בכל פעם שאני חולף ליד חסר בית או קבצן, מתגנבת לראשי המחשבה שביני לבינו מפרידים כמה מהלכי חיים שגויים. לא יותר. בטלטול לא מוצלח של הגורל אוכל בקלות למצוא עצמי יושב בפינת הרחוב במקומו, חבול וחפוי ראש, קורא ומתחנן בפני עוברים ושבים לתרומה למען רכישת אוכל, קניית תרופה או מנת סם. במציאות הדמיונית הזו שרקמתי, על אף בקשותי הנואשות, האזרחים העסוקים מביטים בי וממשיכים לדרכם, טרודים וממהרים, נסחפים בשגרת היום, בלי להרהר לרגע על הקור הנורא והלילות הבודדים שהם מנת חלקי בחורף והחום שחורך את עורי בקיץ הארוך והמתיש.
הפחד הזה מחידלון כספי מלווה אותי שנים וגורם לי להיות אדם זהיר וחסכן, ויש אף שיעזו לומר “בונקר". חברי טוענים שביום מותי, כשיבדקו את תכולת דירתי ימצאו דולרים, ליש"טים ובישליקים חבויים בכל מקום: במזרן, בתוככי העוף הקפוא במקרר, בבלטות ובתוך קירות סודיים. אודה ואתוודה, להבנתי, ההנאה הגדולה ביותר שהיקום יכול לזמן לבן אנוש מגיעה באותו הרגע שכסף מופקד לחשבון הבנק שלו ברשרוש מרשים ובהתאמה - כשממון נוטש אותי לטובתו של אחר, מיד נפער חור גדול בלבי, המלווה בדפיקות מואצות, הזעה ומיחושים בידי השמאלית.
התכונות הללו לא מונעות ממני ליהנות מחיים מלאי כל טוב ולשאוף לגדולות. להפך. במהלך השנים למדתי כנזיר הודי מיומן כיצד לשרוד בלב העיר הסואנת והיקרה ועדיין להוציא מעט מאוד. זו התמחות שדורשת סבלנות, כוח רצון והפניית עורף לפיתויים מתחלפים. במסעדות אשתה מים רגילים עד שאתמלא, אחלוק מנות, אזמין על חשבונו של אחר ואיעלם באופן מסתורי כשתוגש דרישה לתשלום או לחלופין, אודיע בקול, תוך מישוש הכיסים והחצנה של הבעת פנים אבודה, ששכחתי את הארנק ועם הנוכחים הסליחה, אך אשלם בפעם אחרת, במועד שיגיע עם כניסתו של משיח בן דוד לשערי ירושלים.
אני משנורר סיגריות וסיגרים, לוקח שלוקים, צובר צ'ייסרים על חשבון הבית, לווה בלא כוונה להחזיר, טועם בסופרמרקט זיתים וקשיו, נמנע מזריקת אוכל שפג תוקפו, משווה מחירים בכל אפליקציה אפשרית ומבצעי אחד פלוס אחד הם צו אלוהי עבורי.
עיקרון נוסף שמתווה את דרכי הוא “סוד המיקוח האינסופי" שבעיקרו קובע שאל לנו להסכים, בשום אופן, לקבל את המחיר הנקוב כתחנה אחרונה. כדי ליישם טכניקה עתיקה זו יש להתווכח בלי הרף עם כל מוכר ורוכל ולהרפות רק כשהיריב יגיע לאובדן שפיות. באותה נשימה חובה לדחות תשלומים עד לקפיאתו של הגיהינום, להימנע מהחזקה של מזומן וכרטיסי אשראי, להתרחק מבנקים ולעולם לא להזמין אף אחד לכלום. אפילו לא לפלאפל או כרטיס קולנוע. אין גרוע מלהיות נתון לחסדי האחר ולחכות מרוט שיער כקורבן נרפה ליום שיואיל בטובו להחזיר את החוב.
את כל המהלכים שפורטו לעיל יש לבצע תוך שמירת פאסון וללא גרם של מבוכה. היות שצבירת הכסף ומנעמיו היא המניע, החסכן המושלם חייב להתנהל בחוסר מוחלט של מצפון ובושה ואף יותר מכך, כשאין חובת התשלום עליו, רצוי שיזמין את המשקאות והמזון היקרים ביותר, תוך הפגנת דקדקנות וסנוביזם קולינרי כשבסוף הארוחה ייקח את מה שנשאר הביתה. כדי לממש זאת העין חייבת להיות פקוחה ודרוכה והיד נכונה לקבל ולקחת תמיד: מתנות, תרומות ועודף מהשולחן. אומנם נקבע בידי קודמנו ש"שונא מתנות יחיה", אבל נכון להיום, מי שלומד לאהוב אותן, ישרוד עוד יותר זמן ובעושר רב.
ואם בקלאסיקה עסקינן, מחקר מדעי שערכתי מוצא לתפיסת העולם הזו גיבוי גם בספרות האיכותית ביותר. אבנעזר סקרוג' של צ'ארלס דיקנס היה מלבב ומעורר הערצה לטעמי דווקא בתחילת הנובלה “מזמור חג המולד", לפני שנשבר והתכופף לצלילי סדרת החינוך הצדקנית שנדרש ליישר עמה קו. בימינו ודאי היה אפילו זוכה להערצה ציבורית ולהשפעה בחלונות הגבוהים כאותו טייקון שהתחשבן עם זוגתו על זוטי זוטות אחרי קשר של כ־20 שנה ולמרות זאת נחשב למקורבם של אנשי מפתח מכובדים ולדמות חשובה במשק הישראלי.
את החסכנות המופלגת שפרשתי בפניכם אמשיך לקיים לנצח. לא משנה אם אצבור הון של עשרות מיליונים, הקמצנות הנהנתנית תמשיך ללוות אותי. ייתכן שחלקכם מגחכים ואולי מזועזעים ממה שכתבתי כאן וקיום כזה נראה לכם בזוי, בלתי אפשרי ועל גבול החולני. בפועל, כל שעשיתי הוא ללמוד מכמה מבכירי הממשל שלנו שמתנהלים על פי אמות המידה הללו. אם הם צלחו חיים ארוכים ומלאי שגשוג, כנראה שזו הדרך לגדולה.