הטבח בחלב: אות קין על מצחה של האנושות

כמו במאה ה־20, גם במאה ה־21 האדישות גוברת על האנושיות. מאות אלפי אזרחים - ילדים, נשים וגברים - נטבחים והעולם עומד מנגד. חמש שנים מתנהלת בסוריה מלחמה, שאכזריותה רק הולכת וגוברת, וכך גם אדישות העולם לגביה. חלב, הסמל לאכזריותה של אותה מלחמה, הפכה לאות קין על מצחה של האנושות ועל מצחם של מנהיגים שטובים במילים גדולות אבל חלשים מאוד במעשים. 

תושבי חלב משלמים בחייהם על הלך הרוח של עידן טראמפ, עידן של אגוצנטריות, של אדישות לסבל, של הסתגרות, של עמים ושל מנהיגים שמעדיפים להחריש אל מול הזוועה או לכל היותר לפטור אותה בגינוי רפה. גם מדינת ישראל מחויבת בחשבון נפש. נכון, סוריה היא מדינה שמרבית אזרחיה לא היו ככל הנראה מקדמים בברכה הושטת עזרה מישראל, אבל ברמה הערכית והחינוכית, העיסוק בזכר השואה ובלקחיה, אסור לו שיתעלם מהמציאות של ימינו. אסור לה למדינת ישראל שתקדש את הזיכרון בלבד אך תשכח את חשיבותם של הלקחים, גם במקרים שבהם הקורבנות אינם יהודים. ביקורם של המנהיגים ביד ושם, אסור שיעסוק רק בזיכרון העבר תוך התעלמות מלקחי ההווה.

יש קשר ישיר בין שנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20 לימינו, קשר שמבוסס על הנטייה החוזרת של העולם להסיט את מבטו ממראות הזוועה, להכחיש את אחריותו להתמשכותו הבלתי נסבלת של רצח עם מזוויע. סיוע צבאי, קליטת פליטים, עזרה הומניטרית, לא משנה מה, העיקר לעשות ומהר. כי חמש שנות ההמתנה היו ארוכות מדי ומחירן גבוה מדי. הדרישה לפעולה היא לא רק צורך ערכי ומוסרי, כי אם הכרח עבור חלקו של העולם שעדיין מאמין בערכים ליברליים, בכבוד האדם. היעדר עשייה לא רק שיביא להמשך מעשי הטבח, אלא ייתן רוח גבית לכל אותם כוחות המבקשים להחזיר את העולם לתקופות אפלות וקשות. החובה לפעול מוטלת על כולנו, אחרת "לעולם לא עוד" תישאר סיסמה ריקה מתוכן.