בנימין נתניהו חזר אתמול לבלטה שלו. אין מקום שביבי אוהב יותר מדוכן הנואמים. זה ייעודו בחיים. אין, וכנראה גם לא יהיה אורטור מרהיב יותר מנתניהו, במיוחד באנגלית. הוא הפרזנטור האולטימטיבי. אם הוא היה עורך דין פרטי, הוא היה מולטי־מיליונר. בהשוואה לנתניהו, אלן דרשוביץ הוא סטאז'ר קשה יום בסנגוריה הציבורית (לא להיעלב, הפרקליטים בסנגוריה עושים עבודת קודש). דרשוביץ זיכה את או־ג'יי סימפסון? ביבי היה מזכה את ברוך גולדשטיין.
הוא לא רק נואם, הוא שחקן. כל תנועה מחושבת, כל מחווה מדודה, כל הרמת גבה מתוזמנת. אפילו השתיקות. השתיקה של נתניהו אתמול הייתה רועמת. בנאומיו הקודמים הוא מיצה את מלאי הגימיקים. מה שנותר לו זה לשתוק. והשתיקה שלו הייתה מרשימה.
אם נתעלם לרגע מהשמאל הקיצוני, קשה למצוא לב ישראלי (ויהודי) פועם שלא נמלא גאווה למשמע נאום נתניהו אתמול. הוא הפרקליט האולטימטיבי שלנו, הוא מיטיב לתאר את תחושותינו, הוא תובע את עלבוננו, הוא מפיח בנו גאווה, הוא מראה לגויים האטומים והאנטישמים מה זה. זו הסיבה לכך שנתניהו חוזר לאו"ם שנה אחרי שנה. לעולם לא יחמיץ נאום (עד נתניהו ראשי ממשלה לא היו מגיעים לכל פתיחת עצרת), כי זהו מנוע הצמיחה הפוליטי שלו.
הנאום אתמול, כמו כל השאר, היה מיועד בראש ובראשונה לאוזניים ישראליות. האלקטורט בבית מעניין את נתניהו יותר מחברי המשלחות הזוטרים שנכחו באולם המליאה. עם כל הכבוד, כדי שישראל תשרוד צריך קודם כל לדאוג שנתניהו ינצח. זו ההתניה שחיה וקיימת במוחו של ראש הממשלה. המדינה זה הוא, בלעדיו אין לנו תקומה. יכול להיות שהוא צודק. מי ינאם במקומו אם יוחלף?
בנימין נתניהו שייך לאסכולה שרואה בנאומים, הצהרות ודיבורים את חזות הכל. זה אמיתי. ביבי מכיר בעל פה את כל נאומי צ'רצ'יל, ונאומים חשובים רבים בהיסטוריה. סבו של נתניהו, נתן מיליקובסקי, היה אחד הנואמים הגדולים (ביידיש ובעברית) בפולין ומילא אולמות ענק במסעות הנאומים שלו ברחבי המדינה.
נתניהו מאמין באמת ובתמים כי נאומים עושים היסטוריה. הוא מתייחס אליהם בחרדת קודש. חושב, מהרהר, הוגה, אחר כך כותב, אחר כך יושב עם היועצים השונים, מקבל הערות, מתקן, מוסיף, מוחק וכותב מחדש. מתעכב על כל פסיק, על כל הטעמה או הטיה.
הבעיה היא שכל הג'אז הזה בא על חשבון מעשים. כי בתחום המעשים נתניהו חלש בהרבה. אם הוא היה חי בתקופת המקרא, הוא היה הנביא ירמיהו. לא דוד המלך. מלכים עשו, נביאים נאמו והזהירו.
# # #
הנאום אתמול היה ברובו לא רלוונטי. ההסכם עם איראן נחתם, היישום החל, מתקפת החיוכים של איראן הצליחה על אפו ונאומו של נתניהו. זו עובדה. למרות זאת, הוא בזבז על איראן יותר ממחצית הנאום. בעודו טס לארה"ב, תקפו מטוסים רוסיים מטרות בסוריה, המעורבות של ולדימיר פוטין על הגדר שלנו מתעצמת, הציר האיראני־רוסי־חיזבאללאי־אסדי מתהדק, איראן הופכת למעצמה אזורית חשובה וישראל נותרה זנוחה מאחור.
כך שאם נתעלם לרגע מהנאום המבריק (באמת) מאתמול, ונשאל את עצמנו מה בעצם קרה בשטח והאם מדיניות נתניהו נשאה פירות, נגיע למסקנה עגומה - הוא נכשל. כשנתניהו נכנס לתפקידו, לאיראן היו הרבה פחות צנטריפוגות מאשר יש להם עכשיו. בימיו, עיגנה איראן את מעמדה כמדינת סף גרעינית, פרצה את המצור הבינלאומי, הפכה למעצמה אזורית והידקה את המצור סביב ישראל. בכל הזמן הזה נתניהו נאם. הנאומים היו מצוינים, צריך להודות, אבל התוצאות היו קשות.
כמה דוגמאות לחוסר המציאותיות של נתניהו אתמול: הוא הזהיר את באי מליאת האו"ם במילים תקיפות: לא משנה אילו הסכמים יתקבלו כאן, ישראל תמיד תפעל להגנת אזרחיה בלי קשר למה שתחתמו. במילים אחרות: אנחנו נתקוף את איראן אם נגיע למסקנה שקיומנו בסכנה.
בשלב הזה אמורים היו הצופים לפרוץ בצחוק גדול. תתקפו את איראן? אתם? אתה, ביבי? היו לך שש שנים לתקוף את איראן, בזבזת על זה 12 מיליארד שקל, ופחדת. אבל מילא איראן, לפני שנה היססת לתקוף את חמאס. אפילו פעולה נגד מנהרות התופת קשה היה לחלץ ממך. את איראן אתה תתקוף, ביבי?
אחר כך הוא הילל ופיאר את היחסים עם ארה"ב. בשלב הזה היו אמורים האמריקאים לפרוץ בצחוק רם. מעולם לא נגרם הרס גדול כל כך ליחסים הרגישים והחשובים האלה, כמו בתקופת נתניהו. רק אתמול פרסם "פוליטיקו" שאובמה דחה פעמיים הצעות של הדמוקרטים להצהיר שיטיל וטו נגד כל יוזמה להכיר במדינה פלסטינית עצמאית. הוא סירב, אף על פי שזה אמור היה לסייע לו להעביר את הסכם הגרעין בקונגרס. הוא מתעב את נתניהו, לא מאמין למילה אחת שלו, כמו רבים נוספים במפלגה הדמוקרטית, כמו רבים וטובים ממנהיגי אירופה והעולם.
לשיאו הגיע נתניהו כשהילל את עגבניית השרי הישראלית ואת פלאי החקלאות בישראל. חקלאי הערבה, שנחנקים אחד אחרי השני בגלל מדיניות נתניהו, לא היו באולם כדי לפרוץ בצחוק. גם שר החקלאות שלו, אורי אריאל, שמתעקש להדליק את הר הבית במקום לדאוג לאספקה סדירה של עגבניות ועופות לשווקים לא היה שם. אריאל דווקא יודע לצחוק. החקלאות הזו, שנתניהו כל כך מתפאר בה, נלחמת על חייה כבר כמה שנים, ואין פוצה פה ומצפצף. העיקר שהוא מנופף בה במליאת האו"ם.
אז עברנו עוד נאום. בסך הכל, לא נאום רע. ביבי הפגין איפוק בוגר ונכון מול איומי אבו מאזן, הושיט ידו לשלום על פי נוסחה מוסכמת (מחזק את התחושה שאנו מתקרבים לממשלת אחדות), גער ארוכות באו"ם (ובצדק), קיבל את הנקודות שלו ויחזור עטור תהילה הביתה. אם הבחירות היו מתקיימות היום, הוא היה יכול לרשום לעצמו 4-5 מנדטים יותר ממה שהיה לו אתמול. בסוף, זה מה שבאמת חשוב לו.