הבית על ארגזים. אני חוזר לרמת אביב. אני חוזר לא מפני שאני אוהב את רמת אביב אלא מפני שהשלמתי עם האיש שאני באמת. איש רמת אביבי אנוכי. קשה לי להודות בזה, כי רמת אביב היא מגרש השעשועים הביתי של הבורגנות הישראלית ולגור שם זו חתיכת הצהרה, אבל זה מי שאני.
במשך השנים ראיתי אותם הולכים מולי ברחוב וכשהטלפון שלהם צלצל הם הרימו אותו ואז אמרו "כן, מאמי, רק כמה אחוז החלב? כן, אני אשים לב לתאריך האחרון לשיווק, כן, ברור לי שאם יש באריזה משפחתית זה עדיף".
ראיתי אותם בכביש לידי, נוסעים במכוניות משפחתיות כשהילדים שלהם מאחור מצוידים במכשירי אייפד אישיים.
ראיתי אותם בקופה בסופרמרקט כשהם שולפים ארנק מלא בכרטיסי אשראי של מועדונים שונים ובוחרים את כרטיס האשראי המתאים לסופר שבו הם נמצאים.
ראיתי אותם בפארק כשיצאתי עם הכלב לטיול ולפני שהרשו לילד שלהם לגשת וללטף אותו הם ביררו איתי בפאניקה: "הוא קיבל חיסון משושה, כן?".
ראיתי אותם בכביש לידי, נוסעים במכוניות משפחתיות כשהילדים שלהם מאחור מצוידים במכשירי אייפד אישיים.
ראיתי אותם בקופה בסופרמרקט כשהם שולפים ארנק מלא בכרטיסי אשראי של מועדונים שונים ובוחרים את כרטיס האשראי המתאים לסופר שבו הם נמצאים.
ראיתי אותם בפארק כשיצאתי עם הכלב לטיול ולפני שהרשו לילד שלהם לגשת וללטף אותו הם ביררו איתי בפאניקה: "הוא קיבל חיסון משושה, כן?".
ראיתי אותם גם ממלאים טופסי ווינר בתחושה שהם על הקצה.
ראיתי אותם עומדים בתור ארוך ליד "בית ציוני אמריקה" כשהם מחכים להיכנס למופע סטנד־אפ של רשף לוי.
ראיתי אותם חוטפים את "ישראל היום" בגלל ראיון עם נועה תשבי.
ראיתי אותם סורקים את הברקוד בשביל לשמוע את השיר החדש של עידן רייכל.
ראיתי אותם יושבים בבתי קפה ומתלוננים על המחירים המוגזמים של עגלות התינוק ועל מערכת היחסים הבעייתית שבין נוזלים לפרקט למינציה.
ראיתי אותם מתנשקים בסילבסטר במסעדה איטלקית ומעלים תמונה לפייסבוק.
ראיתי אותם עושים קעקועים של שמות הילדים.
כמה מהם אפילו התנגשו בי במסגרת הג'וגינג היומי שלהם.
ראיתי אותם עומדים בתור ארוך ליד "בית ציוני אמריקה" כשהם מחכים להיכנס למופע סטנד־אפ של רשף לוי.
ראיתי אותם חוטפים את "ישראל היום" בגלל ראיון עם נועה תשבי.
ראיתי אותם סורקים את הברקוד בשביל לשמוע את השיר החדש של עידן רייכל.
ראיתי אותם יושבים בבתי קפה ומתלוננים על המחירים המוגזמים של עגלות התינוק ועל מערכת היחסים הבעייתית שבין נוזלים לפרקט למינציה.
ראיתי אותם מתנשקים בסילבסטר במסעדה איטלקית ומעלים תמונה לפייסבוק.
ראיתי אותם עושים קעקועים של שמות הילדים.
כמה מהם אפילו התנגשו בי במסגרת הג'וגינג היומי שלהם.
ראיתי אותם וחשבתי שאני לא כמוהם. חשבתי שאני חתרן, לא עוד דג ששוחה עם הזרם, אבל ככל שהזמן עבר העוצמה של הזרם הלכה וגדלה, עד שהזרם סחף אותי לרמת אביב. שוב. זה העניין כאן: כבר הייתי רמת אביבי, לפני שנה וחצי, והחלטתי לעבור מכיוון שהרגשתי שאני חי במקום תשוש מדי ושיש לי עוד אנרגיות לפרוק. אז נדדתי למרכז תל אביב.
זו הייתה טעות. למעשה, מאז שעזבתי את רמת אביב ניסיתי להילחם בזה, ניסיתי לטאטא את זה, ניסיתי לסלק את זה מעלי, אבל לא הצלחתי. זה היה חזק ממני. מדי יום היו לי פלאשבקים על החיים ההם ברמת אביב, עם הפארקים הענקיים והשקט שהשתלט על הסביבה אחרי תשע וחצי, וזה העביר בי תחושת חמימות נעימה. אני לא יכול להסביר את זה, פשוט הרגשתי שאני שייך לשם ושיש משהו מקסים בנידחות ובתשישות של השכונה. אולי מכיוון שאני בעצם, בסופו של דבר, אדם נידח ותשוש.
* * *
הפלאשבקים המשיכו להכות בי יום אחר יום, ואז יום אחד הסתובבתי בחוץ והבטתי באיזשהו בניין ומיד חשבתי על שיפוץ תמ"א שאפשר לעשות לו. המחשבה על זה ריגשה אותי. באותו הרגע הבנתי את זה - זה אני. זה מי שאני. אולי אני רוצה להיות אדם שרואה בניין ומיד חושב לרסס אותו בגרפיטי, אפילו על לקפוץ ממנו. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה אני, אבל למעשה זה שקר, האמת היא שאני אדם שמסתכל על בניין ומה שעובר לו בראש זה שיפוץ תמ"א.
ומה מתאים יותר לאיש תמ"א כמוני מאשר לעבור לחממת התמ"א הגדולה בעולם - שכונת רמת אביב? היכן שכל בניין שני הוא בשלב כלשהו בתהליך תמ"א, ואפילו האנשים עצמם הם בעיצומו של תהליך תמ"א אנושי.
לא נראה לי שכולם מודעים ליתרונות המרהיבים שהתמ"א מסדר למי שמוכן לחבקו: מעלית, חניה, שיפוץ ועיצוב חזית הבניין, וגולת הכותרת: הוספת חדר ממ"ד לדירה. האפשרויות שהממ"ד מעניק לבורגני הממוצע הן בלתי נתפסות: אתה יכול לשפוך לשם את אינסוף הצעצועים שאתה קונה לילדים שלך (ושב־80 אחוז מהם הוא בכלל לא נוגעים). אתה יכול לשמור שם את אלפי התמונות מהחתונה הסינתטית שלך שמעולם לא עברת עליהן אבל אתה גם לא תזרוק אותן. אתה יכול לשים שם הליכון גם אם אתה לא מתכוון ללכת עליו. העיקר שזה ייראה כאילו אתה הולך עליו. כי במדינת הבורגנים האמת לא משנה כמו הציפוי שלה (בדיוק בגלל זה בורגנים מפטמים את ביתם באקססורי שתפקידו הוא לדמות את הדבר האמיתי אך הוא לא הדבר האמיתי, למשל: עציצים מפלסטיק, פרקט למינציה סינתטי, ליטוגרפיה של ציור הכבשה של קדישמן).
ומה מתאים יותר לאיש תמ"א כמוני מאשר לעבור לחממת התמ"א הגדולה בעולם - שכונת רמת אביב? היכן שכל בניין שני הוא בשלב כלשהו בתהליך תמ"א, ואפילו האנשים עצמם הם בעיצומו של תהליך תמ"א אנושי.
לא נראה לי שכולם מודעים ליתרונות המרהיבים שהתמ"א מסדר למי שמוכן לחבקו: מעלית, חניה, שיפוץ ועיצוב חזית הבניין, וגולת הכותרת: הוספת חדר ממ"ד לדירה. האפשרויות שהממ"ד מעניק לבורגני הממוצע הן בלתי נתפסות: אתה יכול לשפוך לשם את אינסוף הצעצועים שאתה קונה לילדים שלך (ושב־80 אחוז מהם הוא בכלל לא נוגעים). אתה יכול לשמור שם את אלפי התמונות מהחתונה הסינתטית שלך שמעולם לא עברת עליהן אבל אתה גם לא תזרוק אותן. אתה יכול לשים שם הליכון גם אם אתה לא מתכוון ללכת עליו. העיקר שזה ייראה כאילו אתה הולך עליו. כי במדינת הבורגנים האמת לא משנה כמו הציפוי שלה (בדיוק בגלל זה בורגנים מפטמים את ביתם באקססורי שתפקידו הוא לדמות את הדבר האמיתי אך הוא לא הדבר האמיתי, למשל: עציצים מפלסטיק, פרקט למינציה סינתטי, ליטוגרפיה של ציור הכבשה של קדישמן).
אתה גם יכול לשים בממ"ד תמונה ענקית של יאיר לפיד - מנהיג הבורגנים, הדוכס של מעמד הביניים. ואתה יכול להשתחוות לתמונה הזו מדי יום ולבקש מהוד לפידותו שייתן לך את הכוח להיות יעיל ואפקטיבי ביום הזה - שתנצח את הפרוצדורות, את הפחמימות ואת התור בקונדיטוריה של שמו.
* * *
אני חושב שחמש השנים האחרונות בחיי היו תהליך השלמה אטי עם האיש שהפכתי להיות, והמעבר עכשיו לרמת אביב הוא החותמת לסיום התהליך הזה.
היום ברור לי: מקומי הוא ברמת אביב. כל הנחלים זורמים לים וכל הבורגנים לרמת אביב.
היום ברור לי: מקומי הוא ברמת אביב. כל הנחלים זורמים לים וכל הבורגנים לרמת אביב.
לעתים אני חושב על הגלגול שעברתי מהנער בן ה־20 שהייתי כשהגעתי לתל אביב יחד עם חברי איתי תורג'מן. גרנו יחד בדירה ברחוב אידלסון והתחברנו עם האנשים הכי מטורפים והזויים בתל אביב.
ליאור דיין בימיו הפרועים, הרזים ונטולי החולצה.
את רוב שעות הפנאי שלנו העברנו בדירת גג ברחוב חובבי ציון שנקראה "החללית" וקיבצה אליה את האנשים ההזויים ביותר שיש לעיר הזו להציע. הקברניט של החללית היה בחור בן 50 בשם רוני, שהיה ידוע בתור מי שמחזיק בכישרון אדיר להקפיץ מטבעות מהבטן. זה היה הקטע שלו. הוא היה נשכב על הרצפה, על הגב, שם מטבע על הבטן ומקפיץ אותו לגובה של מטר וחצי בעזרת שריריו. היו לו שרירי בטן מפוארים.
הקפיצו שם עוד כל מיני דברים ולא רק מהבטן, אלא מכל מיני מקומות, אך אני לא ארחיב על כך עכשיו.
הקפיצו שם עוד כל מיני דברים ולא רק מהבטן, אלא מכל מיני מקומות, אך אני לא ארחיב על כך עכשיו.
היינו מגיעים לחללית מדי יום כי ידענו שהכל יכול לקרות שם. וזה בדיוק מה שקרה. רצינו שהחיים יפתיעו אותנו, והם הפתיעו אותנו יום אחרי יום, כי כשאתה חי באנרגיה כזו, החיים מזמנים לך את כל הדברים שמעולם לא חלמת שיקרו לך. זה היה מדהים ומסעיר, אבל זה גם דרש מאיתנו כוחות, משום שהנטל הרגשי בחיי הטירוף כבד הרבה יותר מאשר בחיי הבורגנות. כל יום של טירוף כזה מחייב אותך לגמישות נפשית.
והנה, מהנער הזה הפכתי למה שאני היום - בורגני, איש תמ"א ואיש רמת אביב, נשוי ואב לילד קטן, עם תיק עצמאי במס ההכנסה. ואני מניח שאם מישהו ישאל אותי איזו מהגרסאות אני אוהב יותר, הפרועה ההיא או המיושבת של ימים אלה, אגיד לו שזו שאלה שאני חושב שקהלת עונה עליה טוב ממני בפרק ג': "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָים. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד".
או כמו שהבירדס שרו את זה בסיקסטיז:
"To everything turn, turn, turn.There is a season, turn, turn, turn"