ברגעים אלה ממש, עם כתיבת הטור, אני ממתינה לתוצאות בדיקות שיבהירו לי אחת ולתמיד אם הווירוס הנחוש והזדוני שתקף אותי בשבוע שעבר הוא סתם נגיף עונתי או איזו מחלת ילדות שמעולם לא הייתה לי. הרע כבר מאחורי, תודה לאל. אלא שעדיין בתוך מרתפו של האגו מסתתרת לה תקווה כמוסה שמה שהצליח להביס את הגוף ובעיקר את הנפש בשבוע שעבר, לא היה וירוס של ילדים. אתם מבינים, זו מכה גדולה לאגו של אישה חזקה שלא מתרגשת ממיחושים, אישה שמעולם לא היה לה מדחום בבית וכעת יש לה שניים.
“עד גיל 5", כך דוקטור גוגל עדכן מתחת לשורת חיפוש שמו של הווירוס הזדוני. אפילו הרופאה שלי אמרה שזה לא ייתכן שאישה בגילי תחטוף כזה וירוס של תינוקות, אך הציעה שאולי כדאי שבכל זאת נבדוק. ככה סתם כדי שנדע שגם נשים יכולות להידבק במחלות שעוברות בפעוטונים. האירוניה הגדולה עוד יותר בסיפור הזה היא שאין לי ילדים או פעוטות ברדיוס הקרוב או לחלופין סבלנות להשתעשע בארגז חול עם האחיין האהוב שלי למשך יותר משעה. 
הו הקארמה. אני כבר שומעת את צחוקה המרושע מתגלגל ברקע. לא רצית ילדים? נמנעת מלבקר בחורף את חברותייך האמהות “כדי לא לחטוף חלילה את הווירוס של הילד"? הנה, קבלי בהפוכה. תחווי פעם אחת מה אם ממוצעת בגילך עלולה לעבור כשהילד שלה חוזר חולה מהפעוטון. איך אמר איוב? אשר יגורתי בא לי.

האמת היא, שאחרי השבוע הזה אני מתחילה להעריך שלילדים יש חוסן פיזי ונפשי כנראה גדול יותר משל מבוגרים, על אף מה שנוטים לחשוב. הם באמת גיבורים גדולים עם מחלות הילדות האלה שלהם. מי יכול לסבול את זה לעזאזל? תאמינו לי שמחלות של ילדים בני 5 על מבוגרים זה דבר לא נעים בכלל. תוסיפו לכך את מבטי הסביבה המשתאים, הצחוק של חברותייך האמהות ברקע שזורקות לך בציניות: “נסי להיות חולה עם ילד בבית". ולחלופין, פרצופה של האחות במעבדה שמצניעה חיוך כשהיא לוקחת לך דם, והנה הבושה כפולה ומכופלת. 

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, דבר עוד לא סופי. מה שקורה כרגע הוא שמדי שלוש דקות אני מרעננת את האפליקציה של קופת החולים רק כדי לבדוק מה גזר הדין. האם נפלתי לסטטיסטיקה הנדירה של טעות בזיהוי של הווירוס שחשב שאני בת 5 או סתם חטפתי שפעת ממש חריפה, כי גם השנה לא עשיתי חיסון.
באחד הטורים הראשונים שלי כאן השמצתי את המין הגברי החולה. מה זה השמצתי, ביצעתי בו שחיטה לא כשרה. והנה אני חושבת שהקארמה הכתה פה שנית. אאוץ' בפעם השנייה. אחד מחברי הטובים, שדאג לי שאשתה מים בכל שעה עגולה, זרק באחת מהודעות הוואטסאפ: “את חתיכה אבל כשאת חולה את מתנהגת כמו גבר". 

זה קרה ככל הנראה כתגובה למכתב פרידה שהשארתי לו אחרי שהמדחום כמעט התפוצץ, ולמזלי הוא לא זכר את הטור המדובר. האמת היא שבמובן מסוים הוא צודק. משהו קרה לי בשנים האחרונות, וזה לא דבר טוב. כשהייתי צעירה יותר לא ראיתי שום וירוס או חיידק בעיניים. ודווקא כיום, כשאני בוגרת ושולטת ברגשותי הפרועים, אני לא רק מתנהגת כמו ילדה בת 8 למראה מזרק, אלא חוזה במפלס החרדה עולה עם כל מעלה של חום כמעט לדרגת יהורם גאון ב"קרובים קרובים". איך נפלו גיבורות. 
 
אחת מתופעות הלוואי של מחלות החורף הנוראיות הללו היא הצורך לבהות בטלוויזיה בדברים קלילים שמעבירים את הזמן והכאב. כך יצא שאת הסרט על שמעון פרס ששודר בערוץ הראשון נאלצתי לאזן עם תוכנית ריאליטי מוזיקלית ועם לופ לילי של מכירת טוסטרים בלחיצה בערוץ הקניות. 
בנוסף, מרוב פאניקה וצורך לתקן את הקארמה הקלוקלת שנחתה עלי, אפילו נעניתי לכל מיני סוקרים אקראיים שהתקשרו בשעות מוזרות רק כדי לשלוח אנרגיות חיוביות ליקום. זה החל בסקר של קופ"ח שראו את הביקורים התכופים ושלחו “הודעה אישית" כדי לברר: האם השירות עמד בציפיותייך מ־1 עד 10? האם החלמת מ־1 עד 10? והאם תשובי לסניף מ־1 עד 10?
 
אחר כך עניתי למוקדנית אומללה שסקרה הרגלי קניות מ־1–10, וזה הסתיים בשיחה מוזרה במיוחד ממרכז למיניות וזוגיות בנוגע לרכישת ערכה “מפנקת" לשיפור חיי המין. על הסקר עניתי מ–1 עד 10, השתדלתי לא לשקר. לערכה סירבתי בנימוס, כנראה שוב כתוצאה מתסמיני אגו גברי בעת מחלה. אבל דעו לכם שיש דבר כזה. אולי כשאבריא לחלוטין - אבדוק. בינתיים כל מה שנחוץ לי הוא מגרש שדים.