במרכז הרפואי רמב”ם, התפוסה במיון התקרבה אתמול בלילה לשיעור של 200%. יש פה עכשיו 143 חולים במיון. הם שוכבים בחמישה אגפים. חלקם יושבים כבר זמן רב על כיסאות פלסטיק. הם ממתינים בישיבה לבדיקות. בגלל שאין מקום למיטות, חלק מהמיטות מסודרות בצורת רכבת לאורך האגף, מה שגורם לצוות להתנייד בקושי בין המיטות. שורות־שורות של מיטות וגם מיטות באלכסון במסדרון. אנשים פשוט מסכנים.
הרופאים והאחיות מתוסכלים מאוד וכועסים על המערכת. הכשל לא אצלנו. אנחנו לא אשמים שאנשים שכבר סיימו טיפול לא יכולים לעלות למחלקות כי יש שם מחסור של עשרות מיטות אשפוז. ברמב”ם הרבה מיטות חסרות. יש לי ברגע זה 30־50 אנשים שממתינים לאשפוז ואין להם מיטות למעלה. הכשל הוא תוצאה של מחסור בהרבה מיטות אשפוז, במחלקות ובמשאבים. הצוות מתוסכל ושחוק ויש גם פנצ’רים והיעדרויות של אנשי צוות שחלו בעצמם. זה המצב בצוות הרפואי וגם בצוות הסיעודי ובכוח עזר. המחלה תופסת גם את הצוותים שלנו. זה מכביד עוד יותר.
אני פונה לממשלת ישראל, אני פונה לשר הבריאות, כבוד הרב שאני מכבד אותו מאוד, ואני פונה גם למשרד האוצר ולשר האוצר: אתם המפתח לפתרון. יש לנו מחסור של אלפי מיטות אשפוז במדינה. אנחנו מערכת בריאות ציבורית מאוד יעילה, אפילו מאוד־מאוד יעילה. זה על סמך עדויות של מומחים אובייקטיביים של ה־OECD. תקופות האשפוז בישראל קצרות מאוד בהשוואה למדינות ה־OECD, אבל בישראל יחס מיטה לנפש בעייתי. הצפיפות שלנו עצומה ביחס אליהם. יש לנו תעודה מהמומחים שאנחנו מאוד יעילים ושואפים כל הזמן להתייעל יותר, אבל הצפיפות מסכנת את חיי החולים על בסיס יומיומי.
אני חושב על מחירי הקוטג’ שהקפיצו את כל המדינה. למה מערכת הרפואה הציבורית שקורסת לא מוציאה אנשים לרחובות? זו אדישות מקוממת. אני לא יכול לסבול את העובדה שאנחנו מתייחסים לזקנים שלנו בצורה כזו. הם לא פשעו. הפשע היחיד שעשו זה שהם האריכו חיים בעל כורכם ונעשו חסרי ישע. התמזל מזלם והם נותרו חיים. ב־1999 האישה במסדרון, זו שאהוד ברק דיבר עליה, הייתה במסדרון של המחלקה הפנימית. עכשיו היא לא במסדרון של הפנימית, עכשיו היא במסדרון של המיון והיא חסרת ישע. לא עברו מאז המון שנים? אז זו הייתה תעמולת בחירות ואנשים הזדעזעו. מאז הידרדרנו מאוד. מאז הזקנה ירדה למיון. עשרות ומאות זקנים וחולים אחרים חסרי ישע ממתינים לאשפוז יום ויומיים בחדרי המיון בארץ. אנשים מתפרצים על הצוות וזה בגלל המתח הרב והצפיפות. המצב פה קשה.
אנחנו משמשים כבית החולים של אזור הצפון. איך זה יכול להיות שחסרות מיטות אפילו בטיפול נמרץ? למה מקפחים את הפריפריה? למה יש לנו הרבה פחות מיטות מאשר במרכז, כשגם המרכז יותר עמוס ממדינות ה־OECD? יש לנו מערכת בריאות ציבורית מהטובות בעולם, לתפארת, שנקלעה למצוקות ולחוליים קשים רק בגלל תקציב. היא גוססת וחבל. אפשר להחיות אותה. מדובר בציבור עצום, שסובל כל כך בבתי החולים. לעומתם, האנשים החשובים לא עוברים את המסלול הקשה הזה. להם מחכים בפינות שקטות ומטפלים בהם מיד. 95% מהעם הם לא חברי כנסת ושרים ולא מנכ”לים. מגיע להם קצת יותר. חבל. חבל אין אוזן קשבת. ואני שואל: עד מתי?
הכותב הוא מנהל חדר המיון במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה