל במקרר. נשמה טובה.
2
אחת הבדיחות הקבועות של יושבי קפה "תמר" הייתה ששרה תקבור את כולם על אף שהיא המבוגרת מכולם. ואכן רשימת יושבי הקפה שנפטרו בשנים האחרונות הייתה ארוכה בהרבה מהממוצע של כל בתי הקפה האחרים בעיר ללא הפסקה.
רבים וטובים מבניה ובנותיה החורגים של שרה (אנחנו) הפסיקו לעשן (יהי זכרם ברוך) לפני ששרה, שהייתה מעשנת כבדה, החליפה את הסיגריה עם הטבק בסיגריה מפלסטיק.
בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו השחקן דידי לוקוב. דידי - בן קיבוץ נען, אחיו של הצייר יורם “היפה" לוקוב שחזר בתשובה, ובן אחותו של מנהיג תנועת אחדות העבודה, השר המנוח ישראל גלילי - היה יושב שעות ארוכות בקפה "תמר" והיה קורא בשקיקה את העיתונים, ועליו נאמר בבדיחות דעת מרושעת, האופיינית לחלק מבאי המוסד המיתולוגי, שהוא לומד את העיתונים בעל פה כי אין לו טקסטים של מחזות ללמוד.
דידי היה אמן מתוסכל שחלם בגדול על הצלחה מסחררת. הכרתי אותו בסוף שנות ה־60 תחילת ה־70. לא פעם היו לנו חילוקי דעות קשים, בעיקר כשתפס כיוון פוליטי קיצוני ימני וכל פעם היה מאתגר אותי על כתבות שלי ומנסה להוכיח לי שאני לא צודק.
בשנים האחרונות חודש הקשר שנותק מדי פעם, בסך הכל כאב לי עליו כי ידעתי על מה חלם וידעתי לאן הגיע ואיך זה תסכל אותו. התסכול הזה, כמו אצל הרבה חולמים אחרים, דרדר אותו בתקופות רבות למצב חברתי גרוע בלשון המעטה. אפילו שרה צעקה לו לא פעם כשנבר בערימת העיתונים, “לך לעבוד, כל היום קורא עיתונים".
בכל פעם שמישהו מיושבי הקפה נפטר, אלו שנשארו בחיים מזכירים את הרשימה האינסופית של ההולכים: יורם קניוק, פיצ'ו, אורית פרנקל, עמוס לביא, מנחם מזרחי, יוסי יערי, שאול ביבר, שלמה שבא, שמוליק קראוס, אורי ליפשיץ, הקריקטוריסט זאב ועוד. על שרה תמיד צוחקים שהדבר הראשון שהיא עושה כשהיא פותחת את הקפה זה לראות בעמוד המודעות השחורות מי מיושביו שחייב לה כסף נפטר. רשעים.
דידי לוקוב ז"ל . צילום: נתן זהבי
3
ואם הזכרנו את הצייר המנוח מנחם מזרחי, אני חייב לספר קטע קצר על ציור מעשה ידיו ורישום שלי. מעשה שהיה כך היה: הייתה תקופה שבה נהגתי לשבת בפאב "המנזר", השוכן באלנבי פינת נג'ארה, בואכה שוק הכרמל. בדרך כלל הייתי מגיע לשם מסטול בשעות מאוחרות ועיני היו מתמקדות בציור שהפנט אותי ולא יכולתי להסיר את מבטי ממנו. יום אחד שאלתי את בעל המקום מי הצייר, והוא השיב לי מנחם מזרחי.
אחת הסיבות לכך שהתחברתי לציור, מעבר לעובדה שזו נראתה לי עבודת אמנות יפהפייה אך מדכאת, היא שבזיכרון שלי היה רישום שציירתי לפני הרבה שנים והיה נדמה לי שהוא דומה בצעקת הבדידות שלו לעבודה של מזרחי. יום אחד בקפה "תמר" סיפרתי למזרחי, שהכרתיו בצורה שטחית, עד כמה אני אוהב את הציור שתלוי במנזר. כמה ימים מאוחר יותר הוא הביא לי העתק של הציור.
לפני כמה ימים, כשנברתי בערימת שקיות חומות ישנות של פעם, מצאתי את הרישום שעליו חשבתי כשראיתי את הציור של מזרחי. אין מה להשוות, קטונתי לעומת כישוריו של הצייר המנוח, אבל זה גרם לי סוג של אושר כשתליתי את שתי העבודות זו ליד זו.
רישום של זהבי וציור של מנחם מזרחי. צילום: נתן זהבי