הבלוף של השמאל

המראה שהציב השבוע ח"כ ג'מאל זחאלקה מול פניה של מפלגת העבודה ומול פניו של השמאל הציוני כולו לא מוצבת שם בפעם הראשונה. מראה דומה למדי הציב לא מכבר גם יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, בכנס של שלום עכשיו. "יושב ראש האופוזיציה מדבר על פירוד מהפלסטינים כי הוא רוצה לשמר את הרוב היהודי", אמר, "אני רוצה להגיד לכם שהמילה 'רוב יהודי' היא מילה גזענית כלפי".

התגובה האוטומטית של השמאל לנאום זחאלקה הייתה ניסיון מעט פתטי לתקוף את הימין, שהתקשה למחוק את החיוך נוכח הנאום. אבל הסיפור כאן איננו הימין ואפילו לא זחאלקה. זהו סיפורו של השמאל הישראלי, שמחפש את דרכו וכבר שנים ארוכות מנסה לרקוד על כל החתונות, ללא הצלחה יתרה.

האמת צריכה להיאמר: עודה, זחאלקה וחבריהם צודקים כשהם תובעים מהשמאל הישראלי הסברים, וצודקים לא פחות כשהם טוענים שהם לא מקבלים אותם.

כי השמאל לא יכול לדבר עם הערבים על שוויון כשהוא תומך בחוק השבות שמאפשר לבן דוד של בוז'י הרצוג לעלות ארצה ולא מאפשר לבן דוד של אחמד טיבי לעשות את זה. והשמאל לא יכול לספר לערביי ישראל שהוא רואה בהם אזרחים שווים, ובה בעת להסביר שמדינת ישראל חייבת להקים מדינה פלסטינית, כי אחרת נאבד כאן את הרוב היהודי. סליחה, הם שואלים, אז מה אם תאבדו את הרוב, איזה אסון יקרה אם יהיה פה רוב ערבי? מה, אנחנו הערבים אזרחים סוג ב'? אנחנו פחות טובים מכם? כך נוהגת מפלגה שדוגלת בדמוקרטיה ובשוויון?

ואותו שמאל גם לא יכול להסתכל בעיניהם של עודה וזחאלקה וחבריהם ולהסביר להם, וגם לו עצמו, למה תושבי בית אל ושילה הם כובשים, ותושבי קיבוץ גזית וקיבוץ גלאון וקיבוץ גן שמואל הם ציונים ששבו לאדמתם. כי ההסבר שלו, שלפיו העולם הכיר בגבולות 48' ולא הכיר בגבולות 67', הוא הסבר של משפטנים, וג'מאל זחאלקה מבקש לנהל עם חבריו למחנה השלום שיח אחר. שיח של מוסר ושל ערכים. ובשיח כזה, איש במפלגת העבודה לא יוכל להסביר לו שלנשל אותו מביתו ב־48' היה מוסרי וערכי יותר מלעשות זאת ב־67', מה עוד שצדק זחאלקה כשדייק והזכיר שההתנחלויות קמו לצד יישובים ערביים, בעוד הקיבוצים של השמאל קמו על חורבותיהם.

אבל זה לא הכל. כי איך בדיוק מסבירים למי שמספרים לו על שוויון למה "התקווה" מדברת על "נפש יהודי הומייה"? ואיך מסבירים לו שבנימין נתניהו - זה שדיבר על הערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים - הוא גזען, אבל מפלגת העבודה, שבכל שנות שלטונה דאגה שהערבים ינהרו לאופוזיציה ולא ישולבו בממשלה, היא דווקא מפלגה נאורה, שוחרת שוויון ודמוקרטיה?

אפשר להתווכח עם הימין. אפשר לטעון שהוא גזעני, לאומני, שדרכו המדינית רעה, שהוא יוביל אותנו לאסון. זה ויכוח לגיטימי ואלו טענות לגיטימיות, אבל בגישה של הימין יש לפחות הגינות. הימין אומר לערבים את האמת. והאמת היא שלא היה כאן מעולם שוויון, שאין כאן עכשיו שוויון ולא יהיה כאן גם בעתיד שוויון.

האמת היא שאנחנו, היהודים, חזרנו ארצה אל הבית שלנו, אל המולדת שלנו, ומצאנו אתכם - הערבים - מתגוררים בחדר השינה שהשארנו מאחורינו כשיצאנו לגלות. והאמת היא שכשראיתם אותנו דרך  העינית שבדלת, בחרתם לפתוח עלינו באש ולנסות להשמיד אותנו. והאמת היא שבסופו של דבר, כשנכשלתם ואנחנו ניצחנו, הקמנו מדינה שהיא קודם כל מדינה יהודית ורק אחר כך דמוקרטית. ובמדינה הזו יש מקום גם לאחרים, ויש צורך לתת לאחרים הללו את כל זכויות הפרט האפשריות, אבל היא לעולם לא תהיה עבורם מה שהיא עבורנו. זו האמת, שכנינו הערבים, ולא הבלופים שמכר לכם השמאל כל השנים.

ומפלגת העבודה, שחטפה השבוע את סטירת הלחי המצלצלת הזו מח"כ זחאלקה, חייבת את התשובות קודם כל לעצמה. היא חייבת להשיב לעצמה מי היא, ומה זה אומר מבחינתה "מדינה יהודית", ומה היא מוכנה לשלם עבור היהדות הזו.

ולנוכח דבריו של זחאלקה, שרואה בה מי שחייבת עד היום להחזיר לו את אדמותיו, היא צריכה לשאול את עצמה מי הפרטנר האמיתי שלה - לא ברשות הפלסטינית, אלא כאן במדינת ישראל. ולמי היא חשה קרבה גדולה יותר: לזחאלקה או לנפתלי בנט, למשל?

והייתי רוצה לראות את מפלגת העבודה עושה עוד ניסוי אחד קטן: הייתי רוצה לראות אותה מביאה להצבעה במוסדותיה את מגילת העצמאות. עם ה"בארץ ישראל קם העם היהודי", ועם ה"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל", ועם ה"ביטחון בצור ישראל". הייתי מת לראות אם המגילה הזו, ש־20 פעם מוזכרים בה היהדות והיהודים, ואף לא פעם אחת מוזכרת בה הדמוקרטיה, הייתה זוכה שם לרוב.

2. בואו נתחיל מהשורה התחתונה: גם אני מתנגד לסעיף "הבעת הדעה" בחוק רשות השידור. אני לא חושב שאתיקה היא משהו שאפשר להסדיר בחוק. אני לא חושב שיש חוק שיכול לקבוע מה מותר ומה אסור לעיתונאי להגיד. אני סבור שאם הסעיף הזה בא לעולם בכוונה ליצור עיתונות מאוזנת יותר, ודאי בשידור הציבורי, את חוסר האיזון הקיים הוא לא יוכל לתקן. 

ואחרי כל זה, חייבים להודות שהיה משהו מצחיק וכמעט ילדותי בבכיינות של עיתונאים רבים ובהיסטריה ששידרו נוכח הסעיף המדובר. קודם כל משום שהסעיף הזה הועתק כמות שהוא מ"תדריך נקדי", הקוד האתי של עיתונאי רשות השידור, שהיה תקף בנוסח זה עד ששונה לפני כשנתיים. אם עיתונאי הרשות שמרו על הקוד האתי הזה כל השנים, לא ברור למה הם מזדעקים עכשיו. אם לא שמרו עליו, כדאי מאוד לשאול למה ומה זה אומר.

שמעתי כמה עיתונאים בכירים מסבירים שמסמך נקדי היה ממילא "אות מתה". זה נכון. אבל האות הזו לא מתה מנגיף קטלני או מזיהום בדם. האות הזו מתה כי כתבי השידור הציבורי הוציאו אותה להורג. היא נרצחה על ידי עיתונאים שהחליטו שיש להם אג'נדה לקדם ולא מתאים להם לשמור על כללי אתיקה שמפריעים להם לקדם אותה.

ההתנהלות הזו הפכה לשיטה. כשעיתונאים לא אוהבים יוזמת חקיקה זו או אחרת, הם מדביקים לה כינוי גנאי וכך מחסלים אותה כך. בואו נודה, אתיקה עיתונאית לא יכולה לסבול שבדיווחים עיתונאיים חדשותיים יכונה חוק של הכנסת "חוק ההשתקה" או "סעיף דרקוני". וזו, אגב, לגמרי לא הפעם הראשונה. גם בפעם הקודמת, לפני כארבע שנים, כשיריב לוין ביקש להעלות את סכום הפיצויים בתיקי לשון הרע, התכנסו 500 עיתונאים בסינמטק, הכריזו על מותה של הדמוקרטיה וכינו את יוזמת החקיקה - "חוק ההשתקה". 

בתחילת השבוע התראיין חיים יבין אצל אורלי וגיא בערוץ 10. כשנשאל אם הביע פעם את דעתו בשידור, השיב "אני לא זוכר מקרה ספציפי". זו בדיוק ההזדמנות לחנוך את פינתנו "עזרה לזולת", ולסייע ליבין להיזכר. לפני שנה העניק המגיש המיתולוגי של "מבט" ראיון גדול ל"ידיעות אחרונות", שם סיפר בגאווה גדולה כיצד עשה שימוש פוליטי במסך הציבורי. 

"בשלבים מתקדמים של המלחמה", העיד על התנהלותו במבצע שלום הגליל, "אנחנו בהחלט היינו עם האופוזיציה. יום־יום פרסמנו בראש המהדורה את מספר החללים, 500, 501, 502, זה היה כמו לדקור בחרבות את בגין". 

עוד אמר יבין: "ניהלנו מלחמות אימים נגד ההנהלה שישבה עלינו וביטאה רחשי לב של קהל שהעלה את הליכוד לשלטון. אמרנו שצריך לוותר על השטחים, אבל להמונים לא היה ראש לחלוקת הארץ". חיים יבין היה מר טלוויזיה. היה לו הרייטינג הכי גבוה בהיסטוריה של המדינה. כשהוא החליט "שצריך לוותר על השטחים", אז זה מה שקיבלנו כולנו. פייסבוק לא היה, טוויטר עוד לא נולד, תחנות רדיו אזוריות לא היו בתכנון, ואיש מאיתנו לא ידע שיש אופציה אחרת מזו שמציעים יבין וחבריו.

חיים יבין. מי מהעיתונאים באמת עושה חשבון נפש? צילום: שרון בק

דבריו של יבין הזכירו שוב שעל פי רוב מי שמייללים הכי חזק שהשלטון סותם להם את הפה, הם אלה שדוחפים הכי חזק את העמדות הפוליטיות שלהם לכל אייטם. כלל אצבע בדוק מלמד שאלה שבכל דיווח ופרשנות אתה מזהה את האג'נדה שלהם, יהיו הראשונים לצעוק שחייבים לנתק את הרשות מהפוליטיקה. מה זה אומר מבחינתם "לנתק"? זה אומר שיש עמדה פוליטית אחת שצריכה להישמע - זו שלהם. ואם לא יאפשרו להם להשמיע אותה, לפנינו "השתקה". הנעבעכים האלה, שצועקים "סוגרים לנו את הפה", יושבים עשרות שנים על המיקרופונים הציבוריים ומחליטים מה נשמע ומה נראה, מה יישאל ראש הממשלה בראיון, ומה לא יישאל.

אם כך, מה לא מבין מי שהצביע בעד הסעיף שביקש להגביל הבעת דעה בשידורי רשות השידור? שכדי להפוך את הרשות למאוזנת יותר צריך להפוך בה את כוח האדם, להזרים אליה דם חדש. לשלב בתפקידים משמעותיים גם אנשים "אחרים", כאלה שלא דרכו עד היום בערוצי הטלוויזיה המובילים. בתוכנית של קרן נויבך, שסביבה התנהל חלק מהשיח בנושא, אסור לפגוע. היא מצוינת. נויבך עושה עבודה עיתונאית חשובה, אבל זה לא סותר את העובדה שבשידורי האקטואליה צריך לשלב גם מגישים "אחרים".  

# # #

כדי להבין איזה מהפך זה יכול להביא, בניגוד לסעיף ההוא שאין בו שום תועלת, צריך לעבור על הראיון שלא היה השבוע עם ראש הממשלה. אחרי שבנימין נתניהו ביטל את הראיונות שנקבעו מראש עם ערוצי הטלוויזיה השונים, החליטו בערוץ 2 לפרסם את השאלות שהכינו לו. נכון, זה ערוץ 2 ולא רשות השידור, אבל אין בעניין הזה שום הבדל. ערוץ 2 הגדיר את רשימת השאלות שהכינה יונית לוי לנתניהו "השאלות והסוגיות שמטרידות את אזרחי ישראל", מה שמאפשר לכל אחד מאיתנו לבחון עד כמה מה שמטריד את ערוץ 2 מטריד גם אותו, או במילים אחרות עד כמה הוא דומה לאותו "אזרח ישראלי" שמצייר לעצמו ערוץ 2.

אז מה היה בה, ברשימת השאלות הזו? היו בה שלוש שאלות על מתווה הגז, הייתה בה שאלה אחת על מחירי הדיור ועוד שאלה אחת על אהוד ברק, שאמר על נתניהו שהוא "מאבד שליטה עצמית כשהוא במצוקה". שאלה נוספת הוקדשה למערכת היחסים העכורה עם ארה"ב, שנתניהו אחראי לה, ועוד אחת עסקה בהתערבות של נתניהו בענייניה הפנימיים של ארה"ב. יונית לוי תכננה לשאול את נתניהו למה שלח את דני דנון לאו"ם? למה נפגש עם גל הירש? האם שרה רעייתו תיחקר על פרשת החשמלאי? ומדוע הרצח בכפר דומא לא פוענח (שהרי נתניהו בעצמו היה אמור לפענח אותו)? 

האם אני יכול להגיד משהו רע על השאלות הללו? לא. האם הן מנותקות לגמרי מהשיח הישראלי? גם לא. האם אלה "הסוגיות שמטרידות את אזרחי ישראל"? לפחות ככל שזה תלוי באזרח הישראלי קלמן, ממש לא.

נתניהו. הראיון שלא היה. צילום: פלאש 90

זה, לדוגמה, מה שאני הייתי שואל: "אדוני רה"מ, היום בבוקר שתי אחיות בבית חולים מעיני הישועה נורו בפיגוע בדרכן לעבודתן, מדי יום ביומו מתרחשים עשרות פיגועים, האם אתה יכול להגיד לעם ישראל שנעשה הכל כדי למנוע את הטרור הזה? מה אתה עושה עם ההידרדרות הביטחונית בעיר הבירה, שבה ערבים זורקים יום ביומו אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות ועל בתים של יהודים? איך זה שהמדינה לא מצליחה למנוע פיגועים יומיומיים נגד נוסעי הרכבת הקלה? ואם בירושלים עסקינן, למה כל פרויקט בנייה בשכונות הירושלמיות שמעבר לקו הירוק מצריך אישור אישי שלך? ולמה לא בונים יותר בירושלים המזרחית?".

ויש עוד שאלות שהייתי שואל את רה"מ: "ולמה אתה מקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון? ולמה, לנוכח התנהגות הפלסטינים, לא תכריז את מה שהכרזת לפני הבחירות, שמדינה פלסטינית זה משהו שלא נמצא בכלל על סדר היום? ולמה יהודים ממשיכים להיות מופלים לרעה בהר הבית? ומה זה אומר, לדעתך, על אזרחי ישראל הערבים, כשעוד ועוד מהם יוצאים להצטרף ללוחמי דאע"ש? ומה אתה מתכוון לעשות כדי להוציא את המסתננים מדרום תל אביב? ולמה אתה מתנגד לפיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה? ולמה אתה לא פועל לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, הרי אין עוד מדינה שבה שופטים מעורבים כך במינוי עמיתיהם?".

האם השאלות שלי טובות יותר מאלה של יונית לוי? לא יודע. אני כן יודע שהן בדיוק מה שהיו רוצים הרבה מאוד אנשים לשאול את ראש הממשלה, ויונית לא תשאל אותן עבורם לעולם. לא היא בערוץ 2 ולא איילה חסון בערוץ 1 ולא תמר איש שלום או רביב דרוקר בערוץ 10. למה? לא כי הם לא עיתונאים טובים, כי בראש מעייניהם נמצאות סוגיות אחרות.

ומה שהכי מדכא בעסק הזה, שאף על פי שרוב עצום בציבור חושב שהעיתונות מועלת בתפקידה, ואף שסקרים שנערכים שוב ושוב מלמדים על חוסר אמון מוחלט של הציבור בתקשורת הישראלית, לא שמעתי עיתונאי אחד מכל הצווחים נגד הסעיף המדובר שבצד ההתנגדות הלגיטימית שלו היה מוכן לעשות גם חשבון נפש קטן. לשאול את עצמו מה זה אומר שהבולטים במתנגדים לסעיף "הבעת הדעה" היו עיתונאים שמאלנים ופוליטיקאים שמאלנים.

ועוד דבר שצריך לזכור. כמעט כל העיתונאים ששמעתם השבוע מייבבים על מותה של הדמוקרטיה ועל מותם של חופש העיתונות ושל חופש הביטוי, שתקו כמו דגים כשנסגר ערוץ 7, ומחאו כפיים כשקודמה החקיקה נגד "ישראל היום", ועשו קולות של שטיח כשעמיתם אמנון אברמוביץ' הכריז שכדי לא לפגוע בהתנתקות, העיתונות צריכה לשמור על אריאל שרון כמו על אתרוג. עיתונאי רשות השידור לא נלחמים על הדמוקרטיה. הם נלחמים על ההגמוניה. עם הסעיף הזה ובלעדיו.