ים של דמעות: זהבי מסביר למה לא התייפח על כניסת אולמרט לכלא

נזכרתי באריק, אללה ירחמו, מנוחתו עדן, כשראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט הופיע בטלוויזיה וקבע בקולו החותך והנחרץ “לא היו מעטפות... לא היה שוחד..." ועוד כל מיני לא היה או לא היה ולא נברא. לו הייתי עומד על ידו כשאמר את הדברים הללו, הייתי דופק לו את פוזת מרים המשקולות ואומר לו שגם אם אתאמץ קשות לא אאמין למילה שלו. 

אולמרט היה נהנתן כבד, כל מי שהכיר אותו מקרוב ידע זאת. חבורת אולמרט כללה אנשים אוהבי משקאות משובחים, מסעדות יוקרתיות, סיגרים מעולים. אנשים הידועים כאנשי תרבות וספר, חובבי אמנות ותיאטרון, חלקם נסעו לצפות במשחקי ספורט משובחים, טניס וכדורגל, תוך ניצול קשרים לישיבה במקומות היוקרתיים. אולמרט אהב שעוני יוקרה, עטים יקרי ערך, אנשים שרצו בחיבתו ידעו מה הוא אוהב ולא היססו לפנק אותו.

לאולמרט הייתה כאמור חבורה מגוונת שעמה אהב לבלות, כולם אינטלקטואלים, האליטה שבאליטה - דן מרגלית, יוסף “טומי" לפיד, יצחק לבני, אמנון דנקנר. חבורה מאוחדת ומלוכדת, בילוי משותף בבתים פרטיים, במסעדות, בצימרים בנסיעות לחו"ל ויאיר לפיד גם, לפעמים. דן מרגלית לא ידע, הוא לא ידע. נפרד לטענתו כשידע, נפרד והכריז מלחמה. דנקנר הציע לפרקליט המדינה להתאבד כי לא היה שוחד ולא היו מעטפות ובלה בלה בלה. לבני, איש תרבות, ברח־התחמק מהשאלה אם ידע או לא ידע, טומי לפיד, שר המשפטים לשעבר, החזיר את נשמתו לבורא ולא זכה לראות את חברו הטוב הולך לבית סוהר. גם דנקנר לא הצליח לחזות במעמד שבו חברו הטוב הורשע והושלך לכלא, הוא קיבל “וואן וויי טיקט" לעולם הבא, שם חיכה לו דן בן אמוץ לסגירת חשבונות.

אולמרט הוא איש משפחה למופת, אהוב על ידי עורכי הדין שלו, נערץ על ידי אנשי האבטחה שלו, מוערך על ידי מקבלי ההחלטות החשובים במדינה שיודעים לומר בכל הזדמנות שהוא היה ראש הממשלה שהיה להם הכי נוח לעבוד איתו. אולמרט הגדול שפיזר אופטימיות מאז החלו החקירות נגדו הבין ביום שני בבוקר סוף־סוף שהסיפור שלו נגמר.

אולי לא הייתי עושה את תנועת מרים המשקולות של אריק אלמלא ישבתי בבית מול הטלוויזיה ושמעתי את קלטות שולה זקן. שמעתי את ההנחיות שנותן ראש ממשלת ישראל לשעבר לרל"שית שלו ומיד נזכרתי בדון קורליאונה ובסופרנוס, האיש בקור רוח ובקול מצווה נתן הוראות לשבש הליכי משפט, לתחמן, לשקר, לסלף וכל זאת כדי שלא יצליחו להוכיח את אשמתו. הוא הציע קומבינות, כסף, תמיכה מחברים טובים ועשירים תמורת החופש שלו, הוא מכר נשמתו לשטן.

פסטיבל אולמרט שכלל הון, שלטון, עולם תחתון, עיתון, נופץ אצל כבוד השופט דוד רוזן. אני בטוח שיאיר לפיד ויצחק לבני הזילו דמעה כשראו את חברם אולמרט נכנס בשערי הכלא. דן מרגלית יוכל לנוח קצת אחרי שלא הפסיק להתרוצץ בין אולפני הרדיו והטלוויזיה כדי לפרשן את הסיפור ההיסטורי־היסטרי של ראש הממשלה שצנח ממרומי לשכתו אל מרתפי החקירות ומשם אל מעבר לשערי הברזל של הכלא, ואל תשכחו, דן החבר הטוב, חבר כמו אח, כל השנים הארוכות הללו לא ידע, גם רחמים "גומדי" אהרוני לא ידע.

כמו שלא האמנתי לאריה דרעי, לבניזרי, להירשזון, לקצב ולשאר עברייני הצמרת, כך גם לא האמנתי לאולמרט, כשהוא נכנס אל בין חומות הכלא והפך מראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט לאסיר מספר 9032478. לא הזלתי דמעה.

ביום שני בערב ראיתי את צילומי הדיון בוועדה לביקורת המדינה בכנסת, שבו נכחו אמו, אביו ואחותו של יוסף סלמסה, צעיר ישראתיופי שמת בנסיבות לא ברורות וגופתו נמצאה ללא רוח חיים מתחת לצוק באזור מחצבה בבנימינה. כאשר ניצב גילה גזיאל, ראש אגף משאבי אנוש במשטרה, הגנה על השוטרים התפרצה האם בזעקות קורעות לב. היא הציגה על השולחן פסלון חמר קטן מעשה ידיה - היא פיסלה את בנה יוסף זרוק בחצר תחנת המשטרה, ידיו ורגליו אזוקות אחרי שחגגו עליו עם אקדח טייזר. הזעקות שלה היו קורעות לב, “אני נשרפת. מה עשיתם לילד שלי". הרגשתי שהעיניים מצטעפות והזליגה הייתה בלתי נשלטת.

מנסיבות מעצרו, הכאתו, השימוש באקדח טייזר באופן מופרז כלפיו, ברור שמשהו מסריח בצורת התנהגות השוטרים - כך גם הדוחות שהופקו בנושא יוסף סלמסה. למרות זאת הוחלט לא להעמיד את השוטרים לדין. מי שמעורים בפרשה לא פוסלים את האפשרות שסיבת המוות של המנוח אינה קפיצה מהצוק. 

אני לא אוהב ספקולציות וקונספירציות, אני מחכה לראות לאן תוביל החקירה. עקבתי אחרי כמה פרשיות קודמות שבהן הוכו צעירים מהקהילה הישראתיופית, ואין לי ספק שמישהו חייב לעשות במשטרה חושבים ולהסביר לשוטרי ישראל שאנחנו לא נמצאים בתקופה החשוכה. תקופה שבה האדם הלבן פרק את תסכוליו על האדם השחור. צריך להיות להם ברור שאנחנו לא חוזרים לאחור לימים האפלים של אמריקה הגזענית או לדרום אפריקה של האפרטהייד.

ביום שלישי בצהריים הובא במכונית מפוארת בצבע שחור הרב יאשיהו פינטו לכלא רמלה, שם יבלה את השנה הקרובה בגין עבירות שוחד. כן, הרב פינטו שגדולי המדינה עלו אליו לרגל, הרכינו ראש והושיטו יד רועדת כדי לקבל ברכה לא הצליח בחסדי שמיים ולא בעזרת קשריו הענפים, ולא בעזרת עורכי דינו המלומדים להתחמק ממאסר. 

כשמכוניתו התקרבה אל השערים, עשה הנהג כמה עבירות תנועה בקטנה כדי לחנות במקום שבו לא יוכלו הצלמים לצלם את הרב הנערץ עובר את שער הברזל בדרכו לתאו בכלא. זה צולם וזה היה מביך. יום קודם לכן צפיתי ברב מרגיע את חסידיו בישיבה שלו שהכל יהיה בסדר ושזה רק תיקון והסבל שלו יביא ברכה לכל מי מבין באי הישיבה. “קדושים" הוא כינה את צאן מרעיתו ונתן להם להבין שהוא הולך לסבול כדי שיהיה להם טוב בסייעתא דשמיא. אשרי המאמין.

לא הזלתי דמעה גם על הרב פינטו, בעיקר משום שביום הזה שישה אנשים חרדים שומרי מצוות נקברו לאחר שנהרגו בלי סייעתא ובלי דשמיא בתאונת דרכים מחרידה בציר בני ברק־ירושלים, שתי ערים קדושות למאמינים. על ששת ההרוגים והסיפור האישי שלהם הזלתי דמעות. זה פשוט נורא. מוות מיותר. הנהג האחראי לתאונה, מזוקן, חובש כיפה, ישב על ספסל העצורים. יש לו עבר בתאונות אוטובוסים, הוא הורשע וקיבל עונש קל של עבודות שירות, שאותו סיים לרצות ב־2013 וחזר להגה. כמו שהסבירו את חזרתו של דרעי למשרד הפנים, כך הסבירו את חזרתו להגה - הוא שילם את חובו לחברה. בא לי להקיא כשאני שומע את המשפט הזה.

מחקירת המשטרה עולה שמיד אחרי התאונה ניסה הנהג חיים ביטון לשבש ראיות בשטח, בעוד הפצועים זועקים לעזרה. רק מוח קרימינלי של נהג עבריין יכול לגרום לו, ברגע כזה, להגיע למכשיר הטכוגרף ולנסות לחבל בו.  

ממש באותו יום נשלח במסגרת עסקת טיעון ל־15 שנות מאסר טייס, רב סרן בחיל האוויר. אני קורא את החלטת השופטים והנימוקים לעונש ואני לא מאמין שבן אדם מסוגל לעשות את המעשים לשתי בנותיו הקטנות. התיאורים מפורטים, בלתי ניתנים לעיכול, וכן שוב יש זליגה מהעין השטופה. 

מה עבר על הילדות האלו שאביהן עשה להן את מה שעשה? הבנות עצמן ביקשו מבית המשפט שיחמיר בעונש של אביהן. בגזר הדין כתבו השופטים “הנאשם פגע בבנותיו פעם אחר פעם, והמעשים הסלימו עם עשייתם. הנאשם אמור היה להגן ולשמור על בנותיו מכל רע, במקום זאת הפך אותן לכלי למימוש דחפיו המיניים... עוצמת הפגיעה אף מוגברת בשל חוויית הבגידה מצד האדם הקרוב והנוכח ביותר בחייה של הילדה הנפגעת". סנגורו של הקצין החולירע טען שהעונש שהוטל על מרשו אינו מידתי ושהוא מתכוון לערער עליו. להקיא. 

אם לא די בסיפור הזה, מחליט בית המשפט בעניין אחר לשלוח לכלא את הצדיק משה זאדה, המורה והמדריך של להקת “פרחי באר שבע", שביצע עבירות מין בתלמידיו בני ה־10־14. הוא קיבל אחרי עסקת טיעון 11 שנים בקלבוש. ו...די, באמת אין לי כוח לספר לכם על עוד מקרים שמצד אחד גרמו לי לדמוע ומהצד השני עוררו בי חשק להקיא.

היוצר אנריקה דיספולו כתב שיר שאותו תרגם ומבצע האמן שלמה יידוב. העורך המוזיקלי של רדיו 103 יואב חנני, כשסיפרתי לו על מה אני כותב, מיד שלף לי מהמחשב שלו את השיר תוך שהוא מציין “זה ממש בול". הנה השיר ששמו "טנגו בלגן":