לאחרונה התפרסמו בתקשורת נתוני גיוס לצה"ל. הפעם לא היה מדובר בנתונים כגון כמה מסיימי קורס טיס מתגוררים בשוהם, או כמה קציני בגולני הם תושבי ההתנחלות בעלי, אלא בנתונים אחרים, עמוקים ומדאיגים, שהצטברו ממחקר סטטיסטי של שנים. על פי ממצאי המחקר שערכה מחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה) של צה"ל, ופורסמו בעיתון "הארץ", חלה בשנים האחרונות שחיקה גדולה בנכונותם של מתגייסים מקבוצות איכות גבוהות להשתלב ביחידות השדה. רבים מהמתגייסים בעלי הנתונים הגבוהים יותר, ובייחוד מי שמתגוררים ביישובים מבוססים, מעדיפים יחידות טכנולוגיות על שירות ביחידות הלוחמות.
לפי הנתונים, גברים צעירים מקבוצות האיכות הגבוהות, גם אם הם בעלי פרופיל רפואי קרבי, מעדיפים בחלק ניכר מהמקרים את יחידות הסייבר ואת שאר התפקידים המזוהים עם טכנולוגיה יוקרתית על פני שירות מפרך ביחידות השדה כמו השריון, ההנדסה והתותחנים. כמו כן, לפי הנתונים, בשנים האחרונות זוהתה ירידה של כ־20% לפחות בנכונות של קבוצות אלה לשרת בתפקידי לחימה מרכזיים. לכך מצטרף סירובם בנובמבר האחרון של יותר
מ־80 מתגייסים לשריון לעלות לאוטובוסים שייקחו אותם לטירונות.
צבא חצי עם
אם המגמה שעולה מהמחקר תימשך, אזי צה"ל בעשור הקרוב ייראה כך: היחידות הקרביות יהיו מורכבות מלוחמים אתיופים, דרוזים וצעירים מהפריפריה החברתית הסוציו־אקונומית והגיאוגרפית של ישראל. עליהם יפקדו מתנחלים, ואולי קיבוצניק שנפל מקורס טיס או מטירונות יחידה בסיירת נבחרת. לצד אלה, "האשכנזים" מהמעמד הבינוני־גבוה, מהאזורים המבוססים, ימשיכו להתמקם באחוזים גדלים והולכים ביחידה 8200, בחיל האוויר, במקצועות התקשוב, בסייבר ובמלט"קים (המכללה לפיקוד טקטי). ולבסוף, החרדים - הם לא בעסק, ואל תלכו שולל אחרי היחצנות של הנח"ל החרדי (טיפה בים החרדי) או השילוב במקצועות הטכניים בחיל האוויר, שהנם סבסוד בעשרות אלפי שקלים של גברים חרדים נשואים שמקבלים מקצוע לכל החיים.
אלו פניו של צבא העם. חצי מהנשים מחוץ למעגל הגיוס, והגברים שמתגייסים - מתגייסים לפי שבטים. החזון של צבא העם, שבו הערך של הגנה על גבולות המדינה בצורה שוויונית, בשירות קרבי בחי"ר, בשריון, בהנדסה ובתותחנים - שייך להיסטוריה. הנתונים מדברים בעד עצמם.
אז מה עושים? ראשית, צריך להכיר בבעיה ולא להכחיש את קיומה. שנית, חשוב לבדוק מה מדיר את המעמדות המבוססים/ אשכנזיים/ חילוניים מהיחידות הקרביות ולנסות להתמודד עם הבעיה. זה כבר לא סוד שהבעיה, לפחות במגזר הזה, היא בעיית מוטיבציה. בין היתר גורמים לה עמדה שמאלנית קיצונית, ניכור כלפי הנרטיב הציוני המרכזי או תחושה של חולשה והתבטלות בזהות היהודית העצמית מול הציבור הדתי־לאומי. מעל כל אלו גוברת ההזדהות עם ערכי השוק הקפיטליסטי וסמלי הסטטוס. "בואו נצא לפחות עם מקצוע מבוקש ונמשיך בדרכנו" או "למה לי לשרת עם דוסים לאומנים בשטחים הכבושים" הם חלק מהמשפטים שמייצגים את המוטו המוכחש של המגזר הזה.
הציבור הדתי־לאומי השקיע ב־30 השנים האחרונות מאמץ מודע בתחום באמצעות תוכניות חינוכיות בתיכון, בישיבות תיכוניות ובישיבות ההסדר, תוכניות "חיזוק" סדרות הכנה לצה"ל, מכינות קדם־צבאיות ותוכניות עידוד לגיוס נשים דתיות. משרד הביטחון ומשרד החינוך משתתפים במאות מיליוני שקלים במאמץ הזה, והוא אכן נושא פרי. האם יימצאו כוחות בחברה החילונית הישראלית שירימו גם הם את הכפפה ויבנו מערך חינוכי יהודי ציוני משלים? האם יש סיכוי שנראה בצה"ל את כור ההיתוך החברתי שגדלנו עליו?
הכותב הוא מנכ"ל ארגון בינה