ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות (אונסק"ו) הצליח לעורר פולמוס חריף עקב החלטתו השנויה במחלוקת מתאריך 16 לאוקטובר 2016, שלפיה הוא מכיר בירושלים ובאתריה הקדושים רק בשמם המוסלמי- אל־קודס. כך נמחקו מן העיר הקדושה 3,000 שנות קשר יהודי ו־2,000 שנות קשר נוצרי. אונסק"ו, שהמוטו שלו היא "בניית שלום בתודעת אנשים ונשים", חתם על החלטה פוליטית שמחריפה קונפליקט.
ההחלטה המשוחדת בעליל תערער עוד יותר את אמון הציבור באו"ם ובמוסדותיו. אך כמובן, זה יהיה הנזק הפחות חשוב. מדאיגות יותר הן ההשלכות של ההחלטה על המקום הרגיש כל כך. בשנה שעברה, מיד לאחר שישראל הואשמה בהפרת הסטטוס קוו בהר הבית, פתחו פלסטינים בגל מתמשך של פיגועי דקירות ודריסות. הרבה חפים מפשע איבדו את חייהם או את יקיריהם.
הקשר הגשמי והרוחני של הדתות המונותאיסטיות האברהמיות לירושלים אינו ניתן להכחשה. הר הבית, הנקרא בפי המוסלמים אל־חרם א־שריף (המקום הקדוש הנאצל), מקודש בעיני כל הדתות המונותאיסטיות. שם התנבאו נביאים רבים במשך אלפי שנים, לשם התמקדו לבבות בתפילה יהודית, ושם חידש ישו אמונה ששינתה את המין האנושי. ירושלים ואתריה הקדושים הם המורשת המשותפת של שלוש הדתות הללו, ושום הצהרה פוליטית לא תוכל לשנות את העובדה הזאת.
אך המקומות הקדושים של ירושלים מהווים זה שנים מוקד של קונפליקטים פוליטיים. חוגים מסוימים אף העלו לאחרונה טענה בלתי מציאותית שלפיה היהודים מעולם לא השתמשו בהר הבית לפני הצהרת בלפור של שנת 1917. אך האמת היא שלאורך ההיסטוריה, מלומדים אסלאמים תמיד אישרו שהר הבית מקודש ליהודים ואף תיארו אותו כאתר שבו ניצב המקדש של שלמה. שמות ערביים אחרים לירושלים הם "אל־קודס", או בשם המלא "בית אל־מקדס", הלקוח ישירות מן השם העברי "בית המקדש". עם הקמת מדינת ישראל התעוררה מחלוקת על ההכרה הזאת. הרטוריקה הזאת הפכה בהדרגה לשכתוב בוטה של ההיסטוריה, כאילו ירושלים והיהודים נפגשו רק לאחרונה.
למעשה, ההיסטוריה האסלאמית מראה לנו בבהירות רבה שהמורשת של ירושלים משותפת ליהודים ולמוסלמים. על פי המסורת האסלאמית, הנביא מוחמד יצא למסע לילי לאל־אקצא ומשם עלה לשמיים. בימי חייו היו במקום רק שרידי המקדש, הריסות של מקדש רומי וכנסייה שנבנו באתר הקדוש. על היהודים נאסר לחיות בירושלים באיום של עונש מוות. לאחר שהרומאים דיכאו מרד יהודי והרסו את המקדש היהודי בשנת 70 לספירה, היה זה הח'ליף עומר המוסלמי שקידם בברכה את היהודים ששבו לבירתם העתיקה. בתקופת השלטון העבאסי היהודים המשיכו לגור באזור עד שהצלבנים כבשו את ירושלים וטבחו ביהודים ובמוסלמים. גם בתקופת האימפריה העותומאנית היהודים חיו בירושלים. החוקים שהסדירו את תפילת היהודים ליד הכותל המערבי, לאחר שכניסתם להר הבית נאסרה, נקבעו בידי סולימאן המפואר במאה ה־16, ובמשך כל 400 שנות השלטון העותומאני המשיכו היהודים להתפלל מול הכותל.
במאה ה־20 כתבה המועצה האסלאמית העליונה של ירושלים: "מקומו של הר הבית זהה למקומו של מקדש שלמה מעל לכל ספק". העובדה שבית המקדש היהודי נמצא בירושלים נזכרת פעמים רבות גם בתנ"ך וגם בכתבי הגוספל הנוצריים.
אחריותנו כמוסלמים היא להגן על אתרים קדושים אלה; לא רק על המבנים, אלא גם על ההיסטוריה שלהם ומשמעותם עבור המאמינים. יתר על כן, אסור לנו להניח לפולמוס הפוליטי לתקוע טריז בין אנשים שעובדים את אותו אלוהים. התקפות על ההיסטוריה היהודית תמיד בישרו התקפות על זכותם לחיות בארץ אבותיהם, ואחר כך על זכותם לחיות בכלל. לפיכך, מידע כוזב שנמסר לנוער הופך לכלי הסתה שסולל את הדרך להתקפות על גברים, נשים וילדים ישראלים.
בישראל קיימים 400 מסגדים, כולם מוגנים בחוק הישראלי, והרשויות בישראל מוודאות שאף מוסלמי לא יקבל יחס משפטי לא צודק בגלל אמונתו. ישראל הקצתה למוסלמים את מסגד אל־אקצא, את כיפת הסלע ואת השטח שסביבם, ואף הסמיכה את המוסלמים לנהל את האתר. עכשיו הוגבלה גישת לא־מוסלמים למקום. הם יכולים לבקר רק בימים מסוימים ורק למשך שלוש שעות. לעתים מבקרים יהודים ונוצרים מוטרדים ומותקפים.
אך בכל מקום אחר בעולם - עם כמה יוצאי דופן חריגים - בני כל הדתות רשאים לבקר במסגדים ובמקומות הקדושים לאסלאם. לפיכך, אין שום סיבה שתיאסר כניסתם לשטח אל־חרם א־שריף בירושלים. נוכחותו של יהודי שרוצה להתפלל במקום אינה צריכה להיחשב בשום אופן לפרובוקציה. להפך, היא צריכה להיות ברכה למוסלמים וסיבה לשמחה עבורם.
* * *
למרבה הצער, חרושת שמועות הובילה למהומות ולשפיכות דמים בהר הבית - ובייחוד להשלכת אבנים על מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי שלמרגלותיו - וגרמה לנקיטת אמצעי ביטחון נחושים. פרובוקציות ומעשי אלימות מסלימים בדרך כלל בחגים הדתיים של היהודים. אף אדם שפוי לא יתמוך במילוי מקומות פולחן באבנים ובמטעני נפץ קטנים, כך שהמקומות הקדושים הופכים לקסרקטיני מלחמה. ערכי המוסר של האסלאם אינם יכולים להצדיק בשום מקרה סקילה באבנים של אנשים שמתפללים לאל, ובוודאי שלא מגובה של 20 מטרים. משטרת ישראל נאלצת להגיב לאלימות, וכך מתפתחות המהומות.
ממש כפי שישנם פרובוקטורים בין אנשים שמשתתפים בהפגנות, ישנם אנשים שהוטעו ואשר רגשותיהם הדתיים נוצלו לרעה. ישנם ערוצי תקשורת המשתמשים בתמונות הקונפליקט באופן שמגביר את ההסתה לשנאת ההמונים נגד היהודים ומנצל את הרגישויות של המוסלמים, כמעט בניסיון להצדיק את האלימות ולהשתמש בהתפרצויות רגשיות למטרות פוליטיות. לפיכך, אחינו המוסלמים צריכים לזהות את התחבולות והפרובוקציות ולעודד אנשים להתייחס למחלוקות בהיגיון בריא.
יש להפוך את מתחם אל־אקצא וסביבותיו למקום שבו יחלקו אנשים מכל הדתות את היופי של האסלאם, משוחרר מכל בחישה פוליטית. העובדה שהשם אל־אקצא מזוהה עם אלימות וסכסוך היא דבר שהמוסלמים יכולים לשנות. כאשר אחינו הפלסטינים יסרבו להאזין להסתה ולא ירשו ניצול של הדת שלנו להתכחשות פוליטית, הם יראו כיצד מופחתים אמצעי הביטחון המגבילים אותם בחיי היום־יום. ממש כפי שהגבול בין ברלה־נסאו ההולנדית לבין ברלה־הרטוג הבלגית חוצה בתים ומסעדות, כך יכול גם הגבול בין ישראל לפלסטין להפוך לקו בלתי מורגש כמעט. הסיבה העיקרית שמונעת את החזון הזה היא תרבות השנאה המטופחת בהכרזות פוליטיות מסיתות, במערכת החינוך הכוזבת ובתקשורת המוליכה שולל. גדרות תיל אינן הסיבה לאלימות, אלא התוצאות שלה. ד
הכותב הוא מעצב דעת קהל ופרשן טלוויזיה טורקי, שכתב מעל 300 ספרים ב־73 שפות על נושאים פוליטיים, אמוניים ומדעיים