אבא רוסיה: עצוב לראות עולם שבו המנהיגות האמיצה היחידה היא של פוטין

השבוע קראנו פרסומים שגויים רבים בכל הנוגע לפריסה של כוחות רוסיה ואיראן ולמשמעויות כלפי ישראל. אולם, צריך להבהיר: לא רוסיה ולא איראן נכנסו לסוריה כדי להתעמת עם ישראל. פניהן מופנות מזרחה וצפונה והמאמצים - להסיר את האיום על דמשק ועל הצירים המובילים לערי החוף ולהרחיב את "עלוויסטן", מדינתם המקוצצת של אסד ואחיו העלווים. השיטה: רוסיה תכה מהאוויר במורדים, על כל גוניהם, ותאפשר לכוחות הקרקע של אסד, חיזבאללה ואיראן להשתלט מחדש על אידליב, חומס, חאמה ואולי גם חאלב. אין להם יומרות להחזיר לאסד את השליטה בכל שטחה של סוריה־לשעבר, וגם אם יש יומרה כזאת - אין לה סיכוי.
 

לרוסיה אין כוונה להילחם על הקרקע. פוטין לא צריך סרטונים חדשים של עריפת ראשי חיילים רוסים בארץ רחוקה. הכוח היבשתי שלו נועד לאבטח את הבסיסים הרוסיים ולא להילחם במורדים. גם הדיווחים על העברת טנקים רוסיים מתקדמים לידי חיזבאללה מופרכים. מבחינתה של ישראל - אדרבא: אם חיזבאללה יתחיל להפעיל טנקים, הוא יהפוך למטרה הכי קלה שיש.
 

לא רוסיה, לא איראן וגם לא אסד מתעניינים כרגע ברמת הגולן. הדיווח כאילו טהרן תקבל אחריות על גזרת קוניטרה גם הוא לא נכון. המלחמה שלהם אינה שם. נכון הוא שגיס אל־קודס האיראני מתעניין בייסוד חזית חדשה שם נגד ישראל, אבל זה לא חדש: אנשי המודיעין של אל־קודס נוכחים ברמת הגולן כבר תקופה ארוכה והם ימשיכו להיות שם ולנסות לגייס מקומיים לפעולות טרור נגד ישראל. במקביל, הכוח הסדיר של משמרות המהפכה יישאר סביב דמשק ולא יתקרב לגבולנו.
 

החזית המשולבת של רוסיה־איראן־חיזבאללה־צבא אסד תיתן לאסד יתרון במלחמה, אבל לא תוכל להכריע אותה. הוא יוכל אולי לבסס את עלוויסטן בגבולות בני הגנה, אבל אסד ימשיך להילחם כל ימי חייו, אלא אם כן יחליט לעלות על מטוס ולעבור לבקתת נופש בחצי האי קרים. רוסיה לא פוסלת פתרון כזה, אבל לא מיד. חשוב לה לשמר את הברית עם שלטון הבעת' בסוריה, ואם תצליח לייצב שליטה של המשטר בדמשק על חלקה המערבי של סוריה - תהיה מוסקבה פתוחה לדון בפתרונות יצירתיים שבהם אסד יעזוב את המדינה ואיש אחר מנאמניה יקבל את השליטה באזור הזה.
 

על פניו, זהו תרחיש רע לישראל - שהציר הרדיקלי יבסס את הקשת השיעית מהמפרץ הפרסי ועד לים התיכון: טהרן־בגדד־דמשק־ביירות. אבל התרחיש הזה מבטיח שהשיעים ימשיכו להילחם עוד שנים ארוכות בסונים הקיצוניים - גם בעיראק, גם בסוריה ואולי גם בלבנון. חזקה ככל שתהיה, הקואליציה הזאת לא מסוגלת לחסל את דאע"ש. 
 

מה שבטוח הוא שהאלטרנטיבה גרועה יותר: אילו דאע"ש והסונים היו דוחקים את אסד אל מחוץ לדמשק, היינו מקבלים את חבורת המופרעים הזאת על גבולנו הצפוני ונאלצים להתמודד שם עם אויב לא רציונלי שקשה להרתיע אותו.
 

המהלך הרוסי־איראני גם מגביר את הבידוד של השכנה מעזה - חמאס. אין לחמאס יכולת לתמוך בקואליציה הזאת, שתמשיך לטבוח בסונים בשנה הקרובה - מה שמצנן דרמטית את הקשרים בין טהרן לעזה. 

גם השבוע, בחול המועד, נאלצו עשרות אלפי ישראלים לרוץ למרחב המוגן, ולהפסיד דקות ארוכות ממשחק ההפסד של מכבי תל אביב לדינמו קייב. זו הייתה הפעם ה־15 מאז אוגוסט 2014, סיום צוק איתן, שזה קורה. מדובר בתחושה איומה שאסור להתרגל אליה שוב - וטוב שהייתה שם "כיפת ברזל". ולמרות כל אלה חייבים לזכור שזו השנה השקטה ביותר שהייתה לנו בעזה כבר הרבה זמן.
 

לשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו התמרמרה על כך שהוא היה באוויר ולא יכול היה לקבל עדכון חי על ירי הרקטה. מוזר שהאיש שגילה את ה"סופר־טאנקר" לא שמע על טלפון לווייני. אבל נניח שהיה מקבל עדכון בזמן אמת - האם היה מחליט על תגובה אחרת? נתניהו כנראה חפץ מאוד שיקנו לו מטוס משלו שישמש אותו במסעותיו, אבל דווקא בהקשר של עזה - חולשותיו הן יתרון.

דווקא בעזה חולשותיו של נתניהו היא יתרון. צילום: אוהד צוויגנברג, פלאש 90

העובדה שישראל פועלת לשימור ההרתעה של צוק איתן ולא שוברת את הכלים מאפשרת לתושבי הדרום שקט יחסי, על אף אותן 15 אזעקות שחוו בשנה האחרונה. אין שקט הרמטי במזרח התיכון: לא בגבול השלום עם מצרים, לא בגבול הצפון או ברמת הגולן; ואפילו הגבול הירדני לא יכול להבטיח שקט מוחלט.
 

טוב עושה ישראל שאינה שוברת את הכלים מול עזה, כי כל אלטרנטיבה תהיה גרועה יותר. חמאס מורתע עדיין, ואת ההרתעה הזאת צריך לשמר כמה שיותר. עוד נשוב ונילחם בהם - אבל עדיף לדחות זאת ככל האפשר. אין טעם להקריב היום עוד עשרות לוחמים כדי לחזור בסופו של קרב בדיוק לאותה נקודה. 
 

מנהיגות אמיצה יותר הייתה הולכת להפסקת האש שמציע חמאס: לא שלום, לא הכרה הדדית, אבל הסדר שהיה מבטיח לדרום עשור של שקט - לא מוחלט, כמו זה שיש היום. מנהיגות אמיצה יותר גם הייתה באה אל אבו מאזן בהצעה נדיבה, שאותה הוא היה דוחה, וקורעת את המסיכה מעל פניו. במקום זה קיבל יו"ר הרשות הפלסטינית את תמונת הניצחון בכיכר האו"ם בניו יורק, ואנחנו קיבלנו עוד נאום על איראן, שלא ישנה דבר במציאות חיינו.
 

כמו העוף והירקות בחגים האלה, גם מנהיגות אמיצה הפכה מצרך נדיר בישראל. עצוב לראות איך המנהיגות הפוליטית מכל הסיעות מתכופפת מול משפט הטוקבקיסטים. עצוב עוד יותר לראות עולם שבו המנהיגות האמיצה היחידה היא של ולדימיר פוטין.