ששואלים אותי מה ההיגיון בלקום בשש לפנות בוקר, להתקלח, להתלבש יפה, לצאת אל נהג המונית המנומנם שיסיע אותי לאולפני הטלוויזיה, שם יראיינו אותי דקות ספורות, במקרה הטוב, בנושא בוער ברשתות החברתיות, בעולם הפוליטי או בתחום הספרות, אני עונה מיד: האיפור. אני זוכה לאיפור שווה בחינם.
בכל פעם כשאני עונה באופן הזה, השואלים מתחילים לצחוק. לא לתשובה הזו הם ציפו. טוב, האמת היא שזה לא רק האיפור, זה גם המיצוב התקשורתי, בניית הקריירה והחשיפה לעוד ועוד אנשים. אבל בחדרי האיפור הללו, בין המכחולים, מסרקי הגבות והסומק, אני פוגשת את אלה שעד אותו הרגע ראיתי רק דרך מסך הטלוויזיה, גם הם, כמוני, לא בשיא האנרגיה. חלקם יפתח בשיחה עם המאפרת, אחרים ירטנו על האיפור המוגזם, או ישתקו וישננו בלב את מה שיהיה להם להגיד באולפן, כשהבמאי יפתח את השידור החי.
כמה דקות לפני שנדלקות המצלמות, איש הסאונד משחיל את חוט המיקרופון תחת חזייתי. אני מחייכת אליו בביישנות ושואלת "אולי תיקח אותי לסרט קודם?". אני מרגישה כיצד לבי מאיץ את דפיקותיו. לידי יושבות דמויות מוכרות ומנוסות ממני, איך אתמודד מולן? אני חשה גם איך הזיעה מתגנבת אלי.
איכשהו, עד היום, הולך לי די טוב. אני לא נכנסת לדבריהם של אחרים. לא מנסה לגנוב יותר מדי זמן מסך ולא שוללת אותו ממי שיושב מולי. אומרת את מה שבאתי להגיד, זורקת כמה בדיחות, ומסיימת כשאני רואה שהמנחה מפנה את מבטו לכיוון המרואיין האחר.
***
בשבוע שעבר פנו אלי מ"פגוש את העיתונות". ביקשו שאגיע להתראיין על היבחרותו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית ולמנהיג העולם החופשי. "מה אני מבינה בפוליטיקה?", שאלתי את עדי, התחקירנית שטלפנה אלי. "הקשר היחיד שלי לטראמפ הוא בפסח. אני לוגמת יחד עם דודים שלי את הוודקה המוזרה שהוא ייצר".
עדי צחקה ואמרה "תירגעי, מרסל. כאישה צעירה וקרייריסטית, נשמח אם תבואי לדבר על הקשר בין הבחירה בטראמפ למאבק הפמיניסטי". שלושה טלפונים לכמה מקרובי גרמו לי להבין שמדובר בבמה לוויזיונית נחשבת. בשבת לפנות ערב הייתי במונית, בדרך לאולפנים בנווה אילן.
למונית עלתה גם אמילי מואטי, פובליציסטית, מנחה ופעילה חברתית. כשאמרו לי מי עומדים להיות שכני לפאנל, הרצתי חיפוש על כל אחד מהם. הראיונות שנערכו עם אמילי היו רועשים. ניכר היה כי לא ויתרה לשכניה ואמרה את שהיה לה להגיד - ולא פעם בקול שגבר על קול מתנגדיה. אני לבשתי חולצה שחורה, פשוטה, וטייטס הדוקים יתר על המידה. אמילי הייתה בחצאית ובחולצה מכופתרת ואת שערה אספה ברשמיות בסיכה שחורה וגדולה.
"שלום, אמילי, נעים מאוד", היא הציגה את עצמה. "נעים גם לי", מלמלתי. יש לה עיניים גדולות וכחולות, תהיתי לעצמי כמה אנשים כבר הפילה ברשתה. דיברתי אליה בספק חשדנות ספק חנופה.
גם יהודה נוריאל, איש "ידיעות אחרונות", עלה למונית. אותו אני כבר מכירה, אנחנו מבלים באותו בר. הטוב היוצא מעיניו משתקף גם בכתיבתו, אבל אם לומר את האמת, אני רגילה אליו רק כשאנחנו כבר אחרי כמה צ'ייסרים טובים, מאזינים לדקלון וצוחקים.
יהודה ואמילי החלו לדבר ביניהם. על פוליטיקה, על מירי רגב, על הלילה ההוא שבו הלכנו לישון עם פרס והתעוררנו עם נתניהו, ועל עוד כמה דברים. באמצע השיחה עצרה אמילי וקראה לי אליהם. התיישבתי ביניהם והצטרפתי. היא פרגנה לסיפורי, אמרה שהיא יודעת שהעולם הזה מעט קשה עבור צעירים, ושלא פעם היא קוראת אותי. אבן נגולה מעל לבי. היא פרגנה לי בצורה הטובה ביותר.
בחדר האיפור יהודה סיפר שהוא פרסי. אמילי גילתה כי היא תוניסאית, מה שמשותף לי ולה, וגם לרינה מצליח, מנחת "פגוש את העיתונות", שנכנסה פתאום לחדר והתלהבה מהשיחה על מאכלי העדה. צחקנו כולנו. עוד מעט אנחנו עולים לשידור מלחיץ, אבל האווירה הייתה חברית ונעימה.
פתאום נכנסה לחדר אישה נוספת. "גם היא איתכם בפאנל", הסבירה המאפרת. היא ביקשה ממני "מרסל, תפני את הכיסא כדי שאוכל לאפר גם אותה". הייתה זו חברת הכנסת רחל עזריה ממפלגת כולנו.
"נעים מאוד, רחל", היא הושיטה לי יד. הושטתי חזרה, "מרסל", הצגתי את עצמי. "כן, נדמה לי שאני יודעת מי את", היא אמרה והתיישבה. אולי אני מדמיינת באופן מוגזם, אולי אני כושלת בפרשנות לשפת גוף של אנשים, אבל משהו בה, ברחל, נראה לי לחוץ, לא נינוח, אפילו מתריס.
במעט הדקות שנותרו עד השידור תפסתי לי פינה שקטה. שיננתי את הדברים שרציתי להגיד על טראמפ. "אם לאשתו הוא לא מראה אהבה, איך יאהב נשים אחרות?". "אין לנו, הנשים, מה להיבהל, עוד נשבור את תקרת הזכוכית". בין לבין גם הרצתי חיפוש עליה, על רחל. הרבה דברים היא עשתה בחייה לטובת הציבור, גם היום, החילוני והדתי כאחד. הערכתי את זה מאוד.
נכנסנו כולנו אל האולפן. רגע לפני שהשתקתי את הסלולרי הגיעה הודעה: "מרסל, הברזתי מבית כנסת, לא נורא, זו רק הבדלה, תהיי טובה, בסדר?", כתב לי אבי. חייכתי והכנסתי את המכשיר לתיק. רינה מצליח חייכה אלי, יהודה הביט בי ואמר "יהיה טוב, הא?", ואמילי קרצה לי מהצד השני של השולחן. רחל הביטה ברינה וחיכתה שיתחיל השידור. האור האדום נדלק ויצאנו לדרך.
רינה פנתה אלינו. היינו רוב נשי בפאנל, מה שכבר מעיד על סוג של מהפכה פמיניסטית. דיברנו בנועם, לא התפרצנו לדבריהם של אחרים, נדמה היה שאנחנו צוות מנצח, צובעים את העיתונות בצבעים מחמיאים.
ואז אמילי אמרה משהו על כך שאמריקה התגלתה בבחירות במלוא גזענותה. רחל נכנסה לדבריה, ביטלה אותם בהינף יד, הביטה ברינה ואמרה "מה יש לה זאת?", או משהו בסגנון. אמילי לא ענתה. יהודה ניסה להכניס כמה מילים, וגם אותו השתיקה חברת הכנסת. כך היא עשתה גם לי, השתקנית בחבורה, ואפילו לרינה, מנחת התוכנית.
מצחיק קצת, לא? הרי הדיון כולו עסק בפמיניזם, והנה, מולי, מול רינה ומול אמילי, ישבה אישה ובשם זמן המסך וקידומה העצמי דרסה את אחוות הנשים היפה.
***
המצלמות כבו והתוכנית יצאה להפסקת פרסומות. "למה לדבר בגסות כזו?", אמילי שאלה. רחל המשיכה לבטל אותה והן החליפו כמה מילים.
בינתיים איש הסאונד חילץ ממני את המיקרופון. "צחקתי לגבי הסרט", לחשתי לו. "זה בסדר, גם ככה אני שונא קולנוע", הוא חייך.
יצאתי מהאולפן. הדרך עברה בשתיקה. אמילי הקופצנית כמעט לא דיברה. "אל תתייחסי", אמרתי לה. יהודה הצטרף ואמר "הפוליטיקה מגעילה". אמילי הביטה בנו ואמרה "איך נשבור תקרות זכוכית כשאנחנו הורסות לעצמנו?".
לא הייתה לי תשובה לזה. הנחתי ראשי על החלון והבטתי על ירושלים היפה. ראיתי איך אורות צאת השבת של הבירה נדלקים אט־אט ומאירים אותה.
יש לנו עוד דרך ארוכה ללכת. אבל בדיוק כמו אלה שערגו לירושלים, עיר הקודש, גם לבנו, הנשים שכל כך רוצות שינוי, נמצא אי שם במזרח, אבל חלקנו הגדול, לצערי, עדיין במערב.