התבטאותו של סגן הרמטכ"ל - אחת מנקודות השפל של צה"ל

ניסיתי להיזכר אתמול מה היה פשעם של כמה קצינים בכירים, שנאלצו לסיים את דרכם בצה"ל שלא כדרך הטבע. נזכרתי בתת אלוף צ'יקו תמיר, שהלך הביתה אחרי סיפור הטרקטורון הצבאי שהבן שלו נהג בו. נזכרתי בתת אלוף שמואל זכאי, שנפרד מהשירות בעקבות חשד להדלפה. נזכרתי בתת אלוף עימאד פארס, שפשט מדים בגלל דיווח שקרי על תאונת דרכים. חומרת המעשים של כל אלה גם יחד לא מתקרבת לפרומיל מהנזק שהשאירו אחריהם דבריו של האלוף גולן. 

יודעים מה, פתאום חשבתי שאם האלוף גולן יכול להשוות אותנו לגרמניה הנאצית ולהמשיך כאילו כלום לא קרה, אולי בכלל עשינו עוול ליואב גלנט שלא מונה לרמטכ"ל בגלל פרשת הקרקעות. כי על הקרקעות של גלנט אף אחד בעולם לא שמע ואת הטרקטורון של צ'יקו תמיר אף אחד בארץ לא יזכור בעוד עשר שנים. אבל אם תסתכלו איך תומכי ה־BDS ושאר שונאי ישראל בעולם מצטטים עכשיו בהתלהבות את סגן הרמטכ"ל, ותחשבו מה הטקסט הזה שלו יעשה בראייה היסטורית לצה"ל ולמדינת ישראל, תבינו שכל מי שעף עד היום מצה"ל, עף על שטויות. שאם צה"ל חשוב ויקר לאלוף יאיר גולן, ואני משוכנע שהוא חשוב ויקר לו, הוא צריך לפטור את כולנו מכאב הראש הזה וללכת הביתה בעצמו.

***

ביום רביעי בערב נסעתי עם הילדים שלי לניר גלים, להיות עם אמא בטקס יום השואה. קהל של 1,500 איש שמע בהתרגשות את ישראל גולדברגר בן ה־95, "הזמר מברגן בלזן", מרעיד את הבמה עם "אל מלא רחמים". כעבור שעתיים, עם סיום שירת "התקווה", השיב הקהל הזה כמו הד ל"עם ישראל חי", הצעקה הקבועה של דוגו, ניצול אושוויץ, שמסיימת כל אירוע כזה במשק מאז שאני זוכר את עצמי. 

גדלתי בניר גלים, מושב של ניצולי שואה. כל חברי הילדות שלי, עד האחרון, בני ניצולים. לכולנו הייתה משפחה בהרכב חסר. בלי סבים או סבתות או בלי דודים ודודות. השואה נכחה אצלנו בכל פינה, גם אצל אלה שבבית שלהם שתקו. עניין אחד היה ברור לכולנו, ביום השואה ובסתם ימים של חול. עניין שאי אפשר היה לטעות בו. השואה הייתה שואה, הנאצים היו נאצים, הקורבנות היו קורבנות. אי אפשר היה להחליף אותם או להשוות אותם או להתבלבל ביניהם לבין שום דבר אחר. 

מיום צאתי לאוויר העולם ועד היום הזה לא שמעתי בניר גלים, גם בוויכוחים פוליטיים קשים וגם בימים של מחאות והפגנות, מישהו שמשווה משהו למה שקרה אז, "שם". "שם" היו תאי הגזים והמשרפות והקרמטוריומים. "שם" היה מנגלה, ששלח את סבא יוסף, סבתא רחל ודודה ורה מצד אמא, ואת דוד קלמן מצד אבא אל הארובות. ואת ה"שם" הזה אי אפשר היה, אסור היה, בלתי נתפס היה, להשוות לשום דבר אחר בעולם. 

פעם, עד שהשתבשה דעתם של חלקים ממנה, נהגה כך כל החברה הישראלית. בשנים האחרונות, באופן בלתי ניתן להבנה, הפכה מדינת ישראל למקום היחיד בעולם השפוי שבו קל כל כך ומתגמל כל כך להשוות כל דבר לגרמניה הנאצית. 

הגיבוי שקיבל האלוף גולן משר הביטחון משה בוגי יעלון והעובדה שהוא כנראה ימשיך לכהן בתפקיד סגן הרמטכ"ל במדינת היהודים, היא ההוכחה שאין כאן מחיר על כלום. שהכל מותר. יאיר גולן השווה את מה שקורה במדינת ישראל למה שקרה בגרמניה הנאצית. אין אפשרות לברוח מהשורה התחתונה הזו, באמצעות שום תעלול תחבירי או ספרותי. "אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה", הוא אמר בנאום שנוסח בקפידה והוכן היטב מראש, "הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן, בקרבנו, היום, ב־2016". 

לא יעזרו כאן שום הבהרות של דובר צה"ל ושום הסברים מפותלים ומביכים בפני עצמם של השר יעלון, שלפיהם מדובר ב"פרשנות מעוותת" לדבריו של גולן. סגן הרמטכ"ל חושב שיש היום בישראל, "בקרבנו", עדות ל"תהליכים מעוררי חלחלה" שהיו בגרמניה הנאצית. וכדי שיהיה ברור למה הוא מתכוון, מצא האלוף גולן את טקס יום השואה כמקום המתאים ביותר כדי לדבר גם על אלאור אזריה, החייל היורה מחברון. 

וכשדובר צה"ל מנסה לנקות אחרי האלוף גולן ומפרסם הודעה שלפיה לסגן הרמטכ"ל "לא הייתה שום כוונה להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנה", וגם "לא הייתה שום כוונה ליצור הקבלה כזו", הוא או משקר או חושב שכולנו מטומטמים או שניהם גם יחד. כי כשמדברים על תהליכים שקרו לפני 70 שנה בגרמניה, אי אפשר להתכוון לשום דבר אחר מאשר הדבר ההוא שבגללו אנחנו מציינים את יום השואה. כי בגרמניה של לפני 70 שנה לא היה כלום חוץ מזה.  

***

מה שהכי מטריד זה החיבוק הענק שהוא מקבל מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. יש לכם ביקורת? בסדר. חושבים שצריך לתקן פה דברים? מצוין. נראה לכם שהכל פה מקולקל? תגנו, תמחו, תשבתו רעב, תחסמו כבישים, תכריזו על מרי אזרחי. אבל אתם מבינים מה זה אומר על המחנה שלכם, שאתם ממהרים להתחבר לכל פליטה של מישהו שמסתכל עלינו ורואה את גרמניה של לפני 70 שנה? 

תגיד לי, יצחק הרצוג, כשרצת להיות הראשון שמחבק את האלוף גולן ואת דבריו, מה עבר לך בראש? כשאתה מסתובב כאן ברחוב, אתה באמת רואה כאן דברים שמזכירים לך את מה שקרה במקומות ההם שמהם פעל סבא שלך להציל יהודים? אתה באמת רואה כאן, צומח בינינו, את ההיטלר הכחול־לבן הראשון? 

ומה צריכים לחשוב חיילי חטיבת כפיר, ששלושה מהם נדרסו בפיגוע השבוע, כשסגן הרמטכ"ל מוצא את טקס יום השואה כמתאים ביותר לדבר על החבר שלהם שירה בחברון, באירוע שעדיין נמצא בחקירה? ונניח שכל מה שחושבים שר הביטחון וסגן הרמטכ"ל והמשטרה הצבאית, אכן היה שם. נניח שאלאור אזריה ירה והרג שלא כדין וללא הצדקה. נניח שגם בית המשפט יחשוב כך וישלח אותו ל־20 שנה בכלא. זה ילמד שבחטיבת כפיר יש נאצים? 

לא, האלוף גולן, אתה לא יכול לטעון שלא השווית. כי בטקס יום השואה במכון משואה לא מדברים על סתם דברים. מדברים על השואה. על הנאצים. על קורבנות הנאצים. וכשאתה מדבר שם, על הבמה הזו, ביום הזה, על החייל היורה בחברון, אין אפשרות להתבלבל באשר לכוונותיך. 

***

אבל יאיר גולן הוא רק חלק קטן של הבעיה. הוא סימפטום של נתחים הולכים ומתרחבים בחברה, של יהודים שלא מצליחים להשלים שורה אחת על המצב כאן, בלי להשוות אותנו לגרמניה ההיא. 

הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ, רק כמה שעות לפני יאיר גולן, התייצב גם הוא במפגש עם תלמידים לכבוד ערב יום השואה והסביר להם שהניצחון שלנו על בני העוולה נמדד בין השאר, בדרך שבה אנחנו משתמשים בכוחנו. "עלינו להשתמש בְּכוח כשצריך ולהיות הומניים כשאפשר", אמר. ונגיד, רא"ל בני גנץ, שהשתמשנו בכוח שלנו שלא כמו שצריך. רק נגיד. ונניח שירינו בעזה על בית שלא היינו צריכים לירות עליו. רק נניח. האם זה מזכיר לך את מה שהיה בשואה? את מה שעשו הגרמנים? הסיפור של הגרמנים היה שהם לא השתמשו נכון בכוח שלהם? זו הייתה הבעיה איתם? כך אתה מבין את מה שקרה שם? 

מי כמוך, בני גנץ, יודע שאין עוד מדינה בעולם שלפני שהיא משיבה אש על המקורות שמהם יורים על אזרחיה השלווים, היא טורחת להתקשר כדי להודיע לכל מי שגר בסביבה שהאזור מסוכן עבורו ושייצא מהבית. אתה זוכר שבגרמניה הנאצית שקלו להשתמש בנוהל "הקש בגג"? מאיפה לעזאזל באים הרעיונות האלה?

לגנץ גם היה סיפור לספר לתלמידים על אמא שלו, שבמבצע צוק איתן אמרה לו שאנחנו צריכים להיות הומניים ולספק לתושבי רצועת עזה מזון. מה אומר הסיפור הזה, בני גנץ? שכשאנחנו לא מספקים להם מזון, אז זה אומר שלא הפנמנו נכון את לקחי השואה? שהבעיה של הנאצים הייתה שהם לא סיפקו מזון ליהודים בברגן בלזן? תגידו, אתם באמת לא מבינים שכשאתם מדברים ככה אתם נוטלים מאיתנו את כל הזכות המוסרית להילחם במכחישי השואה באשר הם? הרי מי ששומע את גנץ ואת גולן יתקשה להבין על מה נסבה כל המהומה השבוע במפלגת הלייבור בבריטניה. הרי שם זרקו מהמפלגה אנשים על אמירות שהן פרומיל ממה שאמר סגן הרמטכ"ל שלנו.  

ראיתי את ירון דקל, מפקד גלי צה"ל, מזכיר בטוויטר תוך מתן גב לסגן הרמטכ"ל, ש"שריפת משפחה לא יהודית ולא אנושית". נו, מישהו פה טוען אחרת? ונניח שמה שנעשה בדומא מזכיר לדקל את מה שעשו הנאצים, כמה אנשים פה בדיוק תומכים בזה? הרי ההבדל הוא לא בשאלה אם יש איש אחד שמוכן לרצוח באכזריות. ההבדל הוא ביחס של הסביבה. האם כאן, כמו בגרמניה הנאצית, אפשר לזהות ולו  ניצנים של תמיכה מצד אנשי רוח, פוליטיקאים, אנשים בעלי השפעה ומפלגה כמו המפלגה הנאצית בשריפת ערבים? בהשמדתם? נפלתם כולכם על הראש?

הרי העיוות והשקר הגדולים ביותר הם במקום שבו לוקחים את הקטן והחריג ויוצא הדופן והשולי ומנסים לצייר אותו כאילו הוא מלמד על הכלל. 

ובכלל, אם כבר יש איזה שהוא לקח מהשואה לימינו אנו, הוא לא קשור לדרך שבה אנחנו מתנהגים עם האויב שלנו, שהרי יהודי גרמניה לא היו אויביו של השלטון. הלקח הוא שאסור שמישהו יוכל שוב לחשוב שהוא יכול להרוג יהודים רק משום שהם יהודים. ואם מפקד בכיר כמו האלוף גולן מחפש השוואה רלוונטית לימים אלה, היה טוב לו היה מזכיר בנאומו את  אזרחי ישראל היהודים שהולכים לתומם ברחוב ונדקרים למוות רק משום שהם יהודים והיה נשבע "לעולם לא עוד". זה הלקח. 

ומאיפה, לכל הרוחות, בא הרעיון המעוות של גולן להציע להפוך את יום השואה ליום "חשבון הנפש הלאומי", שבו אנחנו בודקים את מעשינו שלנו? אני בעד לבדוק את עצמנו כל יום, אבל איזה מסר מעבירה ההצעה הזו, אם לא מסר שאומר שכדאי שגם אנחנו נטפל בעצמנו לפני שנתעורר בוקר אחד ונמצא את עצמנו נאצים.  

***

העסק הזה, חייבים להודות, לא התחיל היום. יש כאן מדרון חלקלק שנמשך כבר שנים. מדרון שאנחנו מחליקים בו ושותקים. שותקים ולא עושים כלום כדי לעצור. שתקנו כששולמית אלוני אמרה ש"החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שמהם ינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית", וכשהיא אמרה ש"נתניהו הוא תלמיד מצטיין של גבלס" וכשהיא אמרה ש"אלי ישי פועל לפי חוקי נירנברג". 

שתקנו ליגאל תומרקין כשהוא אמר ש"כשאני רואה את החרדים, אני מבין את הנאצים". שתקנו כשהאלוף שלמה גזית אמר ש"הכיפות הסרוגות עבורי הן כמו צלב הקרס על השרוול של החיילים הנאצים". שתקנו כשבמכון מכובד כמו ון ליר ערכו כנס שעסק בכריכה אחת בשואה ובנכבה תוך ציון ש"שניהם אירועים טראומטיים, מכונני זהות". שתקנו כשמרצה באוניברסיטה העברית קרא לשרה בממשלת ישראל "חלאה ניאו־נאצית". אנחנו שותקים כל יום, כשעיתונאים שפועלים בינינו חוזרים ומשווים את מה שקורה כאן - מהצעת חוק מעצבנת ועד ה"כיבוש" - ל"ימים האפלים ההם". 

תקראו את העיתונים שלנו. תקראו את מאמרי הדעות. תקשיבו לאינטליגנציה. אלה לא טוקבקיסטים. אלה אנשי רוח. אלה מרצים שמקבלים את שכרם מאיתנו. מדינת ישראל הפכה להיות המקום שבו מוכחשת השואה על בסיס יומיומי ואנחנו שותקים. 

קחו לדוגמה, את טקס יום השואה האלטרנטיבי שנערך אצלנו מדי שנה. במקור, התכוונו יוזמיו שנבין שמדובר בטקס אלטרנטיבי. כשרואים מה קורה שם, בלב לבה של תל אביב, מבינים שלא טקס אלטרנטיבי בנו לעצמם החברים משמאל, אלא שואה אלטרנטיבית. מה בתפריט? ח"כ זוהיר בהלול, איש המחנה הציוני, כך לפי ההזמנה הרשמית, דיבר על "התגברות החקיקה הלאומנית, מדרון חלקלק שיכול להמיט אסון על דמותה הדמוקרטית של המדינה". הבמאי והסופר אודי אלוני סיפר על "ניצולי שואה שאושפזו בבית חולים כפר שאול, ושמעו את קולות הנרצחים מהכפר דיר יאסין, שעל אדמותיו הוקם בית החולים לחולי נפש". רותם אילן, מנהלת עמותת ילדים ישראלים ומנהלת תחום הגירה באגודה לזכויות האזרח, סיפרה על "ילדי המהגרים שחיפשו מקלט בטוח בישראל ובמקום זאת חיים יום־יום ממעצר, מכליאה ומגירוש". 

כדור שני לניצולי שואה, אני מודאג כבר שנים מהשאלה מה יישאר מהזיכרון ביום שאחרי. כשאמא שלי והדור שלה יגיעו ל־120. איזה פנים יהיו ליום השואה. השבוע, אחרי נאומו של האלוף גולן, הדאגה הפכה לבהלה. לחרדה של ממש. פתאום חבטה בי הכרה שאם ככה זה נשמע היום בצמרת צה"ל, אני אפילו לא רוצה לדמיין מה יקרה פה בעוד 30 שנה.

***

ועוד הערה אחת. שמעתי את נאומו של הנשיא ראובן ריבלין ב"יד ושם". שוב אותו הניגון. שוב החברה הישראלית לא בסדר. "ניצולי השואה לא זכו מעולם לכבוד הראוי להם", אמר, "גם היום, ועד היום, מדינת ישראל אינה עושה הכל כדי לדאוג לניצולי השואה". 

כתבתי כאן כבר כמה פעמים שריבלין הוא בעיני מוציא דיבתה הגדול ביותר של החברה הישראלית. מאז נבחר הוא מקפיד לתת לנו בראש מעל כל במה אפשרית. פעם על בני עמנו שבחרו בטרור, פעם על היחס שלנו לערבים, פעם על היחס לניצולי השואה. האם אנחנו מושלמים? לא. האם יש מקום לתקן? ברור. אבל דמיינו  לעצמכם מה עובר בראשו של מי שבכל אירוע משפחתי נושאת בת זוגו דברים ומסבירה לנוכחים מה לא בסדר אצלו. צריך להיות פסיכולוג מומחה כדי להבין שמשהו בזוגיות הזו חולני? 

אני האחרון שיגיד שניצולי השואה זוכים ליחס מושלם או שמהקצבאות שהם מקבלים אפשר לחיות בכבוד. אבל בזה צריך לעסוק 364 יום בשנה. לא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא יום שבו אנחנו לא  צריכים לדבר, לא על מה שקורה בינינו לבין הפלסטינים ולא על מה שקורה עם החייל מחברון ולא על הקצבאות שמקבלים או לא מקבלים הניצולים. איכשהו בשנים האחרונות נראה שאנחנו עושים הכל כדי להעביר את יום השואה והגבורה עם כמה שפחות עיסוק בשואה ובגבורה.