הנשיא ברק אובמה הוא מקרה אבוד. בשלהי הקדנציה שלו הוא יכול לעשות עוד כמה דברים, למזער נזקים, לטלטל מערכות. אבל אובמה לא יעשה תפנית מלאה – הוא לא ינקוט לקראת סוף הקדנציה שלו מדיניות שתוכיח שצדקו כל מבקריו. גם נשיאים הם בני אדם. יש להם אגו. יש להם יכולת לשכנע את עצמם שיום יבוא ויוכח שעמדתם הייתה העמדה הנכונה. כמו כולם, גם הם קוראים את המציאות דרך המשקפיים המתאימים להם. רוסיה שולחת את מסוקיה לדמשק, ואובמה עוד תקוע – קראו את נאומו באו"ם – עם דף המסרים שעיקרו: "בואו נעבוד יחד כדי להביס את הרעיונות של..." השלם את החסר.
לא צריך להגזים באחריותו של אובמה למצב במזרח התיכון. הוא לא הצית את האביב הערבי ולא פירק את עיראק, הוא לא מינה את אסד לשליט ולא צייד את דאע"ש בנשק. קודמו, הנשיא בוש, חולל במדיניותו כמה מהשינויים האלה. כל עוד היה נשיא, הוא גם זיהה את אחריותו למצב החדש ופעל בהתאם: תגבור הכוחות בעיראק, בזמן לא נוח פוליטית ומסוכן מבצעית, היה רגע השיא של הפגנת המחויבות הזאת.
אובמה לא מרגיש מחויב. הוא בא לפרק. הוא בא לסגת. לשם כך נבחר, וזאת המדיניות שהגשים. צר לו בוודאי על הפליטים הסורים חסרי האונים, על המיליונים שעתידם אינו כולל סיכוי לשגשוג כלכלי, לחיי רווחה, למשטר נאור. אך כל אלה, על פי תפיסתו, אינם באחריותו. הם באחריותה של קהילה בינלאומית אמורפית, חסרת פנים ונטולת הנהגה. אובמה בוהה בקהילה, והקהילה בוהה באובמה. בינתיים אף אחד לא ממצמץ.
הנשיא ברק אובמה הוא מקרה אבוד, ועל כן השאלה המעניינת אינה מה יעשה במעט הזמן שנותר לו, אלא מה יעשה יורשו או מה תעשה יורשתו. וכמובן, התשובה תלויה בגורמים רבים: בזהות היורש או היורשת, במצב הכלכלי של אמריקה והעולם, בהתפתחויות שיקרו מעכשיו עד כניסת היורש או היורשת לתפקיד בתחילת שנת 2017, במה יעשו שחקנים אחרים, כמו פוטין; אבל התשובה תלויה לא פחות במצב הרוח של האמריקאים. ברצונם לחזור – או שאולי אין להם רצון כזה – לעמדת הנהגה משמעותית בזירות רחוקות.
ההיסטוריה האמריקאית הקרובה והרחוקה רוויה ברגעי התלבטות כאלה. לעתים הם הוכרעו לטובת ישיבה מן הצד (הטבח ברואנדה), ולעתים לטובת התערבות (שתי מלחמות עולם). לעתים הם הובלו על ידי מנהיג נחוש (בוש של מלחמת המפרץ הראשונה), ולעתים על ידי הציבור שתבע פעולה מול מנהיג הססן (קלינטון ביוגוסלביה). לעתים הם שיקפו אינטרס שקל לזהות ופעולה מול יריב מובהק (המלחמה הקרה), ולעתים רחוקות יותר הייתה מחווה, נעלה או מגוחכת, שאין בצדה תועלת מדינית ממשית (רייגן בהאיטי).
מה יגרור את אמריקה בחזרה למזרח התיכון, אם בכלל? סכנה ברורה ומיידית שתאיים על אמריקה – זאת התשובה הקלה ביותר. למלחמת העולם השנייה נכנסו האמריקאים רק לאחר שספגו מפלה בפרל הארבור. את מלחמת המפרץ הראשונה יזמו בשל האיום הישיר על שדות הנפט של המזרח התיכון שהזינו את כלכלתם. על הפלישה לאפגניסטן החליטו לאחר הפיגועים במגדלי התאומים.
הימים האחרונים לא היטיבו את הסיכוי שממשל כלשהו יחתור למעורבות ממשית כזאת: באפגניסטן ניכרים סימני הנסיגה בהתקדמות כוחות טליבאן. בסוריה הם ניכרים במעורבות הרוסית. בתימן הם ניכרים בפעילות של ערב הסעודית. בלוב אין מי שיסייע לעשות סדר. בעיראק אין מי שיבלום את תהליכי שחיקת המסגרות.
אבל כל הצרות האלה הן לא הצרות של אמריקה הרחוקה. ובינתיים כל השחקנים העסוקים בזירות האלה נוהגים בתבונה ונלחמים אלה באלה – ולא באמריקאים. וכמובן, צריך לקוות שימשיכו להילחם רק אלה באלה ולא באמריקאים. וכמובן, צריך לקחת בחשבון שבנסיבות הללו גם הממשל שאחרי אובמה לא ירצה לטבול את ידיו במדמנה המדממת של המזרח התיכון. ד