את ההבעה הזאת, של ההשתאות, קשה לשכוח. פרצוף שאפילו לא מנסה להסתיר את העובדה שזה עתה הוא הוכה בתימהון. הקסם הכי גדול, הוא שאי אפשר לחזות את בואה של ההשתאות: קורה משהו, האדם שמולך מגיב כמו שהוא מגיב, ולוקח לך זמן לעכל. לפעמים גם יותר מ־20 שנה. אחר כך מתיישבות ההבנות.
הייתי בת 16 כשנסעתי עם חברי דאז לבקר את סבא וסבתא שלי. סבא שלי היה בעבודה, סבתא שלי חיכתה לנו בכניסה לבית. עכשיו, תשכחו מזה שמכיוון שהיא מרוקאית ממרוקו, חיכו לנו ספינג'ים וריבות על השולחן. לא. סבתא שלי מרדה במטבח כשהייתה צעירה מאוד, ומאז לא הורידה את הדגל השחור. הלכה על המינימום וזהו. תה וביסקוויטים, ואולי סלטים שנשארו מהקידוש של שישי. אחרי התה, זה הגיע: היא חייכה אליו ואמרה במבט אלכסוני: "אני נראית לך שמנה. נכון שאני נראית לך שמנה?", המסכן לא ידע את נפשו. לפני שהספיק לענות, סבתא שלי, שאכן הייתה מאז ומעולם נמוכה למשקל שלה, התרוממה מהכיסא, עשתה תנועה של נדיה קומנצ'י, וירדה לשפגט. התימהון שלו, מיותר להסביר, היה גדול משלי. שלי – כי הייתי, כאמור, בת 16 שמנסה להחזיק פאסון, ושלו – כי היי, סבתא של החברה שלו, אישה בת 65, ירדה לשפגט מולו.
את אותה הבעה משתוממת זיהיתי בקלות, כשהגעתי יום אחד לבית הספר בחולצה לבנה. אני, שהופקדתי על הנחייתו של טקס, גערה בי המורה שארגנה אותו. "החולצה שלך מקומטת", אמרה לי בחרון. "לא, היא לא מקומטת", עניתי ברצינות תהומית, "זה בד הודי". אסביר: עד אותה עת, לא היה לי מושג ש"בד הודי" הוא תירוץ שאמא שלי פיתחה לעצמה. בכל פעם שנקרה בסביבתה בגד מקומט, היא, שתמיד אהבה יותר את המיקרוטום, המכשיר לחיתוך הרקמות בעבודתה במכון הפתולוגי מאשר את המגהץ, נהגה להכריז: "זה בד הודי". כך השיגה שקט. אחיי ואני האמנו, כמובן. "בד הודי" נשמע לנו צירוף אקזוטי, והרי ידוע שבהודו שטות בנהר גופות. מאיפה יהיה להם מגהץ לאלה?
זה לא היה הדבר היחיד שאמא שלנו סיפרה לנו. כשעברנו לגור ביחד, י' ואני, הוא אמר שהוא מתכנן לקפוץ לסופר, כי פג התוקף של כל מעדני החלב. כל כך שמחתי! איך שיצא, עטיתי את פרצוף המרתה סטיוארט שלי, הוצאתי קערה מהארון, ויצקתי לתוכה את מעדני החלב, את הגבינה שנשארה, סוכר, ביצים, קמח, והופ – לתנור, בדרך להיות עוגת גבינה. "מה זה? את אופה?", שאל אותי כשחזר. "יש פה ריח של עוגת גבינה". "דוז פואה!", צהלתי. "תהיה לנו תכף אחלה עוגת גבינה". "אבל המעדנים היו מקולקלים", אמר לי. "זה לא מקולקל. זה מיושן", תיקנתי אותו ברצינות רבה. "רק עם כאלה אפשר להכין עוגות גבינה. כמו שטוסטים לעולם לא יהיו טעימים מלחם טרי".
הנה זה בא. ההבעה הזאת שדיברתי עליה. אתם מבינים, אני באמת חשבתי שזה נכון. באמת באמת. רק המפגש עם החוץ לימד אותי פעם אחר פעם שמה שמספרים לנו בבית הוא הרבה פעמים פרטי מאוד. כי רק אצלנו, סביב השולחן, יבינו מה זה בד הודי. ורק אצלנו ישאלו בחשדנות ממה עשויה עוגת הגבינה. ורק אצלנו, כשאראה לסבתא שלי תמונה שלה מרביצה שפגט, היא תיאנח ותגיד: "אחחח, איך אהבתי להשוויץ". ככה, היום אני מבינה יותר מתמיד, רוקמים פולקלור משפחתי.
עיתונאי קטן שלי/ יאיר ויץ (בן 12)
אני רואה שמבוגרים אוהבים לכתוב דברים בסעיפים. זה עושה להם סדר. אז אני אנסה לכתוב בסעיפים:
1. יש רטבים חדשים של פרפקטו.
2. אני מת על פסטה, ויודע להכין אותה כבר מגיל חמש לבד, אבל מעדיף בלי רוטב.
3. אבל אני לא לבד בעולם ולכן שאלתי את אחי מה דעתו על רוטב השקשוקה, והוא אמר שהיה לו טעים מאוד. בקשר לרוטב הפסטה, הוא אומר שיש יותר מדי טעם של בזיליקום לטעמו.
4. אמא ביקשה למסור שטעים או לא טעים זו שאלה חשובה, אבל שהיא מבקשת להבין למה אסם מוכרחים לדחוף כל כך הרבה סוכר לרוטב. שישימו סטיביה, כמו שהיא עושה כשהיא מבשלת.
*רוטב פרפקטו של אסם, 7.90־11.50 שקלים ל־400 גרם
המלצת תרבות
פעם, כשביקשו מקדיה מולודובסקי לספר על ילדותה, השיבה: “הייתי צחקנית, פרחחית, בגיל 14 התחלתי לכתוב. לא חשבתי שאני משוררת ממש, שהרי פייטנים הם מלאכים ואני סתם ילדה”. כך נולד ביידיש “גלגולה של אדרת”, הגלגול המוקדם של “גלגוליו של מעיל”, עם הגילוי שגם בעוני ילדים יכולים למצוא חדווה וצחוק. את השיר תרגם ב־1945 נתן אלתרמן, שנשבה גם הוא בסיפורו של המעיל שמתגלגל מילד לילד במשפחתו של חייט יהודי עני. בכל פעם הולך המעיל ומתרפט עוד קצת, עד שהוא מגיע לידיו של פרץ השובב, שמותיר ממנו רק חורים (‘’והיתר חור מול חור / תקבלו לפי התור"). כ־80 שנה לאחר פרסומה הראשון, הפכה היצירה המקסימה הזאת לקומיקס של בתיה קולטון הנפלאה. בישראל כמו בישראל, צריכים לחבור כמה גורמים כדי שדברים טובים יקרו: הספר ראה אור בשיתוף הקיבוץ המאוחד, בתמיכת בית שלום עליכם ובמסגרת פרויקט ‘’ספריית נח", הוצאת הקומיקס העצמאית לילדים, שייסדו המאיירים רותו מודן וירמי פינקוס.
*"גלגוליו של מעיל" מאת קדיה מולודובסקי, איורים: בתיה קולטון. מחיר: 68 שקל